פרק 2.1: הפתעות

 פתח את הדיון: 

מדור: יום כיפור תגובות: 29 תגובה

הפתעות
מאמר 2 מתוך 3 בסדרת מאמרי מערכת הצליחה

תחילת מלחמת יום הכיפורים לא בישרה טובות לצה”ל, ובייחוד בחזית הדרום. צה”ל הופתע מעיתוי פריצת המלחמה (ה”קונצפציה”), ולא נערך בזמן עם היחידות הסדירות בקו, לפי תוכניות ההגנה המוכנות מראש (“שובך יונים [1]”). בהמשך הופתע צה”ל מיעילות מהלך הצליחה המצרי ומהמהירות הרבה שבה התגבר הצבא המצרי על מכשול התעלה ועל קומץ המעוזים של קו בר-לב. ביום הראשון למלחמה בזבז צה”ל את רוב הכוחות הסדירים בחזית הדרום בהתקפות אמיצות, אך חסרות-תוחלת, של כוחות שריון קטנים על מערכים חפוזים מצריים. מערכים אלו התבססו בעיקר על חי”ר מצויד באמצעי נ”ט, בעיקר מטולי ר.פ.ג., שהתחפר על דרך הגעתן הצפויה של התגבורות, וכן ירי טילי “סאגר” מהסוללה בגדה המערבית של התעלה. תגובת-הנגד השבלונית של צה”ל שיחקה לידי הכוחות המצריים שתכננו והתאמנו זמן רב לתרחיש הזה בדיוק. יומיים לאחר-מכן, בשמונה באוקטובר, התמוטטה גם הקונצפציה האג”מית, כשאוגדות המילואים של צה”ל ניסו להדוף את הכוחות המצריים מהגדה המזרחית של התעלה. ניסיונן נכשל כישלון חרוץ, בעיקר בגלל כשלי תכנון וכשלים בפיקוד ובשליטה בכל הרמות, אך בייחוד ברמת מפקדת אוגדה 162 ומפקדת פיקוד הדרום[2]. התברר גם, שהמיתוס כאילו החייל המצרי בורח כשמסתער עליו שריון ישראלי – אינו נכון[3]. לאחר מתקפת-הנגד הכושלת בשמונה באוקטובר, הפך עודף הביטחון של הפיקוד הבכיר בצה”ל ובחזית הדרום, לחוסר ביטחון, הכוחות הצטוו לא לתקוף אלא לבלום, ובארבעת הימים הבאים (תשעה עד שנים-עשר באוקטובר) עסקו כוחות צה”ל בבלימה, שהייתה, למעשה, סדרת קרבות, שבהם נשחק צה”ל ללא כל ניסיון להפוך את הקערה על פיה. בשנים-עשר באוקטובר הציע הרמטכ”ל בישיבת הממשלה לבקש מהמצרים הפסקת-אש,[4] אלא שאז התחילו להגיע ידיעות על כך, שעתודות השריון המצרי עומדות לחצות את התעלה מזרחה, לתקוף את כוחות צה”ל ולנסות להתקדם למעברים. מתקפה מצרית צפויה זאת יצרה את ההזדמנות למהלך צליחה של צה”ל ולהוצאת הצבא המצרי משיווי-משקלו. המהלך הזה, שנקרא מבצע “אבירי-לב”, נועד להתרחש בחמישה-עשר באוקטובר בלילה.

מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו לצה”ל לפני המלחמה היו:

  1. מניעת כל הישג קרקעי מן המצרים.
  2. השמדת הצבא המצרי.

ביום השלישי ללחימה (השמיני לאוקטובר) הוברר שמטרות אלו אינן ניתנות להשגה. בהזדמנות שנוצרה ב-14-13 באוקטובר, לקראת מבצע “אבירי לב”, לא נוסחו מחדש מטרות המלחמה, ואלו נותרו כשהיו. התוכניות האופרטיביות של צה”ל (תוכניות שנוסחו לפני המלחמה לצורך השגת אותה מטרה שעתה התברר שאינה ניתנת להשגה) סיפקו את הרעיון המרכזי (“התחבולה”) למבצע: חציית התעלה בכוח גדול וביצוע מהלך כיתור. ההנחה המובלעת הייתה שמהלך כיתור שכזה יביא להתמוטטות הצבא המצרי ולנסיגה מבוהלת דוגמת ששת הימים, ובעת נסיגה מבוהלת ניתן יהיה בקלות להשמיד חלק גדול מהצבא המצרי. במבחן התוצאה ברור שהנחה זאת הייתה אופטימית ללא תקנה.

מדוע הופתע צה”ל כפי שהופתע?

לסוגיה זאת נדרשו כבר רבים. אחד הראשונים שהתייחסו לשאלת ההפתעה היה סגן הרמטכ”ל, האלוף ישראל טל, בעדותו בפני וועדת אגרנט[5]. אי אפשר לקבל את דבריו בסוגיית ההפתעה כפשוטם, הן בגלל היותו בעל עניין, והן בגלל שהזמן הקצר שעבר מסיום המלחמה לא איפשר ניתוח והבנה של סוגייה מורכבת זאת. מכל מקום, מעדותו עולה בעקיפין הסיבה האמיתית, סיבת השורש, לכל ההפתעות: זלזול באויב. הערכת יתר של יכולות צה”ל, לעומת הערכת חסר של יכולות האויב:

“…הערכנו כי גם במקרה של הפתעה יש לנו מספיק עצמת בלימה ביבשה…”

ובהמשך אותה עדות:

“…הפער האיכותי בינינו ובין הסורים והמצרים, כפי שעמד במבחו במלחמת יום הכיפורים, הפער האיכותי היה עוד יותר גדול לטובתנו מכפי שהערכתי לפני יום הכיפורים. אני חושב שההנחה בדבר הפער האיכותי העצום בינינו וביניהם הוכחה דווקא במלחמת יום הכיפורים…”

ובהמשך:

“…אי אפשר לבוא ולהגיד, שעם תוצאות כאלו [תוצאות מלחמת יוה”כ, ע.צ.] הפער האיכותי היה קטן יותר, הפער האיכותי היה הרבה יותר גדול, מעל ומעבר לכל הערכת מצב צבאית רציונלית בין שני כוחות. …”

ואכן, אם אמנם לתפיסתם של מפקדי צה”ל היה פער איכותי כה גדול, “מעל ומעבר לכל הערכת מצב צבאית רציונלית”, כי אז אפשר היה לקבל הערכות מודיעין שמתעלמות מהעובדות בשטח, כי גם אם יקרה משהו “יש לנו מספיק עצמת בלימה ביבשה”. אם הפער האיכותי כה גדול, תספיק מן הסתם חטיבת טנקים אחת בקו לעצור מאמצי צליחה של שתי ארמיות מצריות. אם הפער האיכותי היה כה גדול, אפשר היה להטיל אוגדות מילואים לקרב פחות מיממה לאחר שהגיעו לחזית, עם ציוד חסר, ללא סיוע ארטילרי, וללא נוהל קרב של ממש. אם הפער האיכותי כה גדול, נצחוננו מובטח גם אם מפקדינו הבכירים מתעלמים מכל התבונה הצבאית המקובלת, ומתורתו הכתובה של צה”ל עצמו.

מהי הסיבה לאותו זלזול באויב, ולהערכת היתר של יכולותיו של צה”ל, הערכה שנתבדתה פעם אחרי פעם במלחמת יום הכיפורים?

מן הסתם שורשי הזלזול באויב נבעו מהניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים ומליקויים בהפקת לקחי אמת מאותה מלחמה. בצה”ל בפרט ואף בעם ישראל כולו התחולל ליקוי מחשבתי שאפשר לכנותו בשם “תסמונת המנכ”ל”: כאשר החברה מרוויחה, לא מתקשה המנכ”ל לשכנע את הדירקטוריון שכל ההצלחה נובעת משיקול דעתו העמוק ומטיב החלטותיו, ומקבל בהתאם בונוס שמן על מאמציו. כאשר, שנה אחר כך, אותה חברה בדיוק הולכת מדחי אל דחי, הסיבות אותן מונה המנכ”ל בדו”ח השנתי הוא מצב השוק העולמי, מחירי חומרי הגלם, האינפלציה, מאורעות עולמיים שאיש לא יכול היה לחזות אותם, וכו’. הפעם אין להחלטותיו ולא כלום עם מצב אותה חברה, כמובן.

באופן דומה, לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, הניחו כולם שאפשר לחזור על ניצחון מסוג זה בכל רגע ובכל שעה, ושהניצחון נובע מאותם “פערים איכותיים” שצוטטו לעיל, אותם הזכיר האלוף טל בעדותו בוועדת אגרנט. אותם פערים איכותיים, נבעו לפי תפיסת הציבור בארץ מאיכותו של המפקד הישראלי והלוחם הישראלי. מכיוון שמיתוס זה שירת במידה ידועה את ההרתעה הישראלית, אחת משלוש הרגליים עליהן הושתתה תורת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, לא היה לאיש בממסד הביטחוני עניין לקעקע מיתוס זה, גם כאשר התוצאות בשטח לאחר מלחמת ששת הימים, הן במבצעים דוגמת “מבצע תופת” בכראמה, והן במלחמת ההתשה לאורך התעלה, הצביעו על ליקויים מהותיים בטיב המפקד והלוחם של צה”ל. כמו כן הצביעו אותן התמודדויות בשדה הקרב לאחר מלחמת ששת הימים על כך שלמול אותם תחומים בהם יש ללוחם הישראלי יתרון איכותי (כדוגמת לוחמת טנקים ואוויר), מצאו הערבים לא פעם תשובה אסימטרית שניטרלה יתרון זה.

מה קרה, אם כן, במלחמת ששת הימים?

מלחמת ששת הימים התחילה במבצע אווירי, מבצע “מוקד”, שבו ישראל הימרה על כל הקופה: כל מטוסי חיל האוויר למעט ארבעה נשלחו לתקוף בעת ובעונה אחת את שדות התעופה של מצריים. בזכות תכנון מדוקדק וביצוע מעולה, אך כנראה גם בזכות מידה מסוימת של מזל (לא היה אף מטוס קרב מצרי באוויר בזמן ההפצצה, ומזג האוויר היה מושלם) – ההפצצה במטס הראשון השיגה מעל ומעבר לציפיות, וחיל האוויר המצרי ניזוק קשות, הן במטוסים והן במסלולי ומתקני שדות התעופה והמכ”מים של מערכת ההגנה האווירית. באותו זמן שבו תקפו מטוסינו את הבסיסים המצריים, נמצא באוויר מטוס קל שנשא את כל צמרת הצבא המצרי, הפילדמרשל עאמר וקצינים רבים אחרים. הם התרשמו מאד מתוצאות התקיפה, ונתנו למחרת לצבא המצרי פקודת נסיגה שלא הייתה מחויבת המציאות. מייד לאחר המטס הראשון של מבצע מוקד התחילו כוחות היבשה של צה”ל לתקוף את הכוחות המצריים. במהלך היממה הראשונה הצליחה אוגדת הפלדה בפיקודו של האלוף ישראל טל להבקיע מערך חטיבתי באזור פיתחת רפיח, אוגדה מוקטנת 31 בפיקודו של האלוף אברהם יפה הצליחה “להבריח” חטיבת שריון אחת (חט’ 200 בפיקודו של אל”מ ישכה שדמי) דרך ואדי חרידין אל כביש אל עריש-ביר לחפן, ואוגדה 38 בפיקודו של האלוף אריאל שרון הצליחה להבקיע דרך מתחם חטיבתי באזור אום כתף. צה”ל ביצע אמנם תימרון מרשים, אך לא העמיק יותר מדי לחדור לעומק סיני ולא פגע קשה ביותר משתי חטיבות מצריות. לצבא המצרי היו באותה עת בסיני 7 דיוויזיות (2 משורינות, 5 חי”ר)!

לעומת זאת, פקודת הנסיגה שהוריד המטכ”ל המצרי לכוחותיו, הפכה לבריחה מבוהלת שלא הייתה מחויבת המציאות. הכוחות המצריים נעו באור יום בצירים החשופים לפגיעות מטוסי חיל האוויר של צה”ל. קצינים מצריים ברחו ראשונים והשאירו את חייליהם עם שדרות פיקוד לא שלמות עוד בטרם נורתה עליהם יריה אחת. הקרבות בסיני החל מהיממה השנייה הפכו למרדף אחרי אויב בורח, למרות העליונות המספרית של המצרים בסיני.

כמו כן תרמה לאיכותו של צה”ל (הבנוי ברובו על עוצבות מילואים) תקופת המתנה בת שבועיים לפני המלחמה. תקופה זאת נוצלה להשלמות ציוד לכוחות המילואים, לאימונים, ולעיבוד תוכניות המלחמה בנוהל קרב ארוך וסדור. כל אלו חסרו באופן אקוטי במלחמת יום הכיפורים. לא לחינם העיד האלוף ישראל טל בפני וועדת אגרנט:

“…את מלחמת יום הכיפורים איפיינה התופעה האיסטרטגית של יציאה משיווי משקל, והיא ליוותה את צה”ל עד סוף המלחמה…,”


[1] לפי עדותו של סגן הרמטכ”ל, האלוף ישראל טל, בפני וועדת אגרנט, תוכנית ההגנה “שובך יונים” בוטלה זמן קצר לפני המלחמה ובמקומה באו תוכניות “סלע” למיניהן (“חול ים”, “גיר”) אלא שתוכניות אלו לא תורגלו ולא היו מוכרים לכוחות.

[2] אורי מילשטיין, “קריסה ולקחה”. רמת אפעל: הוצאת שרידות, פרק 9; אלחנן אורן, “תולדות מלחמת יום הכיפורים”, עמ’ 107-118.

[3] ראה בפרק האחרון דיון מפורט יותר ב”מיתוס ששת הימים” בתכנון שעשה צה”ל על-פי מיתוסים, במקום בתכנון על-פי מפתחות תכנון.

[4] רונן ברגמן וגיל מלצר, “מלחמת יום כיפור זמן אמת”, פרק 12 באוקטובר: הרגע בו עמד הרמטכ”ל להיכנע; שמעון גולן, “12.10.73 – עמדות הרמטכ”ל והדרג המדיני: צליחת התעלה, הצורך בהפסקת-אש והדרך להשיגה”, “מערכות” 327, עמ’ 2; הנרי קיסינג’ר, 2005. “משבר”. ירושלים: הוצאת שלם, עמ’ 162 ואילך.

[5] עדותו מופיעה באתר האינטרנט של חטיבה 14.

מאמרים אחרים בסדרה<< מערכת הצליחה -------- מערכת הצליחה – פרק 2.2: קרקע >>

29 תגובות ל פרק 2.1: הפתעות

  • 1
    איציק אגם איציק אגם  כתב:

    לעמיקם שלום,

    אתה כותב ש:’צה”ל הופתע מעיתוי פריצת המלחמה ולא נערך בזמן עם היח’ הסדירות בקו לפי תוכניות ההגנה המוכנות

    זה נכון, אבל זו לא היתה תוצאה של ההפתעה אלא אי מילוי התכנית להניע את כל אוגדת סיני (252) לקו, כאשר חטיבה אחת תופסת את קו התעלה ושתיים אחרות בקו התעוזים לפעולה לפי הצורך. תכנית מעולה בפני עצמה.

    בהמשך אתה כותב ש’צה”ל הופתע מיעילות מהלך הצליחה המצרי ומהמהירות הרבה שבה התגבר הצבא המצרי על מכשול התעלה ועל קומץ המעוזים של קו בר-לב ושצה”ל בזבז את רוב הכוחות הסדירים בחזית הדרום בהתקפות אמיצות, אך חסרות-תוחלת, של כוחות שריון קטנים על מערכים חפוזים מצריים

    לא מדויק. קודם כל הטנקים הישראלים לא הגיעו לתעלה לא בגלל אמצעי הנ”ט המצרים אלא בגלל שגונן לא שלח אותם לשם לפני פרוץ המלחמה. על דעת עצמו. שנית אי-אפשר לומר שפעולתם היתה ללא תוחלת. רבים מהכוחות המצרים נפגעו וצה”ל בהחלט בלם את התקדמות המצרים.

    בשמונה באוקטובר, כך לדבריך, ‘התמוטטה גם הקונצפציה האג”מית, כשאוגדות המילואים של צה”ל ניסו להדוף את הכוחות המצריים מהגדה המזרחית של התעלה. ניסיונן נכשל כישלון חרוץ, בעיקר בגלל כשלי תכנון וכשלים בפיקוד ובשליטה בכל הרמות, אך בייחוד ברמת מפקדת אוגדה 162 ומפקדת פיקוד הדרום

    גם זה איננו מדויק. למרות שהיו שגיאות בפיקוד על כוחות אוגדה 162, ההתקפה בסופו של דבר נכשלה ממספר גורמים שונים לחלוטין:
    1 –התקפת אוגדה 162 היתה מוצלחת מאוד עד שהגיעה לאיזור “מיסורי” מצפון לו ושם נתקלה במטחי טילים קטלניים. אזי היתה אמורה אוגדה 143 להצטרף לקרב כדי לעזור לאוגדה 162 אבל זה לא בוצע.
    2 – אוגדה 143 נכשלה בעדכון הפיקוד על כשלון ההתקםה של אוגדה 162 ובמקום להצטרף אליה “מילאה את פקודת מפקד הפיקוד” לנוע דרומה לצליחה משלה.
    תוך הפקרת מערך ההגנה הישראלי בגזרתה. הימנעותה של אוגדה 143 מלהצטרף לקרב של אוגדה 162 כמתוכנן היתה הסיבה העיקרית לכשלון ההתקפה כולה.
    3 – האלוף גונן שינה את פקודות הרמטכ”ל דדו שלא להתקרב לתעלה מחשש הטילים והורה למפקד אוגדה 162 “לגשת למעוזים” ו”לנסות לצלוח באיזור גשר הפירדאן” ולא במצמד. שתי הוראות שהיו מנוגדות לחלוטין לפקודת דדו. אלו חרצו את גורל ההתקפות של אוגדה 162 שנתקלה בטילים וסבלה אבידות רבות ומיותרות כתוצאה מכך.
    הפקודה המקורית של דדו היתה לטהר את השטח שתפסו המצרים מבלי להתקרב לתעלה פחות מ-3 ק”מ כדי להימנע מפגיעות הטילים, לכבוש רצועה שאיננה מגיעה עד לתעלה ואז “אם הכל ילך טוב מאוד” לבצע צליחה באיזור מצמד.
    לשם כך השאיר את אוגדה 143 בעתודה, אלא שזו נעלמה דרומה בעיקר מפני שגונן לא עודכן ע”י שרון על כשלון התקפת ברן.
    מצד שני לא ברור עם מה ואיך היו צולחים במצמד. אבל זה כבר עניין אחר שאיננו קשור לתפקוד אוגדה 162.
    כמו כן נכון שהחייל המצרי לחם טוב יותר ביוה”כ מאשר בששת הימים, אבל לא עד כדי עצירת צה”ל אלא לגרימת נפגעים רבה יותר. בסוםו של דבר כבש צה”ל שטחים גדולים בהרבה ממה שכבשו המצרים וכן היסב להם נפגעים רבים פי 8. כך שעם כל השינוי בטיב הלחימה של החייל המצרי, המצרים הובסו מבחינה צבאית.

    ובהמשך: ‘התברר גם, שהמיתוס כאילו החייל המצרי בורח כשמסתער עליו שריון ישראלי – אינו נכון. לאחר מתקפת-הנגד הכושלת בשמונה באוקטובר, הפך עודף הביטחון של הפיקוד הבכיר בצה”ל ובחזית הדרום, לחוסר ביטחון, הכוחות הצטוו לא לתקוף אלא לבלום, ובארבעת הימים הבאים (תשעה עד שנים-עשר באוקטובר) עסקו כוחות צה”ל בבלימה, שהייתה, למעשה, סדרת קרבות, שבהם נשחק צה”ל ללא כל ניסיון להפוך את הקערה על פיה

    לא מדויק. צה”ל לא הפך ל”חסר בטחון”אלא החליט שיש להתאגן טוב יותר ולתקוף ולצלוח את התעלה רק אחרי שהגזרה הסורית תתיצב ורק כאשר יהיו מספיק כוחות מאורגנים ובריכוז כוחות גדול יותר. יש לזכור שבמקרה זה, בגלל ההפתעה, היו המצרים מאורגנים טוב וצה”ל לא. המתננה להתארגנות וארגון הכח איננה מעידה על חוסר בטחון אלא על מהלך מושכל. “סדרת קרבות השחיקה” בוצעה אך ורק באוגדה 143 של שרון ונבעה בעיקר מ”בטחונו הרב” של שרון שהמשיך לתקוף את המצרים תוך הפרת הפקודה לשמור את הכח ולא לתקוף ולמרות שידע היטב שתקיפות אלו ייתקלו במטחי טילים קטלניים. ואמנם הושמדו לו כ-40 טנקים שלא לצורך. על כך כתב אמנון רשף מח”ט 14 בספרו לא נחדל (עמ’ 344): “יוזמות התקפיות אלו של שרון היו מיותרות וגרמו לאבידות גדולות בנפש ובטנקים”

    אתה כותב שמטרות המלחמה לא היו ריאליות והן נותרו כשהיו גם לקראת מבצע “אבירי-לב” שתוכננה מתוך הנחה מובלעת שחציית התעלה בכוח גדול וביצוע מהלך כיתור. ההנחה המובלעת הייתה שמהלך כיתור שכזה יביא להתמוטטות הצבא המצרי ולנסיגה מבוהלת דוגמת ששת הימים, ובעת נסיגה מבוהלת ניתן יהיה בקלות להשמיד חלק גדול מהצבא המצרי

    לא מדויק. תכנון “אבירי לב” דווקא לא התבסס על בריחת המצרים אלא על טיהור מסדרון רחב למדי לצליחה ולא על כך שהמצרים יברחו כאשר יגיע צה”ל לצד המערבי. אם כי נכון שהתבסס גם על כך שצליחה תשבור את רוח המצרים ותאפשר כיתוא הארמיה השניה. שתי הנחות שהוכחו כנכונות. שרון היה היחיד שדרש “לצלוח לצלוח” גם כאשר לא היה מסדרון בטוח לצליחה בהנחה שהמצרים יתמוטטו גם במזרח התעלה אם צה”ל יצלח בכח של כחטיבה מערבה. הנחה שהתבדתה לחלוטין גם כאשר צלחו שתי אוגדות. אבל זו היתה הנחת שרון ולא צה”ל..

    בהמשך אתה מתייחס לשאלה מדוע צה”ל הופתע ומביא מדברי האלוף טל.

    ובכן, כל דבריו של האלוף טל נכונים מאוד. צה”ל הוכיח את עצמו בצורה יוצאת מהכלל טובה בלחימה אחרי התקפת הפתעה, במקצועיות השרין ואח”כ ההנדסה והארטילריה. הוא בלם הן את הסורים והן את המצרים לפני שהגיעו למטרותיהם הראשוניות והעביר בהצלחה את המלחמה לשטחי האויב כמתוכנן.
    כאשר אומר האלוף טל שההערכה היתה שגם אם נופתע יש לנו מספיק עצמת בלימה ביבשה (ליממה! עד שיגיעו אוגדות המילואים) הוא מניח שתכנית שובך יונים תבוצע ושלוש החטיבות של אוגדת סיני יקודמו לאיזור התעלה, אחת מהן על קו המים. גונן לא ביצע זאת. אי אפשר לומר שאילו זה נעשה לא היו המצרים נבלמים.

    אתה כותב ש:’אם אמנם לתפיסתם של מפקדי צה”ל היה פער איכותי כה גדול, “מעל ומעבר לכל הערכת מצב צבאית רציונלית”, כי אז אפשר היה לקבל הערכות מודיעין שמתעלמות מהעובדות בשטח, כי גם אם יקרה משהו “יש לנו מספיק עצמת בלימה ביבשה

    להיפך. ההנחה היתה שצה”ל ידע על התקפה מצרית אפשרית 48 שעות לפני ההתקפה ולכך התכוון טל כ”הפתעה”ולא להתקפת הפתעה בהתרעה של מספר שעות.

    אתה כותב ש:’אם הפער האיכותי כה גדול, תספיק מן הסתם חטיבת טנקים אחת בקו לעצור מאמצי צליחה של שתי ארמיות מצריות. אם הפער האיכותי היה כה גדול, זה לא סותר את דברי טל. אפשר היה להטיל אוגדות מילואים לקרב פחות מיממה לאחר שהגיעו לחזית, עם ציוד חסר, ללא סיוע ארטילרי, וללא נוהל קרב של ממש. אם הפער האיכותי כה גדול, נצחוננו מובטח גם אם מפקדינו הבכירים מתעלמים מכל התבונה הצבאית המקובלת, ומתורתו הכתובה של צה”ל עצמו

    לא נכון. את המצרים היתה אמורה לעצור אוגדה ולא חטיבה. גונן לא ביצע. עם כל הציניות שבמשפט למעלה, איכותו של צה”ל ולוחמיו אכן הוכחה כטובה הרבה יותר ממה שהעריכו לפני המלחמה. ההפתעה היתה מקור רוב הבעיות בהמשך וצה”ל ניצח למרות זאת.

    לאחר מכן אתה מנתח את הסיבות לזלזול באויב, ולהערכת היתר של יכולותיו של צה”ל.

    ובכן, יש בניתוח זה מספר טעויות בסיסיות.
    1 – יש הגזמה רבה ב”תרומתה” של הוראת עאמר לנסיגה. עאמר נתן את “הוראת הנסיגה” שלו ב-7 לחודש, יום אחרי פתיחת הקרבות, אחרי שכבר נפרצו הקווים הקדמיים של המצרים בכל שלושת הגזרות ואחרי שנסיגת מצרים גדוךה כבר החלה. הרי אם אכן פעולת חיל האוויר השכנעה את עאמר שיש לסגת, יכול היה לתת את “פקודת הנסיגה” ב-6 לחודש כאשר ראה את הנזקים שגרם לחיל האוויר. הוראתו היתה יותר תכסיס תעמולתי מאשר מהלך צבאי. מאחר והצבא המצרי החל לברוח, עאמר “נתן לו פקודה לסגת” כדי שזה יראה טוב יותר. אפילו המצרים אינם מאמינים לפירוש הוראת הנסיגה.
    2 – עצם העובדה ש”הוראת הנסיגה הפכה לברחיה מיותרת” מצביעה על העובדה שלא היתה זו הוראתו של עאמר אלא התנהוגותו של החייל והמפקד המצרי במצבי הפסד. גם לא ברור שהנסיגה המבוהלת היתה מיותרת. המצרים היו מוקפים ובקרבות שריון הפסידו קשות. מכל מקום הם ברחו.
    3 – אין לזלזל בהצלחת כוחות הקרקע בהבקעת מערכי המצרים. באום כתף ואוגדת יפה לא היתה התערבות חיל האוויר כלל כי נערכו בלילה. גם בעליה לרמה היתה מעורבות חיל האוויר מועטה למדי. ביוה”כ לא עזר כמעט חיל האוויר לכוחות הקרקע ובכל זאת הם הצליחו לבלום את האויב ומהר מאוד להעביר את המלחמה לשטחו. בהחלט לא היתה זאת טעות לומר אחרי ששת הימים שלשריון של צה”ל ישנה יכולת טובה מאוד. חיל האוויר עזר, אבל צה”ל היה מנצח יוצא מן הכלל בששת הימים עם כוחות הקרקע בלבד.
    לעומת זאת נכון שבמחלחמת יוה”כ נהג הצבא המצרי ביתר אומץ ונחישות, אבל כך גם הצבא הישראלי. כך שהמאזן הסופי היה לטובת צה”ל.

    אתה כותב ש’תקופת ההמתנה בת השבועיים לפני מלחמת ששת-הימים, תרמה לאיכותו של צה”ל (הבנוי ברובו על עוצבות מילואים) מפני תקופה זאת נוצלה להשלמות ציוד לכוחות המילואים, לאימונים, ולעיבוד תוכניות המלחמה בנוהל קרב ארוך וסדור. כל אלו חסרו באופן אקוטי במלחמת יום הכיפורים.

    אין ספק שזהו אחד ההבדלים הגדולים בין מצבנו בששת הימים לבין יוה”כ אבל בעובדה שצה”ל בלם והעביר המלחמה לשטחי אויב למרות שלא היתה לו תקופת התארגנות רק מוכיחה את נכונות דבריו של האלוף טל על איכותו של צה”ל

    ולבסוף אתה מצטט את האלוף טל האומר: “…את מלחמת יום הכיפורים איפיינה התופעה האיסטרטגית של יציאה משיווי משקל, והיא ליוותה את צה”ל עד סוף המלחמה…

    גם דברים אלה נכונים מאוד ואין בהם כדי להוריד מאיכותו של צה”ל אלא להיפך. ההפתעה גרמה לכך שצה”ל עסק רבות באילתורים ויוזמות. יותר מאשר בששת הימים, ובכל זאת ניצח. יכולתו של צה”ל לאלתר ולהגיב לשינויים והפתעות היא בהחלט אחת מיתרונותיו על פני צבאות אחרים.

    • 1.1
      עמיקם צור עמיקם צור  כתב:

      איציק,
      יש לי הרבה מה להגיב לתגובתך, אבל אני צריך שבוע שלם בשביל זה ולכן אסתפק רק בדוגמאות.
      בחלק שאתה מגיב לדברי על הפתעות ה- 8 לאוקטובר אתה כותב כך:
      “התקפת אוגדה 162 היתה מוצלחת מאוד עד שהגיעה לאיזור “מיסורי” מצפון לו ושם נתקלה במטחי טילים קטלניים. אזי היתה אמורה אוגדה 143 להצטרף לקרב כדי לעזור לאוגדה 162 אבל זה לא בוצע”
      לעניות דעתי התקפת ה- 8 באוקטובר הייתה מוצלחת מאד כל עוד לא נתקלה באויב. מהרגע שנתקלה באויב היא הפכה ללא מוצלחת. 
      מטרתה של ההתקפה הייתה לבטל את הישגי הצבא המצרי ולעקור אותו מהשטח שתפס ממערב לתעלה. על סמך מה אתה קובע שההתקפה הצליחה, ולו אך בשלב מסוים? המטרה הושגה או הושגה בחלקה? המצרים הבינו שהם צריכים להיעלם מהשטח ונעלמו? הדבר היחידי שקרה בחלק הראשון של ההתקפה (לפני ההיתקלויות) היה שכוחות צה”ל נעו, עשו הרבה אבק, גונן שאל את אדן איך הולך ואדן ענה לו שבינתיים מצוין (כמו בבדיחה המפורסמת על היהודי שנופל מהאמפייר-סטייט-בילדינג וזה מה שהוא אומר מול חלון הקומה ה- 37).
      בהמשך אתה אומר שתפקידה של אוגדה 143 היה להצטרך לאוגדה 162 ולעזור לה. על סמך מה אתה קובע קביעה כה נחרצת? תפקידה של אוגדה 143 נקבע בפירוש כעתודה, שתוטל בכיוון צפון מערב או דרום מערב על פי שיקול הפיקוד בהתאם להתפתחות הקרב. 
      בהמשך אתה כותב: “אוגדה 143 נכשלה בעדכון הפיקוד על כשלון ההתקםה של אוגדה 162 ובמקום להצטרף אליה “מילאה את פקודת מפקד הפיקוד” לנוע דרומה לצליחה משלה”
      תרשה לי להבין: האם אתה טוען כאן שהאחריות לדיווח על הצלחה או כישלון התקפה אוגדתית אינה מוטלת על מפקד האוגדה התוקפת אלא על מפקד האוגדה השכנה שאולי רואה בעיניו חלק קטן משדה הקרב של האוגדה השכנה (התוקפת) ואולי לא?
      מה שקרה הוא שאדן עידכן את הפיקוד כפי שעידכן וגונן הבין מה שהבין והבין לא נכון. אחרי המלחמה היו גירסאות שונות מה דווח ומה לא דווח, מי הבין מה ולמה, אינני רוצה בשלב הזה לקבוע את עמדתי בנידון, אבל ברור לגמרי שהאחריות לדיווח על תוצאות ההתקפה האוגדתית היא של מפקד האוגדה התוקפת (אדן במקרה זה), והדיווח צריך להיות כזה שאלוף הפיקוד יבין את המצב כהלכה (אם כי אינני בטוח שבאותו שלב זה היה אפשרי. גם גונן וגם אדן ראו בעיקר מהרהורי ליבם).
      אשר לשרון, הוא ביצע במקרה זה את הפקודה המפורשת שקיבל מגונן. אחרי ה- 8 לאוקטובר היו מקרים רבים ששרון לא ביצע פקודות, ואחרי המלחמה היו וויכוחים גדולים האם הוא נהג כשורה או לא באותם מקרים, אבל ברור לגמרי שבמקרה זה שרון ביצע את הפקודה ואי אפשר לבא אליו בטענות בנדון.
      עוד אתה כותב: “הימנעותה של אוגדה 143 מלהצטרף לקרב של אוגדה 162 כמתוכנן היתה הסיבה העיקרית לכשלון ההתקפה כולה”
      האם באמת אתה סבור שמפקד אוגדת עתודה רשאי להחליט על דעת עצמו לצאת להתקפה בגזרה כזאת או אחרת? או שזאת אחריות הדרג שמעליו?
      בהמשך אתה מסכם את הנקודה: “הפקודה המקורית של דדו היתה לטהר את השטח שתפסו המצרים מבלי להתקרב לתעלה פחות מ-3 ק”מ כדי להימנע מפגיעות הטילים, לכבוש רצועה שאיננה מגיעה עד לתעלה ואז “אם הכל ילך טוב מאוד” לבצע צליחה באיזור מצמד. לשם כך השאיר את אוגדה 143 בעתודה, אלא שזו נעלמה דרומה בעיקר מפני שגונן לא עודכן ע”י שרון על כשלון התקפת ברן”
      ובכן – לא ברור לי כיצד אמורה הייתה התקפת הנגד הפיקודית לעקור את המצרים מהשטח שכבשו מבלי להתקרב אליהם, אבל זאת שאלה שצריך היה לשאול את דדו המנוח. יש עוד הרבה דברים לא ברורים בפקודה, אבל ברור שלפי הפקודה אלוף הפיקוד היה צריך להחליט אם ההתקפה “הולכת טוב מאד” או לא, ובמקרה זה הוא החליט (לא נכון, אבל החליט). אוגדת שרון לא “נעלמה” אלא יצאה לביצוע משימתה כפי שהוכתבה לה ע”י הפיקוד, ומי שאחראי על ניהול הכניסה והיציאה של האוגדות מגזרותיהן ומה קורה באמצע זה הפיקוד.

    • 1.2
      עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

      למען האמת, כבר לפני זמן רב ובפורום אחר עשיתי לי כלל להימנע מלהגיב לכותב זה, ואני עובר כאן על הכלל שקבעתי לעצמי.

      ראשית, קשה מאד להגיב לפוסטים שמכילים כמות כל כך גדולה של אי דיוקים. שנית, הדברים נובעים באופן שקוף מהאג’נדה האובססיבית המוכרת לא מהיום, להאשים את מפקד אוגדה 143 בכל טעות, מחדל או כשלון שקרו במלחמת יום הכיפורים, למרבה המזל בשלב זה רק בחזית הדרום (ימים יגידו אם היריעה תורחב גם לפצ”ן).

      אלא שהפעם הטיעונים האבסורדיים מתעלים על עצמם, ולמעשה הגענו לשיא חדש שלא נשמע כמוהו עד היום, והוא הטענה/האשמה כי התקפת אוגדה 162 ב-8.10 נכשלה בגלל….מפקד אוגדה 143. זה באמת חידוש מרענן ומדהים, פריצת דרך במחקר מלחמת יוה”כ.

      מאחר והמגיבים עד כה כאן קצרה ידם מלתקן את כל שפע האמירות הלא מבוססות, אתרום תרומה קטנה ב-2 נקודות :

      1.      “התקפת אוגדה 162 היתה מוצלחת מאוד עד שהגיעה לאיזור ‘מיסורי’ מצפון לו ושם נתקלה במטחי טילים קטלניים.אזי היתה אמורה אוגדה 143 להצטרף לקרב כדי לעזור לאוגדה 162 אבל זה לא בוצע“. התקפת אוגדה 162 לא היתה אפילו קרובה ל”מיסורי”. אכן זו היתה משימת חטיבה 500 של האוגדה בבוקר ה-8.10, אך זו נעצרה בקו “חמוטל-נוזל”. בהתאם, גם מטחי הטילים הקטלניים שספגה אוגדה 162 מ”מיסורי” לא היו ולא נבראו, קל וחומר כשלונה המחפיר של אוגדה 143 להצטרף לקרב כדי לחלץ את אוגדה 162 מהיתקלות באיזור “מיסורי”, פרי דמיונו של הכותב.

      2.      אוגדה 143 נכשלה בעדכון הפיקוד על כשלון ההתקפה של אוגדה 162 ובמקום להצטרף אליה ‘מילאה את פקודת מפקד הפיקוד’ לנוע דרומה לצליחה משלה“. למעשה עולה מן הדברים כי מילוי פקודת אלוף הפיקוד הוא הוא המחדל שעליו אמור היה מפקד אוגדה 143 לתת את הדין (או שמא האוגדה כולה?). על כך כבר העיר עמיקם צור בצדק רב כי אין זה מתפקידו של מפקד האוגדה שאיננה תוקפת לעדכן את הפיקוד על אי הצלחתה של התקפת האוגדה התוקפת. זהו תפקידו של מפקד האוגדה התוקפת. אבל רק כדאי להשלים את התמונה, הנה “אי הדיווח” : להלן דבריו של מפקד אוגדה 143 לאלוף הפיקוד בסביבות השעה 1200 בצהרים :”רציתי להגיד לך…אני חזרתי עכשיו משם. מול ‘חזיון’ הטנקים של 162 לא מתקדמים. הם עומדים שם תחת אש ארטילרית כבר שעה וחצי יש לו הרבה מאד טנקים [לא ברור]…..”. תגובת אלוף הפיקוד  :  “יש לי בשבילך משימה יותר חשובה…יש ממזרח ל’מסרק’.. טנקים…הייתי רוצה שתגיע הכי מוקדם שאתה יכול כולך לאיזור ותעשה 2 דברים : תפוס את הגשר של ‘ניסן’ או גשר אחר ותשמיד את השריון שם בו זמנית”. בעקבות דברים אלה של אלוף הפיקוד, שמפקד אוגדה 143 ציית להם בניגוד למקובל בצבא, אכן “נעלמה אוגדה 143 דרומה”, כפי שמציין הכותב.

      ורק דוגמא קטנה נוספת לטיב המידע שמביא הכותב : חטיבה 401 לא נמצאה עם פרוץ המלחמה באיזור סכר הרואפה אלא במחנות ביר תמדה ורפידים. בנוסף סכר הרואפה איננו מרוחק 70 ק”מ מהתעלה, אלא כ-200 ק”מ ממנה. יש עוד דוגמאות רבות. די תמוה כיצד מי שיש לו כל כך מעט ידע לגבי הפרטים המדוייקים מרשה לעצמו לקבוע קביעות כה נחרצות.

       

       

       

       

       

      • 1.2.1
        משה מ משה מ  כתב:

        עודד,
        אינך הראשון המאשים את איציק בהאשמת שרון בכשלון המתקפה של אוגדה 162, ומציג זאת כטיעון אבסורדי. לא נראה לי כי זו היתה כוונתו. שרון היה המפקד האחרון שנהג לציית לפקודות מפקדיו ללא עוררין וללא ויכוח, והיה גם האחרון שהיה בולם את פיו למראה בעיות שהתעוררו אצל המקבילים לו,  במיוחד אצל שנוא-נפשו ברן.  איש לא טען ששרון אחראי לכל בעיה וכישלון, שהיו במי”כ. אך התנהלותו הצליחה לשכנע רבים כי ראוי לבדוק היטב את טוהר כוונותיו ולא להאמין בהן ללא פקפוק. אם שילוח אוגדתו דרומה היה מהלך אווילי, חזקה עליו שהבין זאת – והוא היה רחוק מאוד מלציית ללא אומר ודברים, במיוחד למי שהיה לא רק שנוא-נפשו אלא גם בזוי ונחות בעיניו, גונן. אין לי ראיה לכך, אך עצם ירידתו דרומה ללא ערעור, ללא דיבור קשוח בקשר עם גונן וללא מנהגו להניח למתקשרים אליו להיתקל בתגובה שהוא ישן ואי-אפשר להעירו – מעוררים באסוציאציה את התמונה של זה האומר: “יתבוססו נאלחים אלה במיץ שהם בשלו, ואני לא אתערב בשטויותיהם”.
        אכן, אין זה תפקידו של מפקד אוגדה לדווח על בעיות באוגדה אחרת, אך אם הוא נוכח לדעת שיש שם בעיות, שאלוף הפיקוד ומפקד אותה אוגדה אינם מבינים אותן וייתכן כי שניהם שקועים בדמיונות-שווא, כפי שככל הנראה קרה  – מה, אסור לו לדבר?. שרון הוא התלמיד הביישן שאינו מדבר בלא שהצביע וקיבל מהמורה רשות הדיבור תחילה?.  כוחות אוגדה 162 הניגפים ונכשלים במתקפתם שייכים לצבא העיראקי או האיראני, שבעל הבנה כמוהו ישתוק ולא יזעק כי הולך ונבנה כאן כישלון גדול וכי אין שום תוחלת במסע אוגדתו דרומה?. האם התובנה שהגשרים המצריים אינם מתאימים לנשיאת הטנקים של צה”ל, לא היתה במוחו – ואם לא, איך יתכן שאלוף הפיקוד עד חודשיים קודם לכן לא ידע דבר כה חשוב בצייתו כ”חנון” לפקודה לרדת דרומה, משום שרצה לצלוח שם על גבי גשרים צהליים שלא היו?.
        ברוח זו הבנתי את דבריו של איציק.

        • 1.2.1.1
          יאיר ליטוויץ  כתב:

          משה ידידי,
          תתאר לעצמך שגונן וברן לא “יבינו” את שרון כשזה ידווח על כשלון אוגדה 162. הרי הם לא יאמינו למילה אחת שלו. ולא ייתכן כמו שכתבתי וכתבו קודמי שמפקד האוגדה לא יבחין בין הצלחה לכשלון, זה יכול לקרות פעם אחת ואחר כך הוא לא יוכל להיות מפקד אוגדה.
          ואם שרון היה בעמדת תצפית שממנה ראה רק חלק מהגיזרה עליו לדווח? ואם אלוף הפיקוד עושה מעשה איוולה למי ידווח? הרי מפקד הפיקוד הוא טנקיסט מדופלם ושרון בסך הכל צנחן, מה הוא מבין בקרבות שב”ש.?
          משה אין מצב שמפקד אוגדה ידווח על המתרחש באוגדה שכנהץ
          מפקד האוגדה אינו לבד, יש לו סגן, יש רמ”ט, יש מטה וכולם טועים? כולם לא מבינים?
          צר לי הפעם אני חלוק איתך לחלוטין

          • 1.2.1.1.1
            משה מ משה מ  כתב:

            יאיר,
            לעניות דעתי, החובה הזו מוטלת לא רק על מפקד אוגדה, אלא על מפקד כוח צה”לי בגודל כלשהן – מכיתה עד גיס – לדווח, להעיר, להזעיק ולהציע עזרה, בראותו כי כוח צה”לי אחר נתון בצרה, מסתבך, טועה בניווט או נתקל בכל בעיה אחרת. כגפ בהבינו כי מפקדו של אותו כוח שוגה בנושא כלשהו. עודד כאן ציטט את דברי שרון לגונן נן בשעה 1200,  כשאמר לו כי הבחין בכוח של 162 שעמד במקום אחד שעה וחצי וחטף הפגזה. דיווח כזה הוא לעניות דעתי כה מובן מאליו, עד כי מי שנמנע ממנו במתכוון צריך לעמוד לדין צבאי. המפקד המדווח אינו מסכן דבר בעשותו כן, מאחר שייתכן באמת כי הוא אינו רואה את כל התמונה ולכן טועה, אך המפקד שאליו מופנים דבריו יכול לומר לו כך בפשטות, לא בלי להוסיף תודה על גילוי הרצון הטוב. קראנו כאן את תיאורו של עוזי על פלוגת “במבה”, שלא רק נשלחה לחלץ את אנשי גדוד 890 אלא אנשיה ממש מרדו כשהורו להם שלא להמשיך בחילוץ.
            לכן אני מתקשה לקרוא את התיאור על שרון, המפקד הטקטי הכל-כך מוכשר והדואג מאוד לחייליו, שגונן – אשר שרון התייחס אליו כאל קרציה – שןלח את אוגדתו דרומה, למשימה שהיא כשלעצמה הזויה, והוא (שרון) יודע ומבין שכוחותיו של ברן נתונים בצרה, אך הוא ממשיך בתנועה דרומה ללא שום מחאה, הצעה, הבעת ספק, תמיהה, הצגת השערה ואפילו לעג ציני שידע כל כך יפה להשמיע. כמו תלמיד כיתה ח’ “חנון” הוא יורד דרומה, בציות מופלא לפקודת גונן, וכאן מצדיקים חברים את זה: הרי היתה זו פקודה! הרי שרון ידוע בציבור כמלך הצייתנים! מי לנו צייתן דגול משרון, שבעיניו פקודה היא פקודה והוא קופץ מיד לדום בשמעו את תחילתה!.
            אני התמים מצרף התנהגות זו לצעקותיו מתחילת המלחמה “לצלוח, לצלוח”, בידיעה ברורה שאין על מה לצלוח – מכל מקום לבטח לא מיד ולא בטרם יקובצו כל חוליות הגרוטאות שמהן הורכבו התמסחים והדוברות ובטרם יזוז גשר הגלילים ממקומו הנתון עדיין לאש מצרית – אך בידיעה שבהיסטוריה ירשמו כי שרון הוא מלך ישראל אשר הציל את העם בצליחת התעלה, אשר הוא היה האמיץ היחיד בין הפחדנים בדרשו מלכתחילה לבצע אותה.
            אני מתנצל על הציניות. ברומא התנהג כרומאי, ושרון היה גדול מרומא.
             

        • 1.2.1.2
          עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

          משה,

          לא ירדתי לסוף דעתך ולהגיון דבריך. מה טענתך ? ששרון ציית לפקודת גורודיש והניע אוגדה שלמה – כ-250 טנקים 100 ק”מ דרומה רק כדי להציג את גורודיש ככלי ריק ?

          • 1.2.1.2.1
            משה מ משה מ  כתב:

            עודד,
            לכאורה – התשובה מובנת מאליה, ורק אוויל מושבע או שונא-שרון מדאורייתא יחשוב ההיפך. רק רשע יחשוב שהיו לשרון מחשבות זדון, בהניעו אוגדה שלימה 100 ק”מ דרומה.
            אך אדרבה, בהיותך מי ששירת באוגדת שרון וכמשתמע מעריצו לא-מעט, תן אתה את התשובה לשאלתך.
            נתוני יסוד:
            א. שרון מכיר היטב את הפיקוד וכל מולקולה בו, ויודע היטב שאין לרשות צה”ל, כרגע, כלים זמינים לצליחה.
            ב. שרון עוין מאוד עד שונא את מקבילו ברן ולבטח את מפקדיו גונן ודדו, אם כי אינני יודע את צפונות נפשו באשר לאלוף טל. בר-לב טרם הגיע לדרום, והגעתו הוסיפה למרירות נפשו של שרון שהבין כי בר-לב נשלח לשם כמעט רק בגלל מרדנותו. אפשר לומר על שרון דברים רבים, אך בוודאי לא לייחס לו טיפשות ואי-קריאת השטח האנושי (וככל הנראה גם הפיסי).
            ג. שרון יודע שאין סיכוי להעביר טנקים שלנו על גבי הגשרים המצריים. אם לא ידע עובדה בסיסית זו, המסקנה חמורה ביותר: אלוף הפיקוד ומפקדה של אוגדה משוריינת, לאחר יותר מ-4 שנות שירות במרחב הפיקוד ולעיסת תוכניות טקטיות ואסטרטגיות לרוב, אינו יודע דבר כה חשוב. הרי ניסיון מצרי לצליחת התעלה היה חייב להיכלל בין התוכניות ודפ”א-אויב במהלך השנים הקודמות, ואזי ממילא עומדת על הפרק צליחה נגדית תוך כדי שימוש בכלים המצריים.
            ד. שרון מבין היטב כי הוראתו של גונן בקשר להצטרפות לטנקים הנמצאים בדרום, באותה שיחה של השעה 1200 שציטטת, לא היתה עילה סבירה ומספקת להנעת אוגדה שלימה לשם,  ויודע גם כי אוגדתו יכולה להצטרף במקום זה לכוחות של  162 כדי לנסות ולהשלים את התקפת הנגד של ה-8 באוקטובר בתוצאה טובה בהרבה.
            בנתונים אלה, שרון מבין שברן תקוע, ואף מבין שברן וגונן שוגים בהזיות-שווא על הישגים ואף על צליחת התעלה מערבה. על פי תפיסתי הפרימיטיבית, שאינה דוחה מראש ייחוס מחשבות-זדון לשום אדם, אילו היה ליבו טהור באותה עת וכל ישותו היתה מלאה אך ורק ברצון להביא ניצחון לצה”ל מהר ככל האפשר, גם אם המשמעות תהיה העברת אוגדה 143 לשמש כעתודה מטכ”לית בפיקוד המרכז וללא השתתפותה במלחמה, או השארתה בסיני בעוד שאר צה”ל צולח את התעלה מערבה  – היה שרון צועק לגונן, לדדו, לדיין, לגולדה ואולי אפילו למנחם בגין, שאוגדתו נשלחת כעת למהלך שאין בו שום תכלית ותועלת, לבד מבזבוז דלק ושעות-פעולה של מנועי טנקים ולבד מהפקרת אוגדה 162, הסופגת מכות קשות ונוראות אך הדיווחים שגונן קולט הם מרנינים ומבשרים ניצחון כוזב.
            האם יש לך תיעוד על פניה כזו באזעקה אל כל דרגי הפיקוד שמעליו?. הרי ידוע לנו שבאמצע המלחמה לא בחל שרון בפניה אל בגין, מנהיג הליכוד, אף שהיה זה צעד נבזי ופסול מאין כמוהו. מפקד בכיר בצבא חייב להימנע מכל עיסוק פוליטי, גם אם בימים רגילים הוא פוליטיקאי.
            ככל הידוע לי, שרון לא נזעק ולא זעק ולא התריע, אלא הורה לאוגדתו לצאת בנסיעה דרומה. את ההמשך אנו יודעים, אך כרגע אנו ברגע היציאה לדרך דרומה.
            אדרבה, עודד, נמק ופרט מדוע לדעתך שתק שרון והיה ילד טוב ירושלים.
            משה מ’
             

          • 1.2.1.2.2
            משה מ משה מ  כתב:

            עודד,
            אנסה להוסיף לתשובתי הקודמת לשאלתך:
            יש לזכור כי התקפת-הנגד שך ה-8 באוקטובר אירעה בסך הכל יומיים לאחר פרוץ המלחמה. אפשר להבין שעבור שרון, שחרורו מצה”ל רק חודשיים וחצי לפני-כן ומינויו כמפקד אוגדה 143, נעשו מוקדם מדי ובהחמצה היסטורית נוראה, מבחינתו. מינו מעליו קצין ששרון לא העריך, טירון בניהול מערכות צבאיות גדולות כמו פיקוד הדרום, שלאחר שירותו כמח”ט 7 נכשל בפעולת כראמה, מונה לפקד על אוגדת מילואים ומשם עבר לכהן כראש מחלקת ההדרכה ובתפקיד חירום כמפקד אוגדה 143. שרון ראה לבטח את הנסיבות כאסון אישי. כל צמרת צה”ל, לרבות מפקד האוגדה המקבילה 162,  נמנתה עם ה”קליקה” שעצרה את קידומו בצה”ל במשך שנים, ומי שעשה לו טובה וקידם אותו (יצחק רבין) היה באותה עת במעבר מתפקיד השגריר בארה”ב לפעילות פוליטית שבה טרם צבר עוצמה. רבין הוזמן לבקר בחזית כאורח הרמטכ”ל, משהו כמו ביקור של כבוד. בערב הקודם נערכה הישיבה לקראת מתקפת הנגד, שבה שרון לא השתתף בשל עיכוב (שטרם הבנתי את מהותו) בהטסתו במסוק ל”דבלה”, והדיון נערך ללא שיתופו. בהגיעו לבסוף לשם הספיק שרון רק לשוחח שיחה על רגל אחת עם דדו, שיצא מהדיון שהסתיים. אני בטוח שגם התרחשות זו העמיקה בליבו את התחושה כי “לא סופרים אותו”, שכן לא המתינו לבואו לישיבה כה חשובה, והעובדה שהוא נחשב נטע זר ומטרה לשנאה בשל השתייכותו הפוליטית כמקים הליכוד, האופוזיציה לשלטון המערך, אף היא העמיקה את החשדנות נגדו. ואדם בעל אינטליגנציה רגשית כמו שרון ללא ספק יכול לחוש בחשדנות.
            על רקע זה, הנובע מניתוח פסיכולוגי בגרוש אך הוא כנראה נכון, אין להתפלא אם מתברר כי איש כמו שרון, הרואה עצמו נתון בנסיבות קשות ביותר מבחינתו, שבעטיין תישלל ממנו תהילת המלחמה,  מוכן להרחיק לכת. הרי בסך הכל ימלא פקודה ולא יוכלו להאשימו במאומה, אך בפועל הוא שותק כדג ומניח ליריביו, שאולי ראה אותם ממש כאויביו, להתבוסס בצרותיהם ובמכשלותיהם.
            בהזדמנות קודמת הזכרתי את הספר המצוין “המרד על הקיין”, וגם לעניין זה יש בו מקבילה. הקברניט השנוא על כל פקודיו פוקד על ההגאי של הספינה לסובב את ההגה שמאלה, אך  שוכח להחזירו מהסיבוב. ההגאי, שהקברניט שנוא-נפשו כבר פגע בו בהזדמנות קודמת, מבין שהמשך השיוט בסיבוב יביא את הספינה לחתוך את הכבל שהיא גוררת בו מטרת-ירי ויכשיל את התרגיל כולו וכמובן את הקברניט. בנסיבות נורמליות היה ההגאי הנאמן מפנה תשומת ליבו של הקברניט לשגיאתו, אך הוא מחליט לשתוק ומניח לקברניט לעסוק בשטויות שנבעו מאישיותו המסוכסכת. התוצאה היתה שהספינה אכן חתכה את הכבל שהיא-עצמה גררה, והמשך אותה תקרית העמידה את הקברניט כמשל ושנינה בצי.
            לא אתפלא אם דרך-מחשבה זו היתה גם במוחו של שרון, ב-8 באוקטובר. אני מתנצל על הפסיכולוגיה-בגרוש.

            • 1.2.1.2.2.1
              עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

              אכן פסיכולוגיה בגרוש, ואינני קונה מוצרים זולים.

              כלומר, אני בהחלט סבור ששיקולי אגו ויוקרה היוו דחף חזק בהתנהלותו של שרון, לא בהכרח במודע [הנה גם אני מצטרף לחוג הפסיכולוגים בגרוש], ואני לא שולל את הניתוח שלך לגבי התייחסותו לעמיתיו ולגונן, אבל להסיק מכך שזו לבדה היתה הסיבה שאוגדה שלמה נסעה 100 ק”מ דרומה ובחזרה צפונה – כדי להכשיל את  גונן  – זה מופרך לחלוטין, וזוהי תזה שמתאימה לבית המדרש לקונספירציה המוכר לנו.

              אפשר לתת לענין הסבר חלופי פשוט הרבה יותר  –  שרון מצא עצמו בגזרה המרכזית “מחוסר עבודה”, כדרג שני מאחורי אוגדה 162, ולכן כאשר הוצעה לו הזדמנות ל”אקשן” קפץ עליה בשתי ידיים.  גם הסבר זה יש לו נגיעה לאגו של שרון, אבל הוא הרבה יותר הגיוני, גם אם פחות דמוני, מההסבר הנשען על יצירתו של הרמן ווק.

               

              • 1.2.1.2.2.1.1
                משה מ משה מ  כתב:

                עודד,
                צר לי, אך ההסבר שלך, שאתה מציגו כ”פשוט יותר”, לא זו בלבד שאינו פשוט יותר – הוא תמוה ואינו סביר. אתה מתאר ילד, היושב משועמם באפס מעשה ורואה כיצד אחיו “השתלט” על כל המשחקים, ולכן, כשמוצע לו “אקשן” הוא קופץ על המציאה והולך לשם.
                האומנם זהו ההסבר הסביר לכך שמפקד אוגדה הסיע את כל אוגדתו 100 ק”מ דרומה?. רק בשל רצונו ב”אקשן”?.  הוא השתעמם באפס מעשה, מחוסר עבודה?. שיקרא ספר, שיגרד את הגרבצת, שישחק פינג-פונג כיס, שיעיין באוסף העצום של דיווחי מודיעין שלבטח הצטבר אצלו,  שיילך לגרז טנק, שיעשה תרגילים על מתח, שיטלפן ללילי, שיחסל את מלאי הצדפות – הכל, רק לא להזיז ממקומה נושאת מטוסים כמו אוגדה 143, על כל כליה השחוקים ולוחמיה העייפים.
                לצערנו, בהיסטוריה המוכרת של שרון ראינו לא-מעט מעשים, בעלי פוטנציאל עצום של נזק ואפילו אסון, שנעשו בשל שיקולי אגו. החל מהתנהגותו בקרב המיתלה במבצע קדש, עבור להתנהגותו עם מפקדיו (זכורה התקרית במי”כ, שבה הורה לאנשיו להשיב כי הוא ישן ואי אפשר להעירו, גם לא לקריאותיהם הנואשות של אלוף הפיקוד וסגנו), וכמובן – הוראתו לסלק ולהחריב את בתיהם של כ-10,000 תושבי חבל עזה, שכיום רק חסידי-שוטים מעטים אינם מודים כי לא היתה צפויה בכך שום תועלת ואפילו ילד קטן היה יכול להבין כי לא תצמח מכך טובה לישראל, אלא לאיש אחד: אריאל שרון, שבמעשה הנתעב הזה הצליח לרכוש את האהדה ואת הגנת-האתרוג של עיתונאים מושחתים כמו אמנון אברמוביץ, וככל הנראה גם את חששם של אנשי הפרקליטות מפני העמדת מנהיג כזה לדין בהיותו טרוד במהלך לאומי כה גדול ומכריע (השופט חשין, המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון,  הודה בפומבי כי אלה היו גם שיקולי שופטים בבית המשפט העליון, שדנו בעתירה נגד ביצוע ה”התנתקות”!).
                אני מודה כי אני חש עוינות לשרון בשל מעשה זה, אך כך ראיתיו גם לפני מי”כ ודומני שקלטתי מי האיש ומהי אישיותו. עבור איש שהיה מסוגל לעשות מעשה כזה, בניגוד לכל דרכו והטפותיו לפני-כן וגם בניגוד להתחיבותו (בקשר להצבעת מתפקדי הליכוד), הזזת האוגדה היתה מעשה שאפשר לסבלו, אם היתה מביאה למפלתם של אלה ששנא ולהם בז, כמו גונן וברן. אין לשכוח שבאותו יום, ה-8 באוקטובר, לא ידע עדיין איש כיצד תתפתח המלחמה, ואנו מביטים על שיקולי אותו יום בידענו את העתיד לקרות.  בקריאת קורותיו של אותו יום, תחושתי היא כי שרון קיווה בליבו שהתוצאה של הכישלון הגדול,  שראהו מתרחש לנגד עיניו וככל הנראה הבין את תוצאותיו, עשויה להיות הדחת גונן ומינויו-הוא בחזרה כאלוף הפיקוד, שיהיה אחראי על כל המתרחש בחזית הדרום ולא יאלץ להתחרות באנשים פעוטי-ערך (לדעתו) כמו ברן, במאבק על התהילה הלאומית. בחשבו כך, אין ספק שראה גם את התועלת הלאומית, בכך שצה”ל ישיג בדרום את הניצחון, לעומת הכישלון המובטח (לדעתו) על פי המהלכים השגויים של אותו יום. מי יכול לדעת בבטחה, באותו יום אומלל, האם התוצאה לא תהיה גם הדחת דדו ומינוי האלוף המבריק והמזהיר, שכל העם מכירו כטקטיקן מזהיר, לתפקיד הרמטכ”ל?. לצערו הרב ולמפח נפשו, המסקנה של ימי המלחמה הראשונים היתה מהסוג שלא צפה מראש: בר-לב הוחזר לצבא כמפקד חזית הדרום, ואיתו כבר לא יכול שרון להתמודד בקלות כמו עם גונן. בר-לב היה רחוק מאוד מלאהוד את שרון, גם בשנים שמאז מלחמת השחרור, וראהו כפגע רע אם כי גם כמפקד מוכשר, ולדעתי שרון הבין כי המלצת בר-לב עלולה להביא לסילוקו מהצבא אפילו תוך כדי המלחמה. ברור שדדו ובר-לב לא ששו לצעד כזה, שהיה מתקבל כמכה מוראלית לכוחות הלוחמים וגם לעם בעורף, אך שרון כבר החל להגדיש את הסאה וצעד כזה נשקל לקראת הצליחה.
                יש אנשים בעלי אגו מפותח מאוד, הרואים בטובתם האישית את טובת המדינה כולה, ואני סבור ששרון היה דוגמה בולטת במיוחד של טיפוס זה.
                אך נניח לצורך הדיון שכל השערותי אלו שגויות, שכן כמו השערותיך הן אינן בנויות על תיעוד אלא על הסקת מסקנות מהמתרחש ומהכרתנו את האיש, כלומר על “פסיכולוגיה בגרוש”. ואולם,  מאחר שאין חולק על כישוריו הטקטיים של שרון, ומאחר שהכיר את כל המתרחש, את כל המצוי ואת כל שאינו מצוי בפיקוד הדרום – מה קיווה באמת להשיג באותו מסע מסורבל, בזבזני וחסר תכלית אמיתית דרומה?. הצטרפות לכוח טנקים, כפי שאמר גונן בציטוט שהבאת?.  בשביל זה מזיזים אוגדה שלימה 100 ק”מ מהאזור שבו מתרחשים קרבות שריון גורליים?. ?. על כך, עודד, לא השבת. ואולי דווקא כן: אותו מסע נעשה, לגרסתך, רק כדי להפיג את שעמומו של שרון, שהיה מחוסר עבודה,  ולנפק לו “אקשן”. על הצטרפות לאוגדה 162 וללחימתה, בשילוב ידיים עם כוחותיה, אולי תוך כדי הצעת שינויים במשימותיה לאלוף הפיקוד והעמדתו על המתרחש באמת, לא ניתן לחשוב באותו יום?.
                התשובה היא לא רבתי: מעשים כאלה היו מגדילים את תהילתם של גונן וברן,  וככל הנראה מעמידים בצל את מפקדה של מה שהיתה הופכת להיות אוגדת-התגבורת 143. לא איש כאריאל שרון יטרח למטרה כזו.
                 

  • 2
    יאיר ליטוויץ  כתב:

    איציק ידידי,
    יש בינינו חילוקי דעות רבים ביחס למה שכתבת.
    הטנקים הישראלים בחלקם הגיעו למעוזים ובחלק מהמקומות לא הגיעו, שובך יונים לא בוצע כל זה בגלל ההפתעה. הצליחה המצרית לא נעצרה לשניה אחת בגלל הטנקים הישראלים שהתקרבו לתעלה כאשר לפעמים היו 10 ק”מ בין מחלקות מבודדות. ככה לא עוצרים צליחה רבתי.
    ואיציק, מה זה הרעיון שבגלל שאוגדה 143 לא עידכנה את הפיקוד אודות כשלון ההתקפה של 162? ראשית אוגדה 162 היתה באופוריה? אין לה כלים לעדכן את הפיקוד? אין לפיקוד עם מטה רב פונקציונרים יכולת ללמוד מה קורה בשטח הלא גדול? ולמה אוגדה 143 “מבינה” יותר טוב את מה שעושה אוגדה 162 בעצמה? רעיון מוזר בלשון המעטה שאינו יכול להתקרב ולהיות נמוק.
    אוגדה 143 נעה דרומה בגלל האובססיה של גונן לצלוח והוא היה משוכנע שיש לו הזדמנות פז בגיזרה הדרומית (לא חשוב שהגשרים המצריים לא יכלו לשאת מגח מבחינת המשקל). במקום לומר בגלוי שהיו דווחים לא נכונים מאוגדה 162 על הצלחה כביכול אתה מנדב את אוגדת שרון לקחת אחריות שאין לה יד ורגל בעניין.
    ביחס לתקיפות שרון, לא תדע אף פעם מה היה קורה לולא התקיפות, אולי אלה מנעו התקפות מצריות?
    לא רק שרון אלא גם בר לב תמך בצליחה.
    וגם, לולא שרון לא היתה צליחה כפעולה שוברת שוויון. 
    אני עוצר כאן ולא נכנס לששת הימים (הייתי גם שם באוגדת טל, גדוד 79)
    יאיר
     

    • 2.1
      איציק אגם איציק אגם  כתב:

      יאיר ידיד כנ”ל,
      לגבי ההגעה למעוזים, גונן אסר על חט’ 14 שהיתה אמורה לתפוס את קו התעלה לעזוב את רפידים, 30 ק”מ מהתעלה,  לפני פרוץ המלחמה למרות שקיבל התראה על מלחמה ולמרות שקיבל פקודת “שובך יונים” מפורשת. “שובך יונים”, בניגוד לנאמר כאן ובמקומות אחרים, היתה תרגולת מוכרת היטב והיא תורגלה רבות לפני המלחמה. פירושה היה פרישת חטיבה אחת על קו התעלה ושתי חטיבות באיזור התעוזים (למעשה לא היתה חטיבה שלישית מאורגנת אלא כוחות שנאספו ליחידה אחת). 
      את חטיבה 401 שהיתה צריכה לתפוס את קו התעוזים השאיר גונן באיזור סכר הרואפה כ-70 ק”מ מהתעלה. וזה לקראת מלחמה. כך שהטנקים לא הגיעו לתעלה בגלל פקודות גונן ולא בגלל ההפתעה. היה מספיק זמן להביאן לתעלה.
      לגבי עצירת המצרים, זו איננה שאלה תיאורטית. מה שקרה במציאות הוא שהמצרים נעצרו לפני שכבשו אפילו את קו התעוזים וציר החת”מ החיוניים למרות ש”קו העצירה הטקטית” שלהם היה ציר הרוחב גידי-טסה-בלוזה-(מבדיל) כ-7 ק”מ מזרחית לתעוזים. קרא את ספריהם של אברהם אלמוג, אמנון רשף, עמנואל סקל ואחרים ותיווכך שהם פגעו בהרבה טנקים, רק”מ, ח”ר וסירות צליחה מצרים ע”י הטנקים שכן הצליחו להגיע לקו ואלה שנפרשו לאורך התעוזים. אלה עצרו את המצרים. הסיפור שהמצרים “נעצרו מעצמם” הוא עורבא פרח מתחילתו עד סופו. הם כל הזמן ניסו להתקדם. אפילו אחרי ה-7 לחודש. כפי שידוע לך היטב מגזרתנו.
      לגבי דיווחי אוגדת ברן, הם היו אופטימיים עד שהגיעו הטנקים שלו לאיזור טליסמן וניסו “לחצות” בגשר הפירדאן. מרגע זה הם לא היו “אופוריים” כלל. זה פשוט לא נכון. אדן דיווח לפיקוד שנפגעים לו הרבה טנקים והוא לא מצליח להתקדם. בעגה הצבאית זה מצב חמור ואי-יכולת לבצע המשימות. 
      זה שגונן לא תפס את העניין ושלח את שרון דרומה כאילו שברן מצליח זו עובדה חמורה ביותר ורק מוסיפה לחדלונו של גונן במלחמה. אבל זה לא מוריד כלום מאחריותו של שרון. הוא ידע על מצבו של ברן ואף סירב לבקשת סיוע של אחת מחטיבותיו לפני שירד דרומה. מפקד אוגדה בצה”ל לא משחק “רשא קטן”. אם יש לו מידע חושב וקריטי, עליו לוודא שמפקדו, יהיה “משוגע” ככל שיהיה, ידע על כך. אם הובן מדברי שהאחריות על המחדל ב-8 לחודש לא היתה על גונן אז אני מתקן את עצמי. גונן היה אחראי וטוב שהודח. אבל כאמור זה לא מוריד מאחריותו של שרון שעמד ליד ברן וידע היטב על כשלון התקפתו וידע היטב שבמקרה זה עליו לעזור לגונן ולא לנוע דרומה. התעלמותו של שרון היתה מעשה לא רק בלתי לויאלי אלא חמור ביותר כמפקד.
      לגבי תקיפות שרון, אנחנו כן יודעים מה היה קורה אילו לא תקף כי במקומות אחרים לא תקפו אלא מילאו את פקודת דדו לשמור את הכח, להתארגן ולהתכונן לצליחה. אנחנו גם יודעים שהפסדנו בהתקפות אלו 40 טנקים ולוחמים רבים ואנחנו גם יודעים שכאשר ניסו המצרים לתקוף ב-14 לחודש נחלו מפלה קשה. אז מה אנחנו לא יודעים?
      אשר לצליחה, לא רק בר-לב תמך בצליחה אלא כל מפקדי חזית הדרום וגם דדו ודיין. השאלה היתה רק מתי ולא האם. וודאי לא ב”שלוף” ב-9 לחודש.
      הסיפור שלולי שרון לא היתה מתבצעת הצליחה הוא אגדה שטווה שרון היטב. כאמור כל מערכת הפיקוד פרט לישראל טל תמכו בצליחה. כבר החל מה-9 לחודש לא האמינו יותר לשרון, דויווחיו ותכניותיו. אפילו לא דיין שהיה התומכיו. כזכור בר-לב קיבל את המינוי של מפקד החזית ביחד עם רשות מפורשת של דדו ודיין להדיח את שרון אם הוא יחשוב שצריך היה לעשות זאת. כך שאף אחד לא היה מאשר מבצע צליחה בגלל שרון. להיפך. הוא יצא לדרך למרות שרון ולא בזכותו. יותר מזה, המבצע כמעט נכשל בגלל ששרון נכשל בפתיחת המסדרון לצליחה ורק בזכות עקשנותו של בר-לב המסדרון נפתח, הגשר הוקם והצליחה יצאה אל הפועל. לא שרון הביא לצליחה אלא בר-לב והגיע הזמן להודות בכך.

      • 2.1.1
        ניצן שפירא  כתב:

        איציק,

        על חטיבה 14  לא נאסר לצאת מרפידים מהטעם הפשוט שהיא לא היתה ברפידים. כל פלוגות החטיבה ישבו בתעוזים, 8-10 ק”מ מהתעלה.  באוגדה או בחטיבה לא היה מתנדב לתפוס את הרמפות הקידמיות, ידוע היה שהללו נמצאות בטווח טילי הנ”ט ולפיכך – גונן לא היה צריך לאסור על חטיבה 14 מלקדם טנקים מהמתעוזים לקו-המים.

        “שובך-יונים” אכן תורגל פעמים רבות. לכן לא רק כוחותינו הכירו אותו כל-כך טוב, אלא גם המצרים ששברו את הראש איך לפצח אותו וגם מצאו פתרון: צליחה לכל רוחב החזית עם חי”ר רווי באמצעי נ”ט. עם כל הכבוד לצה”ל, 200 טנקים בקו המגע, ללא סיוע אווירי וכמעט ללא ארטילריה – זה לא ממש יריב שקול מול חמש .דוויזית מצריות.  המצרים גם ידעו שאותם 200 טנקים ירוצו בקבוצות קטנות אל המעוזים ואל רמפות מסומנות ולפיכך דאגו למקד אש נ”ט מהגדה השניה אל האזורים הללו. לטנקים לא היה סיכוי. כדי להשמיד חי”ר צולח צריך להשתמש במקלעים וכדי להשתמש במקלעים צריך להיכנס לתוך טווח טילי הסאגר. אם ב”רגע האמת” היו 2 חטיבות טנקים בקו ולא רק אחת, אז היו אולי נהרגים אלף-אלפיים מצרים ולא 300. מה זה היה מהותי לתכנית המצרית שלקחה בחשבון עשרת-אלפי הרוגים?

        אבל מה שאתה כותב על גונן ו”הפקודה המפורשת” שהוא כביכול קיבל בנוגע לשובך-יונים זה כבר כמעט הוצאת דיבה.

        גונן לא קיבל שום פקודה, לא בכתב ולא בעל-פה, לפרוס את “שובך-יונים” (200 טנקים בחזית, 100 בעתודה). בפגישת הבוקר בין גונן לדדו לא סוכם דבר על פריסה ולא על לו”ז. בשעה 11 דדו מעדכן את דיין שבסיני יש 100 טנקים בחזית ו-200 מאחור שזו הפריסה בהתאם להנחיות שיצאו ביום שישי. בצהריים גונן ודדו נפגשים שוב והאחרון שואל: איך תהיה פרוס בשעה שש? וגונן משיב: אהיה בשובך-יונים. דדו לא התעניין בלו”ז ולא בדקויות הפריסה. הספיקה לו הידיעה שבשעת ה-“ש” תהיה פריסה כזו או אחרת. הבעיה היחידה עם התוכנית הזו היא שה-“ש” הידוע לא תאם את זה שבפועל.

        החלטות מסוג זה, איך לפרוס ומתי לפרוס, הן החלטות לגיטימיות שבתחום אחריותו של אלוף-פיקוד. פקודה “מפורשת”, אם לעשות כך וכך ומתי – הוא לא קיבל מהרמטכ”ל.

        ועניין אחרון –
        בין המעוזים “מצמד” ל”פורקן” השתרעו כ-20 ק”מ של תעלה ללא נוכחות ישראלית. לא תצפיות ולא טנקים. דוויזיה שלמה (16) צלחה בשטח הזה ללא הפרעה. אף אחד לא “בלם” אותה. ולכן נשאלת השאלה – מדוע הדוויזיה עמדה על מקומה ולא התקדמה מזרחה מיד עם הצליחה. הרי קו-העצירה הטקטי שלהם, כך לטענתך, היה צריך להיות מזרחה למקום שעצרו. מפקד דוויזיה 16 לא היה מעודכן בתוכנית?

    • 2.2
      משה מ משה מ  כתב:

      יאיר,
       
      אני סבור שאתה חייב בהסבר ובפירוט לטענתך, ששרון וחסידיו הצליחו להטמיע בתקשורת ובלב רבים מהעם, כי “לולא שרון לא היתה צליחה כפעולה שוברת שוויון”.
      כבר עסקנו בזה רבות, אך הטענה חוזרת ומועלית ומשמעותה היא כי לשרון היו עדיפות ומשקל-יתר בהבאת צה”ל לצליחה.
      אכן, הוא צעק “צליחה, צליחה” מההתחלה, ולא בוש בכך שבאחריותו הישירה – כאלוף הפיקוד במשך יותר מ-4 שנים, עד חודשיים וחצי לפני המלחמה – פיקוד הדרום לא רק היה מבולגן, כבישיו פקוקים ובמחסני החירום שלו חסר צל”מ בממדים עצומים, אלא במיוחד לא היה מוכן לצליחה ולא היו ברשותו ובהישג-ידו הכלים לצליחה (אלא אם התכוון לכך שהשריונאים יצלחו את התעלה בשחיה ב-9 בחודש, כשנשמעו צעקות הצליחה שלו). אך במהלכים של “אבירי לב”, במה זכותו עדיפה מהמפקדים האחרים?. אינני מתכוון לחלקה של אוגדה 143 בקרבות של אבירי לב, שבהם אין לקחת מחטיבה 14 את זכויותיה במסגרת אוגדה 143, אלא לחלקו העדיף של שרון אישית בעצם הבאת צה”ל לביצוע הצליחה. אם היה לו אישית חלק עדיף כזה, אותו חלק היה נשאר ומוכר היסטורית גם אילו הורה הרמטכ”ל להעביר מיד את כל אוגדה 143 לגולן. אך כבר עסקנו במשימות ששרון קיבל במסגרת ההכנות לצליחה ולא ביצע, וחלקן אף הועברו לביצועו של ברן. מדוע הצדק אינו עם איציק, הטוען שגם שאר המפקדים הבכירים רצו לצלוח ופעלו לכך, שכן רעיון הצליחה התרוצץ בצה”ל במשך שנים?.

      • 2.2.1
        ניצן שפירא  כתב:

        (1) התקפת-הנגד של אוגדה 162 בפיקודו של מפקד גייסות-השיריון, האלוף אברהם אדן, היתה כשלון גמור לפי כל פרמטר. תוכנית-האב אותה הגה הרמטכ”ל דיברה על התקפה אוגדתית תוך הסתייעות מסיבית בארטילריה ואוויר. עד כאן אין שום דבר חדש. אבל רעיון-העל גרס שאין “להתקרב אל קו-המים” ופירושו המעשי היה “לבצע התקפת נגד מבלי ליצור מגע עם האוייב”. ובכן, בהתעלם מהרעיון המוזר הזה, על הפיקוד והאוגדה היה לארגן ריכוז-כוח אוגדתי, טנקים וארטילריה. כמו כן נדרש היה לתאם עם חיל-האוויר את הסיוע הנדרש, איפה ומתי. שום דבר מכל זה לא בוצע.

        כשהתנהלה אותה קבוצת-פקודות מפורסמת (בנוכחות הרמטכ”ל) באום-חשיבה, עדיין היתה אוגדה 162 בתהליך של התארגנות וצבירת כוח. ארטילריה עדיין לא היתה לה. כלומר- התנאים המקדימים שאותם קבע הרמטכ”ל עדיין לא נוצרו. אדן, אם היה גנרל אחראי – צריך היה לומר- אני אצא להתקפה אך ורק אם יווצרו אותם תנאים מקדימים. גם אם בערב הוא עדיין היה שרוי בהלך רוח אופטימי, הרי שבבוקר, הוא כבר ידע (או אמור היה לדעת) שאין בידיו את הכלים הדרושים לביצוע ההתקפה ולפיכך צריך היה לדרוש את דחיית המתקפה.

        לא רק זאת, אלא שבאוגדה 162 כלל לא התבצע נוהל-קרב לקראת ההתקפה. המח”טים לא זומנו לקבוצת פקודות, המג”דים כלל לא ידעו שהם משתתפים בהתקפת-נגד אוגדתית. קרוב לוודאי שלאדן כלל לא היתה תוכנית סדורה. במהלך ההתקפה הוא לא הצליח לתאם בין כוחותיו וככל הנראה גם לא הבין את המתרחש ממש מולו. בדו”ח אגרנט יש פרק שלם ומפורט לתיאור התקפת-הנגד האומללה הזו. צריך לקרוא כדי להאמין.

        לפיכך, לא ברור איך שמו של שרון, מפקד האוגדה השכנה, זו שלא שותפה בהתקפה – בכלל השתרבב לכאן. שרון ראה שבגזרה הסמוכה אליו, ההתקפה לא מתנהלת כמצופה והוא דיווח על כך. נאמר לו: “עזוב את זה, בשבילך יש משימות חשובות יותר”. מבחינתו ומבחינת כל מפקד סביר, כאן זה נגמר. לא רק שהוא לא רואה את כל הגזרה של האוגדה השניה אלא שאין הוא בסוד “התוכנית” של שכנו.

        שרון לא נידב גדוד (כפי שהתבקש) לעזרת האוגדה השניה? – נכון. מאידך לאוגדה השניה לא היו חסרים גדודים בטלים ממעש. למעשה, אחד מהם עמד ממש מאחורי החטיבה שביקשה סיוע. שרון לא פטור מאחריות למחדלי 8 באוקטובר, אבל באחריות זו לא נכללת ההתקפה הכושלת של אוגדת אדן. זו – מראשיתה ועד סופה – רשומה על שמו של אדן. על שמו של שרון רשומה האחריות התורמת לאובדן שטחים (חיונים) עקב יציאותו הבהולה, שלא לומר, ההיסטרית, דרומה.

        (2) “צליחה, צליחה”

        שרון הוא לא אבי ה”צליחה צליחה”. למעשה, כל צמרת צה”ל היתה במוד צליחה. ככה זה כשעיקרון העל גורס הגנת אף-שעל על הגבול ממש ומאידך הגוף העיקרי של הצבא הוא כולו מתמרן. הרי איפה נשאר לו לתמרן מלבד מעבר לגבול? מאחר ובסיני תעלת-סואץ היא הגבול, צה”ל המתרמן יכול היה לבוא לידי ביטוי באפריקה בלבד. לצה”ל לא היו באמת תוכניות הגנה בסיני. כל התוכניות שצה”ל החזיק במגירה ותירגל היו תוכניות צליחה כאשר (לפעמים) קדם להם שלב בלימה קצר.

        בשבת נפגש הרמטכ”ל פעמיים עם אלופי הפיקוד. לא תוכניות הגנה מפורטות נדונו שם אלא תוכניות ההתקפה לתחילת השבוע הקרוב. גונן צולח לאפריקה, חקה מבקיע לדמשק. בשבוע שלפני המלחמה למשל, גונן עסק בעיקר בבדיקת המוכנות לצליחה. בשבת בבוקר, גונן ומנדלר, מפקד אוגדת סיני, התחבטו בשאלה איך לפרוס את החטיבות בסיני – בראייה של צליחה, לא מיגננה.

        על מה יצלחו? על אמצעי צליחה שהחזיק צה”ל בגיזרה הצפונית, בעיקר על-בסיס דוברות. גשר-הגלילים הוא אולי המצאה גאונית (או לא) אבל צה”ל חשב על צליחה בטרם המצאת הגשר. ואגב –
        לא צריך לזלזל ברעיון של “צליחה על גשר מצרי”. אכן, דוברה בודדת, לא מסוגלת לשאת טנק מערבי, אבל יתכן שגשר בנוי המורכב מכמה וכמה דוברות, מסוגל לשאת טנק מערבי יחיד. הרי כושר הציפה של גשר גדול מזה של חלק בודד.

        ב-8 לאוקטובר, גם אדן וגם שרון קיבלו פקודה לצלוח על גשר-מצרי. מילא שרון לא מבין, אבל אדן, מפקד גייסות השיריון לא הבין? אפילו טליק (שהיה מודע לפקודה) לא הבין? אף לא אחד מהמח”טים שקיבל פקודה דומה לא הבין ולא עירער על הרציונל שבעניין?

  • 3
    יאיר ליטוויץ  כתב:

    משה,
    בעיקר מהספרות למדתי ששרון היה הכי אובססיבי לצליחה. הוא האמין בה עוד כשהיה מפקד הפיקוד.
    לעניות דעתי הוא העיז יותר והאמין יותר מיתר המפקדים והוא כנראה הצליח להעביר את רוח המפקד לקודים טוב מהיתר.
    זאת התרשמותי , כמובן שאין לי אסמכתאות

    • 3.1
      משה מ משה מ  כתב:

      יאיר וניצן,
      שלא כמו יאיר, אינני מקבל את הטענה ששרון היה אחוז אובססיה לצליחה,  יותר מכולם. כל צה”ל, בעיקר הפיקוד הבכיר שלו, היה אחוז באובססיה לצליחה, שבתנאים של סיני היא הדרך היחידה למימוש העיקרון של “העברת הלחימה לשטח האויב”. אך מימוש כזה חייב להישען על מציאות מוצקה ולא על הזיות.
      שרון היה הראשון שהיה חייב לא לצעוק “צליחה, צליחה” אלא ממש ההיפך: “בשום פנים ואופן אל תדברו כעת על צליחה, כי אין לנו עדיין מספיק ציוד לכך”. הרי היה ברור כי אין מדובר בכוח-משימה לחטיפת מתקן-מכ”ם או לפגיעה נקודתית ומיד בחזרה הביתה, אלא לכוח על-אוגדתי שיאגף ארמיות שלימות ויישארר מעבר לתעלה פרק-זמן שאינו ידוע מראש, על הבעיות הלוגיסטיות הגדולות הכרוכות בכך.
      בערב הקודם, ב-7 באוקטובר, היה בדבלה מפגש המפקדים הבכירים בהשתתפות דדו, שצירף אליו כאורח את המובטל-זמנית יצחק רבין. מילשטיין ביקר מעמד זה בחריפות בספרו “קריסה ולקחה”. רבין, שלא התכונן עמוקות לאותו מפגש, הסתפק בידע הדל שרכש בשמיעת דברי הנוכחים ואמר שהתוכנית היא תוכנית טובה. לאחר אמירה כזו, מפי הרמטכ”ל לשעבר, לא העלה עוד איש בדעתו לחשוב שמא התוכנית אינה טובה, מה גם ששרון, מפקד אחת משתי האוגדות הלוחמות העיקריות, נעדר בשל בעיות במסוקו. לא נרשמה דרישה להמתין לו, גם אם זה ימשך עד 3 בלילה, שכן נוכחותו הכרחית. הוא פגש בדדו באקראי כאשר הלה יצא מהמפגש, ואיחור של חצי דקה היה מבטל גם פגישה קצרה ושטחית זו.
      ניצן מזכיר שגונן אמר לשרון משהו בנוסח “עזוב את זה, יש לי בשבילך משימות חשובות יותר”. אמירה כזו אומר מ”פ לאחד ממפקדי הכיתות בפלוגתו, ולא מפקד הפיקוד למפקד אוגדה עיקרית, שהטלת משימה על כל אוגדתו, להמשך אותו יום ובמנותק מהאוגדה השכנה הנתונה כעת בבעיות קשות, מחייבת תיאור כלל התוכניות ושכנוע מפקד האוגדה בהיתכנותן ובטיבן. לבטח שרון לא היה זה שיאמר “כן, המפקד”, יעבור לדום, יצדיע וילך לבצע את המשימה.  ומפקד האוגדה, היודע את בעיותיה של האוגדה השכנה, אינו שואל כיצד חושב אלוף הפיקוד, זה שהוא כה בז לו ורואה בו איש לא-ראוי ונחות ממנו, לסיים את היום בהצלחה?. האם אינו מעלה בדעתו לשאול “אולי לא טוב שאנו נצא מכאן, כי ברן תקוע בבוץ ועזרתנו תידרש?”. הרי לא יתכן שמפקד אוגדה לא יחשוב חשיבה כלל-מערכתית ויציג “ראש גדול”, אלא יסתפק בקבלת המשימה בהכנעה וזהו.
      לעניין השימוש בגשרים המצריים – זכור לי שכבר צהתנהל כאן דיון על כך. דני קריאף, “מר שריון” בינינו, כתב – אם זכרוני אינו מטעני – שאין מדגובר בשימוש בדוברות מצריות אלא בגשרים שלהם, המיועדים לטנקים צרים וקלים בהרבה מאלה של צה”ל. בשל כך, הגשרים הללו לא התאימו לצליחת כוחלותינו עליהם. אך נניח שהגשרים הללו התאימו. מי הבטיח לשרון, לגונן ולשאר החולמים על צליחה עליהם, שהמצרים לא מקשו את הגשרים ולא הציבו אנשים שתפקידם לפוצץ את הגשר ברגע שטנק צה”לי יעלה עליו?. האומנם אפשר לבסס תוכנית-צליחה על חלום לא-בדוק כזה?.
      אפילו ניצן, המגונן על שמו הטוב של שרון, מייחס לו יציאה בהולה, אולי אפילו היסטרית, דרומה. לא איש כאריאל שרון ינהג כך, שכן הנעת אוגדתו היתה מסובכת יתר מסיבוב נושאת מטוסים, ואילו כאן התנהג כנהג של מכונית-מירוץ המסובב מיד את ההגה ולוחץ על הדוושה. האם אין זה תומך בחשד שהעליתי, כי שרון שקל בצעדו זה שיקול אישי גרידא,  שאינני מהסס לכלול בו אי-אכפתיות למה שיקרה בהמשך היום – העיקר ששני שנואי-נפשו יכשלו במהלך שהם מבצעים, ואזי יבוא עם ישראל ויבקש כי הוא, המושיע והמפקד הגיבור והדגול, יקבל על עצמו את הפיקוד על הכוחות בחזית הדרום?.
      אכן, זוהי מסקנה קשה ביותר, אפילו מפחידה, שכן עוד לא הסתיימו מלחמות ישראל ויתכן שגם בעתיד נראה אישיות כזו בפיקוד הבכיר. אך ההשתעבדות למיטתוסים והסירוב לראות דברים כהווייתם, ללא הטמנת הראש בחול, היא הדרך ההגיונית היחידה. אני ממתין עדיין להסבר סביר ורציונאלי, מה – אם לא הגורמים שציינתי – הניע את שרון, במציאות של אותו יום מר, להסיע את אוגדתו 100 ק”מ דרומה.

      • 3.1.1
        יאיר ליטוויץ  כתב:

        משה ידידי,
        אפשר לבוא בטענות 40 שנה כי ציוד הצליחה לא היה מוכן אבל לדעת שרון מה שלא היה מוכן ולא היה ומה שנתקע על הצירים הספיק כדי לצלוח כי עם העובדות קשה להתווכח.
        עובדה שהגיע ציוד צליחה ודווקא הבלתי צפוי, עובדה שצלחו  ולעניות דעתי רק שרון היה יכול לקבל החלטה כזו  כי למרות כל הקשיים של השקת ציוד הצליחה ממשיכים לצלוח.
        לגבי עזרת שרון לאוגדה השכנה קטונתי מלהבין. דווקא שרון שטיפח את אחוות הלוחמים באשר הם, שידע להתמסר אליהם לא התאים לו לנהוג כך  אלא אם היתה סיבה נעלמה ובלתי ידועה לנו.
        אמרה לי  מרית מזכירתו כי הרעות עם הלוחמים היתה לו לערך עליון ראיתי ונוכחתי.

        • 3.1.1.1
          איציק אגם איציק אגם  כתב:

          יאיר ידידי,
          לא ברור לי עם אילו עובדות קשה להתווכח.
          זה נכון שציוד הצליחה הגיע לתעלה. אבל את זה עשה ברן ולא שרון. אמנם לא את כל הדוברות אבל את חלקן הקשה ביותר שבלעדיהם אי-אפשר היה להקים גשר. מה זה שייך ל”החלטת שרון”.? זו היתה החלטת בר-לב ופעולה יפה מאוד של תמרי סגנו של ברן. לא של שרון.
          שרון מעולם לא “קיבל החלטה להמשיך לצלוח”. להיפך. הוא אמנם רצה להמשיך בצליחה ע”י חטיבותיו שבמקום אחר טען ש”אין לו מספיק כוחות לפתוח את המסדרון”. אבל עם אותם “אין כוחות” רצה לצלוח על אין-גשר של 3 דוברות פגיעות שאכן נפגעו זמן קצר לאחר מכן. את ההחלטה להמשיך בצליחה קיבל בר-לב ולא שרון ע”י כך שמנע משרון לצלוח ללא מסדרון וללא גשר אלא ע”י טיהור מסדרון והקמת גשר ע”י ברן כי שרון למעשה סירב לבצע זאת. רק הצלחת פעולה זו הניעה את הצליחה והיא לא היתה של שרון. אז איפה בדיוק “החלטת שרון”? כרגיל בצעקות “לצלוח לצלוח” ולא בשיקול דעת מקצועי וצבאי. במשך יומיים שברן טיהר את המסדרון והביא את הדוברות לא עשה שרון הרבה (קצת כן). מכל מקום הצליחה בסופו של דבר התבצעה למרות שרון ולא בזכותו. אם כי אין ספק שאילו שיתף פעולה עם הפיקוד ועם שאר האוגדות במקום לדאוג לתהילתו האישית בלבד, היה יכול להיות גורם הרבה יותר חיובי במלחמת יוה”כ ובצליחה. אבל הוא לא עשה זאת והצליחה הצליחה בזכות בר-לב וברן ולא בזכות שרון. לעומת זאת שרון הצליח בזכות עתונאים וכותבי ספרים ולא בזכות פעולות צבאיות.

  • 4
    איציק אגם איציק אגם  כתב:

    למשה,
    אכן מילים כדורבנות.
    אינני משתתף כרגע בדיון כי את דברי אמרתי מיד בהתחלה והם נשארו נכונים  ואתה עונה יפה.
    רק אוסיף שתי הערות:
    1 – את “איחור” שרון לקבוצת הפקודות בדבלה ב-7 לחודש במשך כ-3 שעות! ניסו מלחכי פנכתו להציג כתכסיס של הפיקוד למנוע משרון השתתפותו. תכסיס משונה מאוד אם שלחו לו מסוק כדי שיגיע. שרון טוען שלא מצא את המסוק. נו באמת! יש קשר ויש מפות ויש לו כוחות סיור טובים שמצאו אפילו מסוקים מצרים שאיתם לא היה תיאום. שרון גם לא דיווח שבמסוק “יש תקלה”, טענה המושמעת לעיתים קרובות. אילו היתה תקלה במסוק היו שולחים לו מסוק אחר. אנחנו כן יודעים ששרון עסק באותו זמן בנסיונות שכנוע של הפיקוד לחבור למעוזים. עם כלים ללא מקלעים, משקפות וכו’ וולא תכנון תוך שהוא מתעלם מהאבידות הכבדות של צה”ל בדיוק בניסיונות דומים. הפיקוד לא אישר. בכל זמן הפקודה בדבלה אנחנו, הגדס”ר היינו ב”כוננות לחבור למעוזים בכל רגע”. לא היתה תכנית ולא היה לנו מושג איך, אבל היינו בכוננות. 
    אז אנחנו יודעים יפה מאוד למה שרון לא בא לקבוצת הפקודות.
    2 – לגבי הטענה שכאילו “לולי שרון לא היתה מתבצעת הצליחה”, במיוחד ע”י ידידי ורעי לנשק יאיר ליטביץ, לזה באמת שאין כל סימוכין. מאיפה בדיוק זה נלקח חוץ מספרי מלחכי הפנכה של שרון כגון אורי דן ואורי מילשטיין? כפי שנאמר כאן ע”י רבים, כל שדרת הפיקוד תמכה בצליחה. בקבוצת הפקודות של ה-8 לחודש הורה דדו שלא להיכנס יותר לקרבות יזומים כדי לשמור על הכח. אבל דדו נתן פקודה מפורשת להתכונן לצליחה. נכון שהיא נדחתה מספר פעמים, בצדק גמור, אבל ברגע שאפשר היה היא בוצעה. אין כל הוכחה ששרון שינה את דעתו של מישהו בעניין זה. להיפך. במהרה הביא שרון את עצמו למצב שפשוט לא האמינו לו יותר. ב-9 לחודש דרש לצלוח עם גדוד הסיור ללא גשר, ללא מקלעים, ללא משקפות, וללא תכנון ועוד הגדיל לעשות בטענתו שגשר הגלילים “יהיה מוכן בעוד כמה דקות”. זה היה שקר גדול כל כך שאף אחד אפילו לא טרח לענות לו על זה. ב-10 לחודש אירגן לעצמו שרון ישיבה בפיקוד לאישור צליחה למחרת. ע”פ ספרו של אמנו רשף, כל מפקדי החטיבות שלו וכן סגנו ומעריצו ג’קי אבן התנגדו בטענה הנכונה שאיננו מוכנים עדיין. ובר-לב כמובן לא אישר. שרון התנגד לדחיית הצליחה ב-12 לחודש עד להתקפת המצרים. דחיה שהיתה אולי אחת ההחלטות האמיצות והנכונות ביותר במלחמה ותרמה רבות להצלחת הצליחה. לאור זאת לא היה כל סיכוי שמישהו היה מאשר תכנית צליחה של שרון. לא היתה לו אמינות מספקת בשביל זה. צעקות שרון “לצלוח לצלוח” היו טוב לעיתונאים ויחסי ציבור. אבל שטות מבחינה צבאית ואי ן מיסופות דבר לעניין עצמו. רק תמיכתו הבלתי מסויגת של בר-לב בצליחה, מהיום שהגיע לפיקוד, הביאה לכך שהתכנית אושרה מתי שאושרה. כמו כן רק מנהיגותו והתעקשותו של בר-לב להמשיך במאמצי הצליחה למרות ששרון נכשל במשימתו לטהר מסדרון לצליחה ולהביא את הדוברות להקמת גשר אחד לפחות (הוא הבטיח שניים!) ולמרות עמדת דיין ש”המליץ” להחזיר את הכוחות מהגדה המערבית, הביאו בסופו של דבר להצלחת הצליחה.
    עודד. אודה לך אם תמשיך במנהגך שלא לענות לי במקום לומר שאינך עונה אבל בכל זאת לענות. לא נראה לי שעובדות כלשהן ישנו את דעתך על שרון. זה חבל כי לדעתי יש בך חכמה רבה בניתוח המלחמה. אבל בעניין זה, לא. תודה.
     

  • 5
    משה מ משה מ  כתב:

    איציק,
    אומנם השתתפתי בהבאת חלק נכבד של הדוברות ע”י דב תמרי (סגן מפקד אוגדה 162) אל התעלה, אך לא צריך להגזים. אוגדה 143 ושרון בראשה לא שמשו כסטאטיסטים, לבטח לא במערכת “אבירי לב”, שבה  היה לה חלק מכריע. הצליחה לא נעשתה למרות שרון, אלא בזכות רבים ובהם הפיקוד הבכיר ושרון בתוכו, וכמובן בזכות הלוחמים. אם אינני טועה, את גשר הדוברות הקימה אוגדה 143. עד עתה לא שמעתי כי מי מהמח”טים של אוגדה 143 התלונן על שמפקד האוגדה הפריע לו. נהפוך הוא: קראתי ושמעתי שבחים להתנהלותו כמפקד במסגרת הכוח שעליו פיקד. במילים אחרות: הוא התנהג יפה בתוך האוהל, אך ה….. בקשת על אלה שבחוץ. ספרו של אמנון רשף, בפרק “שרון”, מוכיח שאפשר להביט על הצדדים החיוביים והשליליים שבאישיותו בעיניים פקוחות.
    בכל אלה אין כדי לגרוע מסממנים שליליים שהתגלו באישיותו ובהתנהגותו של שרון, אך אנו משתדלים לחשוף את האמת – ככל האפשר באופן אובייקטיווי, שהוא קשה מנשוא. את יחסי השלילי אל שרון (במיוחד בשל פרשת ה”התנתקות”)  לא הסתרתי, אך דברי בקשר לחלקו במי”כ נכתבים ללא קשר אל יחסי זה אליו.
     

    • 5.1
      עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

      למשה ולכל מי שמסוגל להתייחס לדברים בצורה שקולה ומאוזנת, המבוססת על עובדות :
      להלן אינבנטר אמצעי הצליחה ששימשו את צה”ל במסגרת מבצע “אבירי לב”, והיחידות שלקחו חלק בהבאתן אל מי התעלה :
      1. סירות הצנחנים – הגיעו ע”ג הזחל”מים של חטיבה 247 – אוגדה 143.
      2. גשר הגלילים –
      נגרר בליל הצליחה ע”י גדוד 257, חטיבה 421, אוגדה 143.
      נגרר ב-18.10 והוטל למים ע”י גדוד 410, חטיבה 600, אוגדה 143.
      3. דוברות המצופים (יוניפלוט) –
      12 דוברות נגררו בערב ובליל הצליחה ע”י גדוד 264, חטיבה 421, אוגדה 143, עד “עכביש 55″.
      11 דוברות נגררו בערב הצליחה ע”י גדוד 605, חיל הנדסה, שהוכפף ת”פ אוגדה 143. 3 מהן הגיעו לאיזור טאסה.
      15 הדוברות – 12 מ”עכביש 55″ ו-3 הדוברות של גדוד 605 נגררו בליל ה-17.10-16.10 תחת פיקודו של סגן מפקד אוגדה 162, דוביק תמרי, מ”עכביש 55″ ועד “מצמד”, שם נמסרו לסגן מפקד אוגדה 143 שהיה אחראי על כל פרוייקט הצליחה.
      אבן קלט את הדוברות ובפיקודו הוקם גשר הדוברות תחת אש ארטילרית כבדה במהלך ה-17.10 עד שהושלם בשעה 1630.
      4. גדוד התמסחים – הגיע בנסיעה עצמית במסגרת גדוד 264, חטיבה 421, אוגדה 143. ה”תמסחים” הורדו לתעלה והורכבו ל-5 דוברות בבוקר ה-16.10.
      5. גשר הצנע – הוכנס למים ב-19.10 ע”י גדוד 605, שהיה ת”פ אוגדה 143.
      פרוייקט הצליחה היה משימתו של סגן מפקד אוגדה 143. ג’קי אבן היה אחראי על הפרוייקט מליל הצליחה ועד לסיום המלחמה. חפ”ק סגן מפקד אוגדה 143 ניהל את מרחב הצליחה ואת הקמת והשקת כל אמצעי הצליחה, כשת”פ שלו 4 גדודי ההנדסה שהיו מעורבים בהקמת הגשרים, כמו גם יחידות נ”מ, צוללנים הגנתיים של חיל הים, וגדוד חיר”מ מחטיבה 247, אוגדה 143.
      כאשר הטנקים של אוגדה 162 החלו לרוץ על גשר הדוברות בליל ה-18.10-17.10 וגרמו לשבירתו בתוך דקות, דאג סגן מפקד אוגדה 143 לגישור הפער ע”י טנק גישור שנמצא בגדוד 599, חטיבה 421, אוגדה 143. בהמשך סגן מפקד אוגדה 143 ואנשיו כיוונו אישית כל טנק של אוגדה 162 שעבר על הגשר, וזאת תחת אש ארטילרית בלתי נפסקת. בפעילות זו נהרגו עשרות מאנשי היחידות שהיו כפופות לאוגדה 143.

      מכל האמור לעיל עולה בבירור ומעל לכל ויכוח כי לאוגדה 143, למפקדתה ולמפקדה לא היה כל חלק בצליחה, וכי למעשה הצלחת מבצע הצליחה היתה למרות אוגדה 143.

    • 5.2
      איציק אגם איציק אגם  כתב:

      למשה,
      שום מקום ובשום אופן לא אמרתי שמפקדי אוג’ 143 ולוחמיה לא היו מעולים וראוים. להיפך. הם עשו מעל ומעבר וראוים לכל שבח. הדיון לא היה על רמת הביצוע של מפקדי המשנה של שרון או לוחמיו ואפילו לא על יכולת הפיקוד של שרון עצמו.
      הדיון היה אחד בלבד. האם שרון הביא להחלטת צליחה והאם לולי שרון היא היתה מתבצעת.
      על כך ורק על כך ציינתי שלא רק שההחלטה על הצליחה ועיתויה לא היתה בזכות שרון אלא שהיא הוחלטה למרות שרון ולא בזכותו. בר-לב הביא התכנית לממשלה ובזכותו היא אושרה כי מעטים, אם בכלל, האמינו לשרון מספיק כדי לאשר מבצע כזה ע”פ המלצתו. לעומת זאת על בר-לב ושיקול דעתו סמכו.
      לתזכורת, ברמה היתה בלימה יפה, התקפת נגד יפה ב-8 לחודש! והעברה יפה של הלחימה לצד הסורי מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה וראה זה פלא. שרון אפילו לא היה שם.
      אני מניח שאילו, למשל, יאנוש (סתם דוגמה. נא לא לקחת זאת כביקורת על יאנוש), היה אוסף כל יום עיתונאים וטוען בפניהם ובפני הפיקוד ש”צריך לכבוש את המובלעת” הוא ועיתונאיו אח”כ היו טוענים שרק בזכותם נכבשה המובלעת. והנה זה לא קרה ואף אחד לא ייחס לעצמו את כיבוש המובלעת. כך נוהגים מפקדים ראוים בצה”ל.
      בספרו “לא נחדל” מסכם זאת אמנון רשף:  “עם סיום המלחמה… פניתי לראש לשכתו של שרון וביקשתי פגישה (לעזרה בשיקום החטיבה. אא). לא נעניתי. לשכתו היתה עמוסה באותם ימים בעיתונאים שנכנסו ויצאו ובאורחים שונים מהארץ ומחו”ל… “אריק מלך ישראל” כבר החל לפרוע את השטר הפוליטי. התופעה חרתה לי מאוד. … ראשו כבר היה במקום אחר – במינוף יוקרתו כמפקד אוגדת הצליחה בשדה הקרב האישי (מלחמת הגנרלים) והפוליטי”
       
       
       

  • 6
    עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

    נכבדי המתכתשים, נכון גם אני הייתי בשלב הזה של אבירי לב, איש חטיבה 217, אוגדת ברן, הדוברות ובעצם כול ציוד הצליחה עבר על ציר עכביש, לא היה ציר אחר, כול הדבר הזה כולל הזחל”מים של חברינו צנחני 55 עברו דרכנו, ממש לידנו, אז הוויכוחים הללו למי יש יותר גדול, מי עשה יותר או פחות, לי אישית אין ספק בכלל שהצליחה יכולה הייתה להתרחש רק אם נמצא במקום מישהו כמו אריק שרון, שלא משחק לפי הכללים, שמוכן לקחת סיכונים מטורפים, ואין שום ספק שזה היה הימור מטורף, כמה חי”רניקים וכמה טנקים שעברו, זה כול מה שהיה בצד המערבי של התעלה בין ליל הצליחה עד שצלחה אוגדה 162 ואנו בראשה, חוטפים נוראות במחנות אבו סולטאן.
    רק לחשוב מה היה קורה אם המצרים היו מבצעים מתקפה אוגדתית על ראש הגשר, אני מניח שקיר השמות בלטרון (שריון)  וזה בתל נוף (צנחנים) היו מתארכים, ואולי כול תמונת המלחמה היתה משתנה.
    כול עניין הצליחה אינני בטוח שהיה כה חשוב, במחשבה לאחור, נסיגה לקוו המעברים או ייצוב הקו לאורך ציר הרוחב, היה חוסך הרבה מאוד אבדות, ובתוצאה הסופית, זה מה שקרה מספר חודשים לאחר מכן, כשיצאנו מאפריקה.
    לכן אם מסתכלים על התמונה הכוללת, היה חסר כך נראה מישהו שיסתכל מערכתית שייראה קצת קדימה, אבל כולנו היינו גיבורים, ומה המדינה שלנו היתה עושה בלי גיבורים, בלי “אבירי לב” בלי מתי 890, בלי מתי חטיבה 14, וכול השאר, שאבדו לנו שם בחולות עכביש, טרטור, לכסיקון, ומחנות אבו סולטן, ולא שכחתי את סואץ, והקרב המיותר של 600, אז אתם יודעים היכן יש גיבורים, במקום שבו הדברים משתבשים.
    היית שמח מאוד במבט אל העבר, אם היה מפקד עם ביצים, שהיה אומר לכולנו לסגת ולייצב קוו בין כביש הרוחב למעברים, נראה לי שזה היה חוסך דם רב, והוויכוח על מי עשה ומי היה יותר גיבור, היה נחסך מכולנו.
    קצת חשיבה מחוץ לקופסה לא היתה מזיקה, מה גם שבתוצאה הסופית, אותה צליחה ואותו כיבוש בגושן, לא תרם דבר לתוצאה הסופית.
    עוזי 

  • 7
    משה מ משה מ  כתב:

    עודד,
    קבל תיקון עובדתי:  דב תמרי, והצוות שנלווה אליו (ובו הייתי אני), לא הובילו את הדוברות מעכביש 55. מסע ההובלה הזה החל עוד בטסה, והקטע הקשה היה דווקא זה הסמוך לטסה, שכן שם היה הפקק הגדול.  אינני זוכר כמה דוברות היו בטסה וכמה הובאו לעכביש 55 ממקום אחר. מכל מקום, עד היום לא שמעתי ולא קראתי הכחשה לסיפורו של ברן, שאורי בן-ארי התקשר אליו ורנז שיש בעיות בהובלת הדוברות ע”י שרון, ולכן ביקש שתמרי יקח את המשימה על עצמו. הסיפור פורסם עוד בחחיו של בן-ארי וכמובן בחיי שרון וייבדל לחיים ארוכים אבן, אך איש מהם לא סתר את הדברים הללו.
    על פי הבנתי, אילו הבעיה היתה אך ורק הבאתן של שלוש דוברות ש”הסתובבו בר” בטסה, לעומת כל השאר ש-143 הביאו ללא בעיה לעכביש 55; ולא היתה בעיה של זניחת המשימה ע”י שרון והעברתה בשל כך אל ברן – לא היתה מתבקשת התערבותו של סגן מפקד 162 ולא היה מקום לספר את כלהסיפור הזה.
     

  • 8
    עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

    עודד
    ההתכתשות בין אבירי 143 לאבירי 162 על הסוסות האצילות דגם רוזננטה של דון קישוט, בחייכם, מה הקטע, מה בדיוק אתם עושים, מי היה גיבור יותר?
    נדמה לי שהיינו צבא אחד, כשהדוברות וכול השאר עברו דרכנו, ממש לא ידעתי אם זה 143 או  162, וממש לי, זה לא היה חשוב, אני מניח שגם למצרים זה לא היה חשוב.
    אז אחרי 40 שנה אולי תעזבו את השטויות ותעסקו במשהו עמוק בהרבה, מדוע ולמה צריך היה בכלל לצלוח, מה היו מטרות המלחמה, של המצרים, שלנו, האם לא היה הרבה יותר חכם והרבה יותר זול בחיי אדם לנהוג אחרת?
    בכמה עלו לנו הצרחות בקשר מהרמטכ”ל ומטה, לצלוח, לצלוח….
    בגדול הגיע הזמן אחרי 40 שנה שתפסיקו להיות מקובעים במאבקי יוקרה שלא היתה לאף אחד מאתנו, ובטח שלא לחברינו שנשארו שם.
    עוזי

  • 9
    עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

    לא הבנתי מה התיקון.

    כתבתי שתמרי הוביל דוברות מטאסה, (ואולי אפילו מצפון לטאסה), ומ”עכביש 55″.

    עובדתית, 11 דוברות של גדוד 605 יצאו מאיזור בלוזה בצהרי 15.10. מתוכן 8 נזרקו לחולות אי שם על ציר “כרטיסן” בפקודת מאן דהוא מאוגדה 162, שהדוברות הפריעו למעבר כוחותיו. את הדוברות האלה הצליחו לחלץ מהחולות רק לקראת תום המלחמה. שלוש דוברות הצליחו להבקיע דרך לאיזור טסה ובהמשך לחבור ל-12 דוברות של גדוד 630, שגדוד 264 הביא אותן ל”עכביש 55″. יתכן שחלק מהדוברות של 630 לא הגיעו ממש ל”עכביש 55″ אלא נתקעו קצת מאחור. דוברות אחרות לא היו במשחק. 

    הדוברות הצטברו ב”עכביש 55″ לא בגלל בעייה טכנית שמנעה התקדמותן, אלא בגלל מגנן הנ”ט ב”טרטור 42″ – מגנן הנ”ט שבמסגרת גדוד 16 המצרי, ואכן המשימה לקדמן, כמו גם המשימה לפתוח את “פקק טרטור”, הוטלה לקראת צהרי ה-16.10 על אוגדה 162. זה לא הביא לקידומן של הדוברות במטר אחד עד לשעה 0200 בלילה הבאה, שאז לברן היתה הארה לשלוח את פלוגת “במבה” לבדוק היתכנות תנועה על “עכביש”, וההמשך ידוע.

     

  • 10
    משה מ משה מ  כתב:

    עודד,
    קרא שוב את דבריך:  “15 הדוברות – 12 מ”עכביש 55″ ו-3 הדוברות של גדוד 605 נגררו בליל ה-17.10-16.10 תחת פיקודו של סגן מפקד אוגדה 162, דוביק תמרי, מ”עכביש 55″ ועד “מצמד”, שם נמסרו לסגן מפקד אוגדה 143 שהיה אחראי על כל פרוייקט הצליחה”.
    אני קורא בקטע הזה הוהלה ע”י תמרי מעכביש 55 למצמד. גדוד 605 הביא 3 דוברות לטסה, ולא נכתב מי הביאן מטסה לעכביש 55 (אולי שבעת הגמדים). אם אתה מבין באופן שונה – אחד משנינו טועה בהבנת הנקרא. למיטב הבנתי, ההובלה הקשה היתה מטסה לעכביש 55.
     

  • 11
    ניצן שפירא  כתב:

    כשאני קורא חלק מההתכתבות למעלה, קשה לי להחליט אם מדובר בדיון לשם הדיון, כלומר התעמלות לאצבעות, או שיש לכם איזה חשבון לא סגור שפוגם בכושר השיפוט (האובייקטיבי). ההתנהלות הפוליטית של שרון, ה”אופי” שלו או עדויות מגובה ג’יפ הסיור  – לא רלוונטיות לדיון. הועלו כאן כל-כך הרבה “קביעות” שגויות (לדעתי) עד שאני מרגיש חובה, להתייחס לפחות לחלק מהם

    (1) “ב-10 לחודש אירגן לעצמו שרון ישיבה בפיקוד לאישור צליחה למחרת”
    ראשית, מדובר על ה-12 לחודש. שנית: אחד הנימוקים הרציניים שהועלו נגד הרעיון היה שעדיין אין לנו נתוני מודיעין מפורטים. ובכן, יומיים לאחר אותה פגישה, בר-לב אישר תוכנית צליחה מבלי שיש לו נתוני מודיעין מפורטים ועדכניים. מה חדש?

    (2) “שרון עסק באותו זמן [7/10 בערב] בנסיונות שכנוע של הפיקוד לחבור למעוזים. עם כלים ללא מקלעים, משקפות וכו [..]
    הפיקוד לא אישר”. ובכן, 6 שעות מאוחר יותר, הפיקוד מטיל על אדן לחבור אל המעוזים. מיותר לציין שלטנקים באוג’ אדן לא היו מקלעים, משקפות וכו’. מה השתנה?

    (3) שרון היה צריך לצעוק: “בשום פנים ואופן אל תדברו כעת על צליחה, כי אין לנו עדיין מספיק ציוד לכך”. הרי היה ברור כי אין מדובר בכוח-משימה לחטיפת מתקן-מכ”ם או לפגיעה נקודתית ומיד בחזרה הביתה, אלא לכוח על-אוגדתי שיאגף ארמיות שלימות..

    ב-7 לאוק’ לא חשבו על “כוח על-אוגדתי שיאגף ארמיות שלמות”. חשבו יותר במונחים של חטיבה שתעבור לצד השני ותפר את שיווי המשקל בכך שתחייב את המצרים לעסוק בהגנה במקום בהתקפה. ציוד צליחה היה גם היה (דוברות) והללו ישבו באיזור שאליו שרון (ומנדלר) כיוון כאשר דיבר על צליחה. ב-6 לאוק’, לאלוף מנדלר דיגדג לבצע “צפניה” (צליחה בגזרה הצפונית). אם לא היה ציוד צליחה, איך בדיוק הוא חשב שהטנקים יעברו לצד השני? בשחייה?

    (4) איש לא העלה בדעתו לחשוב שהתוכנית אינה טובה לאחר שהרמטכ”ל לשעבר והאורח-המובטל זמנית, רבין, אמר שהיא טובה. ככה אחד בשם מילשטיין קבע…

    עקב האכילס בטיעון הזה הוא שדדו הציג את אותה תוכנית ממש בפני האלופים טל וגנדי (ללא נוכחות רבין) ומשום מה גם הם לא העלו בדעתם לחשוב שהתוכנית אינה טובה. גם דיין שקיבל עידכון על התוכנית לא חשב שהיא לא טובה. גם הוא אגב לא שמע את רבין. לפיכך – סביר יותר להניח שבאותן נסיבות, התוכנית באמת היתה טובה, לפחות על הנייר. הבעיה עם התוכנית היה התיזמון, ליתר דיוק: פיגור של 6 שנים. זו היתה תוכנית טובה שהתאימה למוד 67 ולא ל-73.

    כל מקרה, טובה או לא טובה, התוכנית לא יצאה לפועל. במהלך הלילה גונן ערך שינויים בתוכנית ומה שאדן ביצע בפועל לא תאם גם את תוכניתו של גונן. אז מה זה משנה מה רבין אמר או לא אמר?

    (5) אחד, “מר שיריון” בשם דני, אמר שהגשרים המצרים לא התאימו לנשיאת טנקים ישראלים. משקל, רוחב וכו –

    לפי מיטב ידיעתי, היה רק “מר שיריון” אחד. קראו לו טליק. הוא ידע על הרעיון לצלוח ע”ג גשר מצרי ולא נפל מהכיסא. גם מפקד גייסות השיריון, אברהם אדן, ידע על הניסיון לעבור ע”ג גשר מצרי, למעשה – ביום 8 לאוקטובר הוא מאוד רצה לעבור על גשר מצרי. היו עוד אלופים, כולם אנשי שיריון מדופלמים, שרצו לעבור על גשר מצרי. אז אפשר או אי אפשר לעבור? מעמס של עוד 9 טון ורוחב של עוד 30 ס”מ יטביע גשר סובייטי?

    ובכן, למצרים היו מבחר של גשרים יעודיים. היו גשרים קלים למעבר חי”ר, גשרים למעבר רק”ם וגשרים כבדים למעבר טנקים. בגזרת דוויזיה 16 למשל היו כ-14 גשרים מ-6 סוגים שונים. גשר-צף טיפוסי הורכב מיחידות שחוברו זה לזה. כל יחידה בפני עצמה לא יכולה היתה לשאת טנק במשקל 49 טון (פטון) אבל כשהיחידות חוברו יחדיו, כושר הציפה של גשר-כבד עלה על 100 טון.

    פרטים טכנים על גשר לדוגמא (PMP), זה שהיה “נזרק” מתוך משאית, תוכלו למצוא כאן –
    http://www.saper.etel.ru/texnica/pmp-english.html

    (6) אך נניח שהגשרים הללו התאימו. מי הבטיח לשרון, לגונן ולשאר החולמים על צליחה עליהם, שהמצרים לא מקשו את הגשרים ולא הציבו אנשים שתפקידם לפוצץ את הגשר ברגע שטנק צה”לי יעלה עליו?

    שאלה טובה. אפשר גם לשאול אחרת: מי הבטיח שאיזה מצרי לא ירה RPG על הטנק הישראלי הראשון שינסה לחצות על גשר מצרי, יפגע בו תוך כדי המעבר ויגרום לחסימת הגשר? ויש גם שאלה עוד יותר טובה: מי יכול היה להבטיח שהמצרים לא יפצצו ויטביעו את הגשרים שצה”ל בעצמו יקים? כל מה שצריך זו פגיעה אחת מדוייקת ממטוס, מסוק, ארטילריה או מטען-חבלה שמוצמד ע”י צוללן. לדעתי, את התשובות המוסמכות ביותר לשאלות הללו יכול לתת סוכן-ביטוח.

    (7) אמירה כזו אומר מ”פ לאחד ממפקדי הכיתות בפלוגתו, ולא מפקד הפיקוד למפקד אוגדה עיקרית, שהטלת משימה על כל אוגדתו, להמשך אותו יום ובמנותק מהאוגדה השכנה הנתונה כעת בבעיות קשות, מחייבת תיאור כלל התוכניות ושכנוע מפקד האוגדה בהיתכנותן ובטיבן […] האומנם זהו ההסבר הסביר לכך שמפקד אוגדה הסיע את כל אוגדתו 100 ק”מ דרומה?. רק בשל רצונו ב”אקשן”?.  הוא השתעמם באפס מעשה, מחוסר עבודה?. שיקרא ספר, שיגרד את הגרבצת, שישחק פינג-פונג כיס, שיעיין באוסף העצום של דיווחי מודיעין שלבטח הצטבר אצלו,  שיילך לגרז טנק, שיעשה תרגילים על מתח, שיטלפן ללילי, שיחסל את מלאי הצדפות – הכל, רק לא להזיז ממקומה נושאת מטוסים כמו אוגדה 143, על כל כליה השחוקים ולוחמיה העייפים…

    אני מניח שמי שכתב את זה (משה) לא מכיר כלל את אירועי 7-8 אוקטובר. אולי שכח.
    בתוכנית, אותה תוכנית שהגה הרמטכ”ל, אוגדת שרון היתה אמורה לצאת דרומה ו”לנפנף” את ארמיה 3 בדרום, בדיוק כמו שאוגדת אדן אמורה היתה “לנפנף” את ארמיה 2. התנאי שהציב דדו: אוגדת שרון תצא דרומה לאחר שאוגדת אדן תשלים את משימתה. כך שמסע דרומה, ארוך ככל שיהיה – נגזר על אוגדת שרון לעשות.

    כאשר שרון קיבל פקודה לצאת דרומה, לנפנף את ארמיה 3 ולהעביר חטיבה אחת לצד השני, אוגדת אדן עדיין לא השלימה את משימתה. למעשה, היא רק התחילה בקרב. ליתר דיוק, גדוד אחד שלה היה בקרב. לאוגדה היו עוד 5 גדודים שלא בקרב. זה לא מצב המחייב התערבות של אוגדה שכנה. שרון דיווח לפיקוד שמנקודת מבטו, הגדוד ההוא בצרות. יותר מזה הוא לא אמור לעשות. זו לא הגיזרה שלו. בשלב זה, המשימה של אוג’ אדן עדיין לא נכשלה. ההתקפה הוגדרה כ”כושלת” רק בשעות אחר-הצהריים ואנחנו עדיין בבוקר. נתנו לו “סוכריה”, להראות את כוחו בניפנוף ארמיה ואפילו לצלוח. למה שיסרב? הוא לא היה בפגישה עם הרמטכ”ל, גונן לא הפיץ
    את התוכנית בכתב לאוגדות. הוא יכול לטעון (בצדק) שהוא לא ידע על ההנחיה הזו של הרמטכ”ל.

    אגב, לא כל האוגדה נסעה “100 קילומטר”. לא צריך להגזים. שתי חטיבות לא התרחקו הרבה מטסה בטרם קיבלו פקודה לחזור. מלבד לוחמי חטיבה 14, שאר החטיבות לא הספיקו להיות “שחוקים ועייפים”, לכל הפחות לא יותר מאשר אלו של האוגדה השכנה. הם רק הגיעו מהבית, עוד לא הספיקו להילחם.

    ורק  למען הסדר הטוב, ראוי להזכיר שגם אדן נשא עיניים לצליחה. נאמר לו להגיע לאיזור “מצמד” ולצלוח והוא כבר היה בדרך לשם, אלמלא עצרו אותו כדי שישלים לפחות חלק ממשימתו העיקרית – השמדת הכוח המצרי בגדה המזרחית.

    * * * * * *

    מתקפת-הנגד של פיקוד-דרום ב-8 לאוקטובר נכשלה לא בגלל שרבין אמר “תוכנית טובה” או בגלל כושר-הנשיאה של גשר-מצרי או בגלל הלהיטות של שרון, אדן, גונן, מנדלר ושות’ לצלוח. היא נכשלה בגלל שכל גורמי הפיקוד מרמת האוגדה ומעלה, עד לדרג העליון, לא “קראו את המפה”, התנהלו בחובבנות מדהימה וגילגלו פנטזיות.

    בזמנכם החופשי, כדאי לקרוא את הפרק הבא בדו”ח אגרנט. הפרק על “דה סקיי איז דה לימט” –
    http://www.archives.mod.gov.il/pages/Exhibitions/agranat/4/album/index.html

  • 12
    משה מ משה מ  כתב:

    ניצן,
    אכן, אתה צודק: אין לקבוע מסקנות מגובה ג’יפ הסיור. אך אם אתה מצפה לכך שבאתר זה תיכתבנה רק תגובות מבור הפיקוד העליון, אתה קצת הוזה והרבה מתעלם מהעובדה שדווקא מאותו מקור יצאו שטויות לא-מעטות.
    אשתדל להשיב על נקודות אחדות בתשובתך העוקצנית (אין לי שום טרוניה נגד העוקצנות, שאני נהנה ממנה):
    1. אתה אומר שלא חשבו על כחו על-אוגדתי שיאגף ארמיות שלמות, וכי בסך הכל חשבו במונחים של חטיבה אחת שתעבור ותפר את שיווי המשקל. לא ידוע לי היכן מצאת את זה, אך אם כך היה – האומנם מפקד סביר, בנתוני אותם ימיםפ, היה מעלה בדעתו שחטיבה אחת תפרר את שיווי המשקל של שתי הארמיות המצריות?.
    אך נניח שאתה צודק. מה, חטיבת שריון זה כלום בעיניך?. זה 100 טנקים פלוס-מינוס, שדרושים כלי צליחה להעברתם. אתה מספר על להיטותו של מנדלר לצלוח בגזרה הצפונית, ושואל האם מנדלר רצה לעבור בשחיה. ברור שהיה לו צורך בציוד צליחה, אך השאלה היא האם צליחה באותה גזרה היתה מעשית, באותן נסיבות.  היכן, אל תוך הארמיה השניה, שחלקה ממערב לתעלה וחלקה ממזרח לה?. אל אותם אזורים שבהם ברן חטף סנוקרת ב-8 באוקטובר?. אל מול להקות מפעילי RPG וסאגרים?. הרי צה”ל לא צלח במצמד משום שהנוף שם היה יפה יותר, אלא משום ששם היה הפער בן כ-40 ק”מ בין הארמיות. חלומותיו של מנדלר לא שינו את העובדה שהיה צורך להעביר את ציוד הצליחה מהגזרה הצפוניתץ אל הגזרה המרכזית, וראינו את הקשיים שנערמו בקשר לכך.
    2. לעניין הגשרים המצריים. אני משתומם על שבעל השכלה כמוך כותב משהו כמו “מעמס של עוד 9 טון ורוחב של עוד 30 ס”מ יטביע גשר סובייטי?”. מאחר שיש לי ניסיון במכונאות, אני יכול להשיב בבטחה שזה יתכן בהחלט. אם הגשר נבנה למעמס של טנק שמשקלו 40-35 טון, התוספת בשיעור יותר מ-20% עלולה להיות מעל למרווח הבטיחות שלו, במיוחד אם הגשר כבר הספיק לצבור חלודה ועמידה ממושכת במעמסים גדולים, שגרמו החלשת המבנה שלו.  ואם חלילה לא יקפיגו על “פרה-פרה” אלא יעלו שני טנקים או יותר על הגשר (הרי ראינו דבר כזה על גשר הדוברות שלנו), לא הייתי מוכן לשכב מתחתיו. גרוע מזה עניין ה-30 ס”מ. לפעמים אפילו הפרש-מרווחים של סנטימטרים בודדים מהווה את ההבדל שבין מעבר ובין היתקעות. אי אפשר לשאול שאלה כזו ללא בדיקה בשטח. אילו הייתי מתכנן לתלוח על גבי גשר מצרי, לא הייתי נרגע בטרם נבדק העניין פיסית (במסמכי היצרן, בגשרים זהים באירופה, במקורות מודיעין של נאטו  או בכל מקום אחר), ואם לא היתה אפשרות לוודא – לא הייתי מבסס על סיכוי כזה מבצע צה”לי, שבמקרה של כישלון לא יהיה אפשר לחזור עליו כי האויב כבר ימתין לנו שם. אולי לא היה מנוס מיציאה למבצע, בשל הנסיבות והאילוצים, אך במקרה כזה היה הכרח בהצגת חלופה לחציה על גבי גשרים מצריים, למקרה שיתברר כי אין זה אפשרי.
    3. דברי על “שעמומו” של שרון, שאתה מקניט אותי בצדק בגינם, נכתבו כמענה לעודד מגידו אשר כתב כי שרון חיפש “אקשן”. על כך השבתי כי מי שמשתעמם, וכל עניינו הוא לחפש “אקשן” – לא במשחק-מלחמה במחשב אלא בפעולות שחיילים עתידים ליהרג בהן – שישחק פינג-פןנג כיס או יעשה אחת הפעולות שמניתי. עודד ציטט שיחה בין גונן וביין שרון בשעה 1200 בצהרי ה-8 באוקטובר, שבה גונן אמר לשרון כי יש לו משהו חשוב יותר בשבילו מהנושא שעליו דיבר (היתקעות גדוד של ברן תחת הפגזה ממושכת). המשהו החשוב יותר היתה התחברות אל כוח טנקים בדרום (אינני זוכר היכן). מדובר על התחברות של אוגדה שלימה (143), ולכך ציית שרון ללא הערעור והפקפוק והסרבנות שהיו אופייניים לו, במיוחד בכל הקשור לפקודות מגונן.
    4. בעצם, לא הייתי צריך להאריך. משפטי הסיום שבדבריך נותנים את המענה הטוב ביותר לשאלותיך. בנסיונך לגונן על שרון אתה מספר לנו שגם מפקדים מהוללים כמו טל, גנדי, מנדלר, דדו, בר-לב ומי עוד לא פסלו את התוכנית ולא נפלו מהכיסא לךמשמע ההצעה לצלוח על גשר מצרי (אגב, אינני בטוח שהתואר “מר שריון” הודבק לישראל טל במלוא ההצדקה. זה לפעמים עניין של בניית מיתוס, ולבסוף יתכן שיתברר כי דווקא איש כמו דני קריאף יכול ללמד את טליק הרבה, כשמדובר בצדדים התפעוליים של הטנקים ובשימוש המבצעי בהם). לאחר שאתה מצדיק את מעשיו ודיבוריו של שרון, בכך שגם אלופים מהוללים כאלה לא פסלו את התוכניות, אתה מגיע לעיקר: לדבריך, שאינני כופר בהם, כל גורמי הפיקוד מרמת העוגדה ומעלה, התנהלו בחובבנות מדהימה וגלגלו פנטזיות.
    ואת הפנטזיונרים הללו  – לפי הגדרתך-אתה – עלינו לקבל כסימוכין לשגיונותיו עמוסי האגו של אריאל שרון?.
    5. ורק עוד נקודה אחת. אמירתו של רבין כי “התוכנית טובה”, היתה ונשארה חוסר-אחריות. הוא היה היחיד בין הנוכחים בחדר, שלא יתה לו ידיעה ממשית ורצינית על המתרחש. דווקא בשל היותו רמטכ”ל-לשעבר, היה עליו להימנע מהשמעת דברי שבח או גנאי לתוכנית כזו. הרי לא היתה זו ישיבת ממשלה, שבה מביאים רק את קווי המתאר של התוכנית משום שהפורום אינו מתמצא בנושאים מבצעיים. כאן מדובר בפורום החייב לברר נושאים בעלי חשיבות עצומה, מאפשרויות פינוי רפואי עד בעיות של לוגיסטיקה ותותחנות, ועוד מאה נושאים מכריעים. אם היה מקום שיאמר משהו, היה זה לשאול מדוע לעזאזל אינם ממתינים לשרון, מפקד אחת האוגדות העיקריות. אך אתה-עצמך  כתבת, כי ישבו שם פנטזיונרים וגלגלו פנטזיות בחובבנות מדהימה.

תגובך לפוסט