מערכת הצליחה

 פתח את הדיון: 

מדור: יום כיפור תגובות: 4 תגובה

שרון ובר-לב
מאמר 1 מתוך 3 בסדרת מאמרי מערכת הצליחה

סדרת מאמרי האינטרנט שתפורסם באתר זה עוסקת במערכת הצליחה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, מערכה שהתרחשה מה- 15 עד ה- 18 לאוקטובר 1973 בסביבות אזור גיאוגרפי המכונה “החווה הסינית”. מערכה זאת הייתה חלק ממבצע בשם “אבירי לב”. במבצע זה ניסה צה”ל, לאחר שבוע בו הוא הופתע שוב ושוב ע”י המצרים והוכה קשות, להפוך את הקערה על פיה, לצלוח את התעלה, לכתר ארמיה מצרית ולהכות את הצבא המצרי.

ספרים ומאמרים רבים נכתבו על מלחמת יום הכיפורים וחלקם עוסקים באופן זה או אחר במערכת הצליחה. העשור שבין 2003 ל- 2013 (בין השלושים לארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים) הביא, משום מה, לגל חדש של התענינות במלחמה זאת. החידוש בחומר שנכתב אחרי יותר מ- 30 שנה היה בכך שהוא הפך בהדרגה ממיתולוגי ליותר ויותר ריאלי. הספרים שנכתבו בשלושים השנים הראשונות, בעיקר ספרי מורשת קרב יחידתיים, עסקו בדרך כלל בפיאור עלילותיה של היחידה, גדוד, חטיבה או אוגדה, לעתים (בעיקר בספרים של מפקדי האוגדות הרלונטיים) תוך גימוד מגמתי של הישגי היחידות השכנות, ותוך התעלמות והסתרה של ליקויים.

בשנת 2004 הפיק ערוץ 2 סרט בבימויו של ניר טויב העוסק בקרב של גדוד הצנחנים 890 במקום שנקרא במפת הקוד “טרטור 42”, סמוך לאחת מתעלות ההשקייה של “החווה הסינית”. עד לאותו מועד, למעלה מ- 30 שנה לאחר המלחמה, זכה קרב כושל זה (שיתואר בפרק מאוחר יותר בספר זה) למערכת יחסי ציבור משומנת שהיללה ושיבחה את תרומתם של הצנחנים למערכת הצליחה, אך הסתירה את ליקויי ההכנה של אותו קרב. עתה, עמד ניר טויב להפנות את אור הזרקורים לקרב זה ולהציב סימני שאלה כבדים לגבי תבונתם של המפקדים והמצביאים האחראים לו. מפקדי אותו קרב, שעתה תפסו עמדות בכירות בצבא, במערכת הביטחון ובפוליטיקה הישראלית, ניסו בכל כוחם למנוע את הקרנתו של הסרט ובשלב מסוים נראה היה שהדבר עולה בידם, כמו שעלה בידם להסתיר את ליקויי אותה מלחמה במשך 3 עשורים. אלא שדעת הקהל בישראל הייתה כעת בשלה להתחיל לשמוע את האמת בנוגע למלחמת יום הכיפורים, אם גם באיחור של 30 שנה. הסתבר שהשתנו חוקי המשחק. הסרט הוקרן בסופו של דבר, בהתחלה בסינמטקים ובהקרנות פרטיות ובסופו של דבר גם בטלוויזיה, ועורר עניין רב. אחד התוצרים של הדיון הציבורי בעקבות סרטו של ניר טויב והמחלוקת סביב הקרנתו הייתה הקמתו של  “הפורום האזרחי לתיחקור קרבות”, בשנת 2004, שסדרת מאמרים זאת מגוללת חלק ממחקריו שרובם פורסמו כבר בעבר באינטרנט. אפקט נוסף היה עניין גובר והולך באותה מלחמה, ובעקבותיו זרם גובר והולך, קילוח דק שהפך לשיטפון, של ספרים ופירסומים על אותה מלחמה. הפעם כבר איש לא חשש לגלות ולחשוף ליקויים ותיאורים ריאליסטיים של מציאות שדה הקרב. מתוך שלל הפירסומים עולה תמונה מורכבת מאד, המשלבת גבורת לוחמים עם פחד והלם קרב, אינטואיציה ותבונת מפקדים, עם התעלמות רשלנית ממידע, אילתור מבריק עם חוסר תכנון משווע. תמונה מורכבת.

מה מנסים מאמרים אלו לחדש? העניין שיש לנו בחקר קרבות הוא עניין תרבותי: חקר תרבות הביטחון של עם ישראל, הדרך שבה אנו, כישראלים, מביאים את אופיינו הלאומי לידי ביטוי בעיסוקנו האינטנסיבי בצבא ובלחימה. אם ניתן לתמצת את תרבותנו הביטחונית הלאומית בשנת 1973 במשפטים ספורים, הייתי מנסח זאת כך: מסירות נפש, משולבת ביכולת אילתור טובה, וכנגדה זילזול תהומי בתכנון, בתהליכים מסודרים, במקצועיות צבאית ובמשמעת. ה”ניצחון” (אם אכן היה כזה, ונדון בכך בהמשך), הושג על כתפיהם של מפקדים זוטרים בדרג המג”ד והמ”פ, כשכל אחד מהם נלחם באומץ ובמסירות נפש את מלחמתה הפרטית של יחידתו, ועושה את מה שצריך לעשות לפי הבנתו, לעתים בניגוד לפקודות מפורשות. הבנתו של אותו מפקד את מה שנדרש לעשות, לא חרגה בדרך כלל מטווח משקפתו הפרטית (וגם זה רק במקרים בהם הייתה לו משקפת כזאת, דבר שלא היה מובן מאליו במלחמת יום הכיפורים). המידע שצריך היה לזרום מהמפקדות הממונות לגבי כוונת הדרג הפוקד וכיצד היחידות השכנות משתלבות במאמץ לממש את אותה כוונה – מידע זה היה על פי רוב חסר או מקוטע. כך נוצר המצב האבסורדי שיחידות שכנות לחמו שכם אחד כנגד אויב משותף, כשהן מסייעות זו לזו באש חיפוי, בחילוץ נפגעים, ובטיפול באותם נפגעים בתאג”דים משותפים, כאשר באותה עת אנשי הלוגיסטיקה של אותן יחידות ממש או יחידות אחרות גנבו תחמושת וזחל”מים זו מזו כאילו היה מדובר ביחידות מצבאות עוינים.

סדרת המאמרים מאורנת באופן הבא: בפרק 2 נסקור את הרקע למבצע “אבירי לב”. נדון בהפתעות הרבות שהופתע צה”ל, הפתעות שתרמו את חלקן לחוסר האמון בין דרגי הפיקוד הבכירים. נדון בקרקע בגיזרת הפעולה, ובייחוד במיעוט צירי האורך והשפעתם על המבצע. בהמשך נדון באמצעי הצליחה. מכיוון שהאתגר העיקרי במבצע “אבירי לב” היה אתגר צליחת התעלה, ישנה חשיבות רבה לדיון באמצעי הצליחה שעמדו לרשות צה”ל. נמשיך פרק זה בדיון על היערכות האויב בגיזרת הפעולה. כפי שנראה היה פער ניכר ורב משמעות בין היערכות האויב בגיזרה, לבין המידע המודיעיני על היערכות זו, כפי שהיה בידי צה”ל. נדון בהרחבה בסיבות לפער זה, שהיו בעיקרן סיבות תרבותיות, תוצאה של ליקויים מחשבתיים בתוך צה”ל, ולא תוצאה של קשיים אובייקטיביים. נדון גם בשאלה מדוע ליקויים אלו הוצנעו עד היום ולא הובלטו בפירסומים הרבים שהתפרסמו על אותה מלחמה. עוד בפרק זה נביא פירוט של כוחותינו, בחתך של עוצבות ואיגודי כוחות. צה”ל במלחמת יום הכיפורים הרבה לשבור מסגרות אורגניות ולהקים ציוותי כוחות מאולתרים. יתרה מזאת, הכוחות שמצאו את עצמם בסופו של דבר לוחמים בפיקוד דרום, לא תמיד הגיעו לשם כתוצאה מתכנון מוקדם. כך למשל, חטיבת “הראל”, שהייתה מתוכננת להילחם ברמת הגולן כחלק מאוגדה 210 (אוגדתו של האלוף דן לנר), הגיעה לימ”ח שלה במחנה נפתלי ומצאה אותו ריק. מסתבר שאת הטנקים שלה לקחו גדוד המילואים של חטיבה 188 וגדודים מחט’ 179. הטנקים של חטיבה 179, חטיבת “הגיוס המהיר” של פיקוד צפון, לחמו באותו זמן ברמת הגולן מאויישים בצוותים של חטיבה 7 שעלו לתיגבור הכוחות ברמת הגולן לפני המלחמה, כאשר איש עדיין לא סבר שמלחמה בפתח, אלא בסך הכל יום קרב. לעומתם, הטנקים שחטיבה 7 השאירה בסיני, בימ”ח בביר תמדה, לחמו בסיני, מאוישים בצוותים מיחידות שונות, בעיקר מיחידות בית הספר לשריון, חטיבה 460, שהשאירו את הטנקים האורגניים שלהם בבסיסי ההדרכה בג’וליס ובשבטה. על חלק מהטנקים של חטיבת בית הספר לשריון השתלטו כעת גדודים מחטיבה 421 של אוגדת שרון, ועל חלקם השתלטו צוותים מחטיבת “הראל”. גדוד נוסף מחטיבת “הראל” נאלץ להרחיק עד לנמל אילת ולהצטייד בטנקים שנמכרו למדינה זרה ועמדו להישלח לשם. מכיוון שהטנקים שנמצאו בסופו של דבר לחטיבת “הראל” נמצאו בדרום הארץ, נשלחה איפוא החטיבה, מניה וביה, לפיקוד הדרום במקום לפיקוד הצפון, ומצאה את עצמה מתגברת את האוגדה הסדירה של סיני, אוגדה 252, שנפגעה קשות ביום הלחימה הראשון למלחמה. הקורא יכול איפוא לדמיין עד כמה מציאותיות היו התוכניות האופרטיביות של אוגדה 210 מלפני המלחמה, כאשר חטיבה שלמה שלה מתרוצצת בכל רחבי הארץ ומחפשת לעצמה טנקים. הקורא יכול גם להמשיך את קו המחשבה הזה ולהבין מדוע בצה”ל מקדשים את האילתור ובזים לתיכנון, אלא שזאת בעצם לוגיקה מעגלית: תכנון גרוע הוא זה שמביא בסופו של דבר לכך שהתוכניות קורסות ומשתבשות ואז חייבים לאלתר. נסיים את פרק המבוא בסקירה קצרה של קרבות ה- 14 לאוקטובר, קרבות מוצלחים מאד מבחינת צה”ל ותמוהים מאד מבחינת המצרים, קרבות שהתחוללו יממה אחת לפני מבצע “אבירי לב” ותרמו להצלחתו.

בפרק 3 נדון בפקודת מבצע “אבירי לב”. בסופו של דבר, מבצע “אבירי לב” לא השיג את מטרותיו המתוכננות, כפי שנוסחו בסעיף “הכוונה” של פקודת המבצע הפיקודית, אך השיג מטרות אחרות, שבזכותן סוברים רוב הישראלים שניצחנו באותה מלחמה.

בפרק 4 ננתח את מהלכי אוגדה 143 בליל הפריצה (15-16 לאוקטובר 1973). נדון בהרחבה בתוכנית האוגדתית, וביישומה ע”י החטיבות השונות. ננתח את מהלכי האוגדה, המידע שזרם וההחלטות השונות שהתקבלו במהלך פרק לחימה זה. בסופו של לילה, השיגה האוגדה רק חלק ממשימותיה. החלק שהושג, יצירת ראש גשר משני עברי התעלה, איפשר בסופו של דבר את ההצלחה המאוחרת של מבצע “אבירי לב”. החלק שלא הושג, פתיחת צירי הגישה, יצירת מסדרון רחב מספיק ומאובטח, וגישור בר קיימא על התעלה, יצר את אחד ממשברי האמון החריפים בצמרת פיקוד דרום ואיים לאיין את המבצע כולו. נדון וננתח את הסיבות השונות להצלחות ולכישלונות של אוגדה 143 בשלב זה.

לאחר שהפיקוד התאכזב מיכולתה של אוגדה 143 ומפקדה האלוף אריאל שרון למלא את המשימות שהוטלו עליו, התחיל תהליך, חפוז ומאד לא מסודר, של העברת חלק ממשימותיה המקוריות של אוגדה 143 לאוגדה 162 בפיקודו של האלוף אברהם אדן. נדון בתהליך זה ובהשלכותיו על “התוכנית” של אוגדה 162, אם בכלל אפשר לקרוא לרצף ההחלטות והפקודות המתגלגל בשם “תוכנית”. בדיעבד, במאמץ משותף של כל הגורמים ובאיחור ניכר לעומת לוח הזמנים המקורי הושגו אותן משימות. בפרק 5 נדון בתהליך זה שהתרחש החל מצהרי ה- 16 לאוקטובר ועד לערבו של ה- 17 לאוקטובר.

במקביל לנסיון הישראלי לפתוח את צירי הגישה לתעלה ולהביא את ציוד הגישור, התחילו המצרים, באיחור של יממה, אולי בסיוע סובייטי וכנראה גם בעזרת פליטת פה של ראש ממשלת ישראל, להבין מה מנסה צה”ל להשיג. המצרים הכינו בחיפזון רב תוכנית התקפות נגד באמצעות 4 מאמצים חטיבתיים. מאמצים אלו, שאמורים היו להיות מתואמים ומסונכרנים ביניהם, משני עברי התעלה ובין שתי ארמיות שונות, נועדו למחוץ את מסדרון הצליחה של צה”ל ולהשמיד את הכוחות שכבר צלחו. הנסיון המצרי נכשל כשלון חרוץ. בפרק 6 נדון בתוכנית המצרית ובקרבות אלו, בהן הושמדו שתי חטיבות שריון מצריות, ואילו שתי חטיבות אחרות “היכו באוויר” וכמעט לא הגיעו למגע עם צה”ל.

בפרק 7 נדון בסדרת קרבות קטנים שהתרחשו ב- 18.10.73 בשולי מסדרון הצליחה ונועדו להרחיב אותו כלפי צפון ולהביא גשר נוסף (גשר הגלילים) לתעלה.

דיון בקרבות הצליחה לא יהיה שלם ללא אחד הכשלונות החמורים של המלחמה, נסיון הנפל לכבוש את מתחם “מיסורי” ע”י חטיבה מוקטנת 600 מאוגדה 143. בפרק 8 נראה כיצד מפקד האוגדה שאמור היה לדעת טוב יותר, הקריב ביודעין חטיבת טנקים כדי לרצות את מפקדיו בקרב שהיה חסר סיכוי מלכתחילה, ועוד יותר חסר סיכוי בדרך שבה נוהל.

 פרק 9 יוקדש ללקחים. לקחים שהופקו ולקחים שצריכים היו להיות מופקים. מטבע הדברים, הפרק הזה מוקדש פחות לתיאור עובדתי ויותר לניתוח, ולפיכך הוא פחות אובייקטיווי, ומייצג את דעת המחבר בלבד. כל צבא מפיק לקחים אחרי מלחמה, אך תהליך הפקת הלקחים ברוב הצבאות לקוי מיסודו, ועמדו על כך כבר היסטוריונים רבים. צה”ל אינו יוצא מן הכלל מבחינה זו. בנוסף להפקת הלקחים הממוסדת, כל חייל, השורד מלחמה, מפיק ממנה לקחים אישיים, חלקם מודעים וחלקם אינם מודעים. המפקדים השורדים את המלחמה מקודמים, והופכים לסגל הפיקוד הבכיר במלחמה הבאה. מערכת החווה הסינית “תרמה” לצה”ל את מפקדיו הבכירים בשנות התשעים: שני שרי ביטחון, שני רמטכ”לים וקצינים רבים בדרגת אלוף. בשנות התשעים החל בצה”ל גם המהפך התפיסתי, שהתבטא בכך שמפקדי צה”ל הבכירים נשאו את עיניהם אל הדרג הפוליטי, כדי שיפתור את בעיותיהם הצבאיות. בשנות השישים ובשנות השבעים המצב היה הפוך. התנהגות צה”ל ויכולתו בשנות התשעים קשורות במידה רבה לחוויות האישיות של האישים הללו במערכת החווה הסינית, ולתהליך הפקת הלקחים הלקוי בעקבותיה.


YNET: קישור ישיר להקלטה

מאמרים אחרים בסדרה---- פרק 2.1: הפתעות >>

4 תגובות ל מערכת הצליחה

  • 1
    עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

    הערה אחת והשלמה אחת לפרק פתיחה מעולה זה :

    1. אני חולק על התיאור שלפיו הסרט של ניר טויב היה הטריגר לכל מה שראה אור בנושא מלחמת יוה”כ בעשור האחרון – “אפקט טויב – הקילוח שהפך לשטפון”. אכן הסרט התניע דיון נוקב במיתוסים שנוצרו סביב הקרב של גדוד 890 בפאתי החווה הסינית, ואולי אף דירבן במידה מסויימת מפקדים מחטיבה 14 ומאוגדה 143 לתבוע את “כבודה ההיסטורי” של חטיבה 14 במערכת החווה הסינית ע”י כתיבה ומחקר, ואולי גם הביא להפקת הסרט האומלל על חטיבה 14. אבל לומר שכל ההתעוררות של העשור האחרון היא תוצאה של “אפקט טויב”, זוהי הגזמה גדולה. מה שקרה בעשור האחרון הוא שבוגרי מלחמת יו”כ הגיעו לשלב של בשלות נפשית להתמודדות עם אירועי המלחמה, ולשלב בחיים שבו התפנה להם פנאי לעסוק במלחמה – שני תנאים הכרחיים, כנראה, שלא עמדו לרשותם בשנים שקדמו. אי אפשר לומר שמחקרים שהתפרסמו על המלחמה ברמת הגולן, על חילות האוויר והים, וגם על מה שהתרחש בחזית הדרום מחוץ לעשרת הקילומטרים המרובעים של החווה הסינית (למשל : ספרו של עמנואל סקל), ובוודאי הספרים העוסקים בפרוץ המלחמה ובמהלכים המדיניים שהיו (או לא היו…) לקראתה  – כל אלה הונעו ע”י “אפקט טויב”.

    2. למשחק הכסאות המוסיקליים של יחידות הטנקים יש להוסיף את גדוד 430 של חטיבה 500 שהתארגן על טנקי גדוד 82 של חטיבה 7 בשדה תימן משום שהטנקים שלו היו באילת (כנראה אלה טנקים ש-164 עלו עליהם).  

  • 2
    עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

    עודד
    אני לא יודע מה היה קורה אם ניר טויב לא היה עושה את הסרט שלו, העובדה היא ואין חולק עליה, היא, שרק אחרי סרטו של ניר טויב, התעוררה הקלחת, והתחילו המחקרים, לאחר מכן התעורר אמנון רשף מהתרדמת של 30 שנה פלוס.
    הסרט של חטיבה 14 היה ביזיון ענק לדעתי, ומפליא היה לראות את אמנון נותן את עצמו ל”יצירה האמנותית הזו”.
    עד כמה שידוע לי חטיבה 7 לא היתה בשדה תימן, ועל הטנקים של גדוד 82 עלה גדוד 198, הטנקים היו בביר גפגפה לפי מה שאחי סיפר לי, מה בדיוק עשו הטנקים של גדוד 82 שנועדו לגרור את גשר הגלילים בשדה תימן שזה ימ”ח מילואים?
    עוזי
     

    • 2.1
      משה מ משה מ  כתב:

      חברים,
       
      אני מצטרף לדעתו של עוזי בן צבי, באשר לתפקיד שמילא סרטו של ניר טויב. בעצם, עוזי משלים את דבריו של עמיקם צור באותו עניין. סרטו של טויב היה מעין “הגפרור שהצית להבות”, ולהבות אלו אפפו, בלא שטויב התכוון לכך,  בעיקר את כל שהתרחש בגזרה המרכזית של החזית הדרומית, לרבות אבירי לב, החווה הסינית בכללותה – עם פרשת גדוד 890 –  הקרב נגד חטיבה 25, אמצעי הצליחה וקרבות ה-8 וה-14 בחודש. בקירוב, בין קווי הרוחב של בוצר וחזיון. 

  • 3
    ניצן שפירא  כתב:

    גדוד 198 קיבל את הטנקים של גדוד 77. גדוד 430 קיבל את הטנקים של גדוד 82 (במחנה-נתן). ואיך שוב נכנס לכל העניין הזה גשר-הגלילים?

     

תגובך לפוסט בטל תשובה