חילוץ נפגעים מ”קרב הצנחנים בחווה הסינית” – פרק ב’

 פתח את הדיון: 

מדור: יום כיפור תגובות: 3 תגובה

טוביה חובש את גורי

סיפורה של פלוגת “במבה”

במסכת החילוצים מ”טרטור 42″ בולטת פלוגת החרמ”ש/סיור “במבה” בפיקודו של סרן שלמה גורן. הפלוגה פינתה פצועים, חיילים בריאים ואת מפקדת גדוד 890 ואת מפקדת חטיבה 35 מגיא ההריגה. למרות זאת, לא צול”ש איש מאנשי הפלוגה, ונעשתה פעולה להשכחת פועלם של חייליה.

פלוגת “במבה” נעה בין גבעת הפצועים לפח”ח – לאחר שבשעה 0430 פינתה את התאג”ד, כמשימתה הראשונה – וכן בשטח הפתוח מצפון/צפון-מזרח לגבעת הפצועים ובאזור תעלת ההשקיה הדרומית. את מרבית אנשי הצוות של נגמ”שי הפלוגה פרקו בפח”ח מדרום ל”עכביש 52″, לאחר סבב החילוץ הראשון (כדי להקטין את הסיכון במקרה של פגיעה באחד הנגמ”שים, ולהותיר יותר מקום לפצועים). אנשי הצוות האלה סייעו בפח”ח כאלונקאים, ובעיקר כשהפח”ח נאלץ לדלג מזרחה, עקב טיווח ארטילרי עליו, והיותו חשוף לתצפית ממערב.

מחצית מהפלוגה התחילה בפינוי עוד לפני הגעת גדוד 100 לשטח ולפני היפגעותו. כניסת הטנקים לשטח נתנה לפלוגה הרגשת ביטחון, הטנקים מהווים מטרות הרבה יותר אטרקטיביות מנגמ”שי הפלוגה – גם לאש שטוחת-מסלול וגם לטילי סאגר. הרגשה זו אכן התממשה די מהר, ודי הרבה טנקים של גדוד 100 נפגעו, וחלקם עלו באש. התוצאה היתה, שברק נאלץ לתת פקודת נסיגה לאחור לתפיסת עמדות מתקבלות על הדעת ולהתארגנות. כך, נעלם כמעט באחת החיפוי על פעולת החילוץ.

לפי דו”ח של ד”ר אפרים סנה, מפקד הפח”ח בפועל, בשעה 1100 לערך הוביל הנגמ”ש של יהודה ניב את עוזי יאירי, את אמנון ליפקין-שחק ואת שאר חבורת הפיקוד של חטיבה 35 ל”עכביש 52-51″. שם ראה אותם אפרים סנה מגיעים ברגל. קודם לכן פינו נגמ”שי “במבה” את כל הבריאים מהתעלות לטסה; ובכך נגמר סיפור לחימת גדוד 890 ב”חווה הסינית”.

עד 1530 לערך נשארה מפקדת החטיבה ממש בצמוד למפקדת הגדוד, במפגש התעלה הדרומית עם “עכביש” (בין “עכביש 51″ ל”עכביש 52”). אחרי 1100 עזב יהודה דובדבני את השטח לארגן מחדש את הגדוד באזור טסה, כשבשטח עדיין שוכבים לא-מעט פצועים וחיילים נוספים, כסג”ם חזי דחב”ש וקומץ חייליו, שנעזבו לנפשם על-ידי מפקדיהם. כוח החילוץ היחיד, שהעמידה מפקדת האוגדה לרשות הגדוד, היה פלוגת “במבה”.

תוספת של יהודה ניב, מארס 2012:

“הרבה זמן חשבתי, שזה היה אחר-הצהרים, כי אחרי הבוקר המטורף, שנגמר בטח ב-0800, והרגיש כמו 1200, הגענו לעוקב-המים ליד מפקדת האוגדה ב’כישוף’ … ונרדמנו … אחר-כך העירו אותנו, והורו לרדת לכביש (‘עכביש’), מתג 52 או קצת דרומה, ממערב לו, מפגש עם תעלת-המים היבשה, ולאסוף את מי שנשאר. אני זוכר ש’התמרמרתי’ לעצמי – רק אנחנו כאן? אין מישהו אחר לאסוף במקומנו? אבל ירדנו. הרגיש כמו 1600, היה בטח 1100. אולי שלמה גורן זוכר מה הייתה השעה …

נסענו על הכביש עד המפגש עם התעלה, סיבוב על המקום, כבש נפתח, ויאללה. הייתי האחרון, כך שהיה עליי לקחת את כל מי שנשאר – חמישה-עשר בערך. פחדתי, שמישהו יימחץ כשנסגור את הכבש. לא חשבתי לרגע שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו על הכביש, כמטרה במטווח של המצרים שמצפון ל’עכביש’ …

כשהתחלנו לנסוע, הסתובבתי אחורה, וראיתי שעומדים בפתח האחורי אל”ם ושני סא”לים עם עוד חיילים. הצעתי לאל”ם להתחלף – בכיפת המפקד פחות צפוף, אך הוא סירב. רק שאל אותי לאן אני לוקח אותם. נשמע לי משונה, שאל”ם ישאל סגן לאן הוא לוקח אותו. אני מהשריון, ובשריון יש משמעת וסדר. עניתי, שאמרו לי בקשר להגיע לשק”ם – מקום  שעמדה ניידת שק”ם בחול לצד הכביש, בין כל הדרגים של אוגדת שרון, ושם בבוקר נחתו המסוקים, שלקחו את הפצועים שהבאנו מהתאג”ד [פח”ח 35], משהו כמו ארבעה-חמישה ק”מ מזרחה מצומת ‘עכביש-כספי’, ‘עכביש 59’ או עוד מזרחה. כשהגענו, אמר האל”ם לאחד מאנשיו לסדר את החברה בשלשות, כדי שיראו מי נמצא. אחר הציע לסדר בזוגות, לא היו הרבה כל כך. כדי לעודד את האל”ם לפני שירד מהנגמ”ש אמרתי לו, שבבוקר הוצאנו גם בריאים, וחלקם ודאי הורדו במקומות שונים לאורך הציר, כך שיש, כנראה, עוד חיילים.

ירדו, ונסענו להצטרף לאנשינו, שהורדנו בבוקר מוקדם מהנגמ”שים, ולגדוד – לחטיבה שלנו.

לפני כמה חודשים נפגשתי במסגרת עבודתי עם גיורא איילנד. בסיום הפגישה המקצועית לקחתי אותו הצדה, ושאלתי אותו האם הוא קצין מחטיבה 35, סגן, שעלה על נגמ”ש ויצא מהפח”ח לשטח לחפש חבר שלו. אמר לי שזה הוא … ואמר לי: [חיפשתי] את חזי דחב”ש. אבל לא מצאנו אותו בנסיעה בשטח הפתוח לאורך ולרוחב בין טילי סאגר שנורו עלינו. מצאנו אחרים. אותם לקחנו, והורדתי אותם בתעלה היבשה, ליד מפקדת החטיבה. עם האחרים שאספתי חזרתי לפח”ח. זו הייתה נסיעתי החמישית, לפני ההפסקה ליד עוקב-המים”.

כמה הארות והערות:

כניסת “במבה” לסבב השני של חילוץ הנפגעים הרבים וגם הבריאים מהשטח הפתוח ומהתעלות, התאפשרה בעקבות “מרד קצינים” בראשות סגן אילן כהן לפקודת המ”פ גורן, שלא להיכנס לשטח ההריגה, לאחר שראה מה קרה לטנקים של גדוד 100 ולשני הנגמ”שים של הגדוד שנפגעו בכניסה. כמה קצינים הורידו את כל אנשי הצוות והשאירו נהג, מפקד ושני אנשי צוות מאחור. כך, הקטינו את סיכויי ההיפגעות של לוחמים, שלא הייתה כל סיבה לקחתם למשימה. מיד עם יציאת הנגמ”שים לפינוי, הצטרף אליהם המ”פ, ובכך ביטל את פקודתו.

אין לנו מידע כמה סבבי פינוי ביצע כל נגמ”ש, אבל ברור שאם לגדוד 890 היו מאה פצועים, ואליהם נוספו פצועי גדוד 100, הרי שששת הנגמ”שים ביצעו לפחות שלושה סבבים כל אחד, המשמעות היא להגיע לפח”ח, לפרוק ולחזור לשטח ההריגה מוכה-אש וטילים באור יום מלא. השעה היא כבר 0700. הצנחנים חטפו את מכת-האש הגדולה עד 0230 לערך.

אין ספק, פלוגת “במבה” הצילה את גדוד 890 מאסון גדול הרבה יותר. “במבה” ביצעה את סבב ההסעות האחרון בשעה 1530-1500 לערך, כאשר הסיעה את מפקדת חטיבה 35 ואת מפקדת גדוד 890 מאזור “עכביש 52”.

אני מניח מתחקירנו, שלפלוגה זו, לכל נגמ”ש, לכל מפקד נגמ”ש ולכל חייל, שהשתתפו בחילוץ הגיע עיטור על גבורתו, או צל”ש.

ככל הידוע, אף אחד מאנשי “במבה” לא קיבל צל”ש כל שהוא.

מתיאוריו של סגן יקי חיימוביץ’-חץ, שצפה במשקפת על פעילות “במבה” בשטח מטווח כשלושה ק”מ, וראה אותם נעים בין הפגזים המתפוצצים ובין הטנקים העשנים של גדוד 100, אין ספק שנעשה להם עוול – לא רק בגלל שלא צול”ש איש מאנשי הפלוגה, אלא גם עקב פעולת ההשכחה שנעשתה לפועלם. תחקירנו, שהעלה את מעשה גבורתם לתודעת הציבור, עושה מעט צדק לפועלם, אם כי באיחור ניכר.[1]

מאמץ שני: נגמ”שי חילוץ רפואי מגדוד 100

סיפורו של סגן יאיר שילה, שפיקד על הכוח: “לפנות בוקר, אור ראשון מפציע. בפאתי מזרח אדמו השמיים. שיירת הטנקים נעה בחריקת שרשרת על דיונות החול האין-סופיות. בתוכה משולבים נגמ”שי ‘זלדה’ קטנים. הפעם אנו בתפקיד מחלקת פינוי וחילוץ רפואי. נגמ”ש התאג”ד מכיל כוח לחימה קטן בפיקודי. הכוח הרפואי, רופא הגדוד, ד”ר עודד בן-דרור, החובשים בנצי סבג ואלי קמינקובסקי – שלושתם נהרגו במהלך הקרב – והנהג ירוֹם, ששרד.

עלינו על הדיונות במגמת תנועה לצפון-מערב, ודופן שמאל של הנגמ”ש מדווחת על תנועת חיילים רגליים. הם לא ירו עלינו, ונצרנו אש, למזלם. דיווחתי בקשר, קיבלתי תשובה מהירה. ‘הם שלנו. אסוף אותם ושגר לאחור’. אלה היו חמשה חיילים צעירים בגדוד 890, שצעדו המומים מזרחה. העמסתי אותם וחזרנו לאזור החניון. תוך נסיעה הם סיפרו על הקרב הלילי ועל הכמות הרבה של פצועים בשטח.

שבתי מערבה לכיוון קולות הקרב. חלפה רק כמחצית השעה, ומצאתי את מקומי במרכז קלחת של אש צולבת. מטר מרגמות דליל, לא מסוכן. טילי סאגר מונחי-חוט, יצרו משטח ארוג של תילים שחורים על גבי החול הצהוב והזך. אש מקלעים טורדנית נורתה לכיווננו – כנראה, גוריאנובים [מקלע רוסי בינוני]. לא ראיתי את מקורות הירי, להיכן להשיב אש? נצרנו. המשכתי לנוע בשוליים הדרומיים של כוח טנקים. את ישראל פרטוש מהנגמ”ש הצמוד אלינו, כבר לא ראיתי. הייתי נגמ”ש יחיד בודד בין מעט טנקים.

ד”ר עודד בן-דרור, ששמע את סיפורי החיילים אודות ריכוז הפצועים מקרב הלילה ב’גבעת הפצועים’, אמר לי, כי הוא והחובשים יפרסו את התאג”ד בתוכם, ויתחילו בטיפול מציל חיים, ואני אפנה את הפצועים קשה לצומת ‘עכביש’, בסבבים. זיהיתי בקרבתנו חיילים נוספים הולכים כסהרורים. עצרתי. בנצי בדק אותם וכולם היו ללא פגע. נתנו להם מים ודגל איתות כחול-לבן. תדרכתי אותם בכיוון כוחותינו הם יצאו בריצה מהירה מזרחה, ונעלמו מעבר לדיונות.

עצירת הנגמ”ש לכמה דקות גרמה לצרורות ירי ממושכים לכיווננו, וצמד טילי סאגר החטיאו אותנו. הפעם זיהיתי את מקור הירי הרחק בצפון-מערב, בשולי משטח החווה [הסינית]. כנראה, למרגלות ‘מיסורי’, תעוז של כוחותינו שננטש ימים אחדים קודם [הכוונה – לתעוז  ‘טלוויזיה’ – עב”ץ]. זה היה הרחק מעבר לטווח הנשק שלנו. השמש כבר עלתה, המדבר התחמם. לא היה לי שעון, והזמן נראה כאילו טס. הטנקים נעלמו פתאום, מורדות החול מערבה בוהקים ודוממים, רק תמרות עשן של כמה כלי רק”ם [רכב קרבי משוריין] פגועים נראים במדבר.

הרגשתי, שאני לבד. כמות הטילים הנורים בשטח גוברת. משהו פגע בסיפון הקדמי. הרגשתי מכה בראש, ודם כיסה את משקפי האבק המאובקים. בקשר הפנים ד”ר בן-דרור פיזם. משכתי בשרוולו של אלי. כנראה, המראה שלי נורא, אך בסיכום – בגבה הימנית נעוץ בגולגולת שבב אלומיניום משְלדת הנגמ”ש. תוך כדי תנועה זכיתי לטיפול מהיר. שאר הצוות לא ידע דבר על פציעתי. הגענו לתעלה רדודה – כנראה, התעלה הראשונה משלוש בחווה הסינית.

לפנינו התרומם חייל מצרי. “ירום, תמשיך ישר על!’ – פקדתי, והוא כבר נדרס מתחתנו. עברתי לירי ב’עוזי’, שהונח על הסיפון לצדי, על כמה חיילים מצריים. הנגמ”ש ירד לתעלה, ופנינו צפונה. דופן אחורית יורה לכיוון, מימיננו צץ מצרי אחר. מימין, בשולי התעלה, זיהיתי כמה פצועים משלנו, אחד מהם קצין פצוע במצחו, אך מתפקד. אספתי אותם לנגמ”ש.[2]

ירום, שנהג במיומנות, היה חניך בקורס מ”כים ונהג בעברו. הדופן האחורית [כבש], שדרכה עלו הלוחמים, ננעלה תוך סיבוב חד של הנגמ”ש. כל המקלעים דרוכים, אך אין במי לירות. הירי עלינו הגיע ממרחק, ובתווך פזורים צנחנים מכוחותינו. ניתבתי את הנגמ”ש לדרום-מזרח. נענו בזיגזגים גדולים למנוע מעקב סאגרים. ואכן החבילה הגיעה בשלום. פרקנו את הפצועים בצד הכביש. על ציר ‘עכביש’, לא רחוק מהתאג”ד ]הפח”ח[ הגדול.

אמרתי לצוות, ‘זכרו: לכאן מפנים. אנחנו חוזרים’. קיבלנו הסבר היכן בערך לחפש את מצבור הפצועים. השם אלי שורק נחקק בזיכרוני מנתניה [עיר הולדתו של שילה – עב”ץ]. הוא מ”פ, ונאמר לי כי הוא מרכז את הפצועים של צנחני גדוד 890. הקשר פתאום קם לתחייה. דיווחו, כי הצנחנים יזהו את מקומם ברימון עשן. נענו בגלישה בדיונה מדרום לצפון-מערב. הצוות בתא הלוחמים ארגן את הנגמ”ש לפינוי. עודד, הרופא, ובנצי ואלי, החובשים, מעמיסים על גבם את תרמילי הרופא לפריסת התאג”ד, מוכנים לירידה מהירה מהכלי. זיהיתי את עשן הרימון, צהבהב נישא ברוח הקלה, בחזית 500 מטר. גם האויב זיהה את העשן ואת הנגמ”ש שלנו, הסוגר מרחק לחבירה. הירי לכיווני מאסיווי. ירום שובר בחדות מערבה, וחוזר מזרחה. הנחיתי אותו לחצוץ בין הפצועים למקור האש מצפון.

ממרומי הנגמ”ש – אימה. בתפזורת שוכבים הרוגים, פצועים ולוחמים בהיקף. הצוות הרפואי המתין לפתיחת הכבש האחורי. הם פרקו ציוד, ונכנסו מיד לפריסת התאג”ד. כמה פצועים הוכנסו פנימה [לנגמ”ש], וחלק מטפסים על הסיפון.

בטרם חשתי בנעילת הכבש מאחור – מכה קלילה, המעידה על סגר שננעל – אני חש בחתך מוזר בחזה מצד ימין, בתפר אפוד-המגן זורם משהו חם. אין זמן לדיבורים. הפצועים בפנים, והצוות הרפואי בחוץ. על הסיפון נזרק עלינו עוד פצוע קשה מדמם. הפצוע הונח מעל ירום הנהג. ידו השמוטה של הפצוע מסתירה לירום את הפריסקופים, והוא לא יכול לפתוח את הצריחון, כי הפצוע מונח שם.[3]

‘אני לא רואה, אני לא רואה’ – והנגמ”ש עצר. הירי לכיווננו התחזק. אנחנו נגמ”ש בודד – לבד. את הנגמ”ש השני לא ראיתי. ניסיתי לזחול החוצה מצריח המפקד, ולא הייתי מסוגל להתרומם. משכתי את הפצוע, והנחתי אותו על מכסה המנוע. הדבר שחרר, למזלנו, גם את צריחון הנהג. למוחי חודרת התודעה, כי אני, כנראה, פצוע. לא כואב לי. האדרנלין, הזורם בי מהבוקר, משתק כל כאב.

הנגמ”ש קרטע. כנראה, חום מנוע גבוה. מימין מופיע חייל מצרי עם מקל ביד. זה לא מקל, זה רימון רוסי. אני יורה בו באקדח. זו ‘ברטה בריגדיר’ הנאמנה שלי. יריתי כדור בודד. ראשו ממש מתחתיי, המבט שלו. הרימון נחת על הסיפון, התגלגל השד יודע לאן, והתפוצץ! הריח החריף והעשן הצהוב הסגירו את הזרחן שבו. מנת חלקי, גוש בוער בשריר הקיבורת ביד שמאל. אין בי כוח יותר לעמוד בצריח, וצללתי לתוך הנגמ”ש.[4]

ד”ר עודד בן דרור והחובשים בנצי סבג ואלי קמינקובסקי נהרגו בנסותם להציל את פצועי 890 בגבעת הפצועים. איש מהם, וגם לא מפקד נגמ”ש הרופא וצוותו, לא זכו להוקרה, המגיעה להם.

איזור הקרב והחילוץ: תצ"א 17/10/73 שעה 0830

איזור הקרב והחילוץ: תצ”א 17/10/73 שעה 0830

מאמץ שלישי: פלוגת הנגמ”שים ה’ מגדוד 100

בערך בשעה 0630 נכנס הנגמ”ש של סגן אלי בר-ניב (בודניוב) לעזור בחילוץ הטנקיסטים הפצועים, שנפגעו מתנועת הגדוד בתקיפה, שהחלה ב-0600. הוא הגיע עם קדמת הנגמ”ש[5] למחפורת, שבה נמצא דחב”ש עם קבוצת חייליו, והעמיס את סגן אלי רז, סמ”פ ב’, שנפצע קשה בבטנו, חיילים פצועים קל (יוריק ורטה, למשל) ואת סגן בנצי עציון הבריא. הנגמ”ש שלו התמלא בפצועים, שנערמו בכל מקום פנוי, ולכן, לכאורה, לא היה בו מקום לפצועים ולחיילים נוספים.

את צל”ש הרמטכ”ל על פעולה זו קיבל סגן (כיום – סא”ל מיל’) בנצי עציון.

לפי עדותו, עלה חזי דחב”ש לנגמ”ש, ושם לב שחמישה מחייליו (וביניהם חזי שוהם וסגן אשר טל, סמ”פ ב’ –  “בדיה” מגדוד 100), לא עלו לנגמ”ש, לטענת דחב”ש, “הסיבה היא כי הנגמ”ש היה עמוס”. לדברי אלי בר-ניב, הסיפון היה ריק, חוץ מבנצי עציון, שהיה עליו. לפי עדות הקַשר, יצא הנגמ”ש לדרכו עם כבש פתוח. כך, ניתן היה לחלץ גם את צוות דחב”ש. עד היום תמוה מדוע לא חולץ הכוח על הנגמ”ש הזה.

סימן השאלה יישאר, לעניות דעתי, לעד. לאחר שהנגמ”ש הזה יצא נתקעו חזי דחב”ש וחבורתו בשטח עד אחרי-הצהריים.[6]

מאמץ רביעי: הנגמ”ש של סגן יעקב שור מגדוד 142

את המאמץ הרביעי ביצע סגן יעקב שור, סגן-מפקד פלוגת החרמ”ש של רס”ן יעקב בלפר מגדוד 142 של סא”ל נתן פירעם, בחטיבה 217 של אל”ם נתן (נתק’ה) ניר. להלן סיפורו כלשונו: “הייתי סמ”פ אצל בלפר, היינו מחלקה מנוגמ”שת מנגמ”שים ש’ארגנו’ מכל מיני מקומות, לי היה נגמ”ש ללא פריסקופים, ללא כובעי VRC, ללא קשר פנים וללא קשר חוץ, ללא נשק סיפון. חוץ ממק”כ [מקלע 0.5] וממ”ק [מכשיר-קשר] 25, לא היה לנו כלום, היה לי עוד נגמ”ש אחד במצב דומה, ולבלפר היה נגמ”ש. כל יתר הפלוגה הייתה על זחל”מים, ולא השתתפה בעצם בלחימה, אלא השתרכה מאחור, ללא אפשרות תנועה רבה בדיונות .

בשישה-עשר באוקטובר זזנו, כל … גדוד 142, והתמקמנו … ליד הגזרה, שבה תקפו הצנחנים. מאוחר יותר, בשעות הבוקר, משהו כמו 0900, נתן [המג”ד] הודיע, שהוא רואה תנועה של אדומים [צנחנים] בשטח, וביקש מכלים פנויים להיכנס ולחלץ [אותם]. לא חשבתי הרבה, ונכנסתי פנימה. לא היה לי מושג לְמה אני נכנס, נסעתי לכיוון הצנחנים, וראיתי הרבה גוויות.

הנגמ”ש שלי היה עמוס בחייליי, אולי הורדתי שניים, כדי שיהיה קצת מקום, נסעתי מהר. המצרים ירו עליי כל הזמן. לא היה לי שום חיפוי ארטילרי – כלום, אפילו לא עשן. הגעתי לנקודה בשטח, והעמסתי פצועים. הנגמ”ש היה עמוס בחייליי ובפצועים. אחרונים עלו אלי שורק ועוד קצין [כנראה, רזי יהל], שניהם פצועים.

שורק היה מבולבל, פצוע, ודחף לעצמו [זריקת] מורפיום … איך אני יודע שזה אלי שורק? הוא נכנס לנגמ”ש, ונתן לי פתק, שנשא את שמו ופרטים אישיים, וטרח לצייר מפה קטנה, כדי להסביר לי היכן נפל נשקו האישי.

ולמה זה היה כל כך חשוב? כי לאלי שורק נתן מי שנתן אב-טיפוס של רובה ‘גליל’, שהיה סוּפר-סודי אז. אלי הפיל את הנשק ליד גבעת הפצועים, כשנמלט מההפגזה, ונפצע. הוא ביקש ממני לחזור לשטח, אחרי שאוריד אותו בתאג”ד, ואאסוף את נשקו, ממילא החלטתי לא להיכנס יותר כי זה היה טירוף, לא ידעתי למה נכנסתי”.[7]

על פעולתו זו קיבל סגן יעקב שור צל”ש רמטכ”ל.

מאמץ חמישי: נגמ”ש סגן גדעון דברוצקי מפלוגה ה’ בגדוד 100

לוגת הנגמ”שים “הולדין” בגדוד 100 בפיקודו של סרן ניצן עצמון (נפצע בתקיפת הבוקר, והוחלף על-די סגן גדעון דבורצקי) עמדה בשעות הצהריים באזור “עכביש 53”, והמתינה יחד עם שאר הכוחות של חטיבה 460. הגדוד התאושש מתקיפת הבוקר, שבה אבדו לו שלושה טנקים וחלק מהצוותים נהרגו ונפצעו.

בתקיפה הועף סגן אשר טל, סמ”פ “בדיה” מגדוד 100, מהטנק שלו. הדבר קרה לא הרחק מבור הפצצה, שבו הסתתרו סג”ם חזי דחב”ש ושארית מחלקתו. שניים מחייליו של חזי (וביניהם מדמוני) זינקו מהבור, וסחבו באומץ-לב את טל ההמום לבור. טנק הסמ”פ הסתלק ללא מפקדו, והגיע לקו כוחותינו. שם גילה סרן משה סוקניק [לימים – אלוף עברי-סוקניק], המ”פ, שסגנו נשאר עמוק בשטח, לא הרחק מהמצרים. הוא זיהה את מקומו גם בעזרת קשר, שנוצר עם מכשיר-הקשר של חזי דחב”ש.

סוקניק הקפיד לכל אורך היום למנוע מהמצרים לחסל את חיילינו, שהסתתרו במכתש הפצצה. הוא נתן לקבוצה חיפוי ארטילרי, ובכל כחצי שעה ירה מעל ראשיהם פגז לעמדות הקרובות של המצרים.

השעות חלפו, והחבורה שנשארה בשטח חיכתה לחילוץ. חזי דחב”ש עמד בקשר עם אל”ם יאירי, המח”ט שלו. בפועל, החטיבה הורכבת רק מגדוד (מוקטן) 890, ולא היו ליאירי כלים לחילוץ. את יהבו הוא שם אך ורק על כוחות השריון, שעמדו בקרבת מקום. בינתיים ניסה דחב”ש לשלוח את חזי שוהם, אחד מחייליו, לחבור לכוחותינו. שוהם הצליח לעבור כקילומטר בשטח הפתוח, ללא פגע. דחב”ש ראה אותו מתרחק, וכשכבר היה נדמה שהצליח, כדור מצרי השיגו, והוא נהרג.

ברשת הקשר של גדוד 100 לחץ טל על סוקניק לחלצו. סוקניק עירב את המג”ד ברק, שהחליט לעשות מעשה. בשעה 1500, כשכבר ברור לו, שהחטיבה תישאר בגדה המזרחית של התעלה עד הלילה ואולי לא תצלח באותו היום, קרא ברק לסגן גדעון דבורצקי, המפקד בפועל של פלוגת הנגמ”שים “הולדין”,[8] והורה לו לחלץ את טל ואת הצנחנים שעמו. דבורצקי הוריד את הצוות, השאיר את הנהג, יהודה חדד, וחייל נוסף, והם יצאו בדהרה, לפי הנחיית סוקניק. הם פתחו רימוני עשן, והצליחו לחבור לחבורתו של טל. העמיסו במהירות את כולם. בדרך החוצה עוד ביקש חזי דחב”ש לעבור ולאסוף את גוויית חזי שוהם. דבורצקי סירב, והוריד את חבורת דחב”ש בחניון הגדודי. טל הפצוע הובל לפח”ח.

השעה הייתה 1600 בקירוב, בקשר נשמע דיווח על חילוץ נוסף. הפעם יוצא נגמ”ש אחר, בודד, לחלץ חייל נוסף מגבעת הפצועים. דבורצקי היה צריך לחבור לנגמ”ש הזה, אבל משימתו בוטלה כשהתברר, שהמדובר בחייל בודד.

על פועלו קיבל סגן גדעון דבורצקי את עיטור העוז, לאחר מותו.

מאמץ שישי: הנגמ”ש של סגן יקי חיימוביץ’[9]

סיפורו של נגמ”ש יקי חיימוביץ’ מתחיל בבית-דרס (ליד באר-טוביה – קריית מלאכי), בלילה שבין השישה לשבעה באוקטובר. פלוגת החרמ”ש/סיור רכובה על נגמ”שים מדגם 113-M, מחטיבה 460 של גבי עמיר, סיימה לא מכבר אימון הקמה בצאלים, ורוב חייליה הכירו זה את זה מהשירות הסדיר ומהאימון בן שבועיים. הפלוגה הורכבה מבוגרי קורס מ”כים חרמ”ש, קורס מש”קי סיור, קורס מכ”ים חי”ר – רובם משוחררים פחות משנה.

הפלוגה הגיעה לימ”ח בבית דרס, ומצאה אותו ריק מנגמ”שים. הנהגים יצאו לסדנה הסמוכה, ומשכו את הנגמ”שים, שהיו באמצע טיפול. הצוותים חימשו את הנגמ”שים, וזיוודו אותם – מקלע 0.5 מקדימה ומקלעים 0.3 מאחור, ללא תחמושת מתאימה. העיקר, יש תול”ר-כתף “קארגו”, גם הוא ללא תחמושת מתאימה, שהושלך לתחתית הנגמ”שים. נשק אישי לא היה בנמצא, וכמובן לא היה אף סרבל במחסנים, רובנו עם מדים, שהבאנו מהבית. הפלוגה יוצאת בצוהרי שבעה באוקטובר על הזחלים בדרך הארוכה לבלוזה, המפקדה הקבועה הצפונית של חזית התעלה.

בדרך עוצרים להמבורגר ולשתייה בשקם באל-עריש. שם השיגו אותנו משאיות הדרגים, שסיפקו לפלוגה נשק אישי (“עוזים”, שהובאו מבה”ד 12) וחגורים מהג”א. לא היה לאיש בפלוגה נשק ארוך-קנה. שם השיג אותנו סרן מוטי רבינוביץ’, המ”פ המודח, שתפס שוב פיקוד.

הפלוגה המשיכה לבלוזה, והתמקמה לחניית לילה בתעוז “קטיה”, מדרום לבלוזה על כביש הרוחב. שמונה באוקטובר עבר על הפלוגה בהתגוננות ממטוסים מצריים, שירדו על כוחותינו. בתשעה באוקטובר בבוקר עברה כאש הידיעה, שעל הפלוגה לפנות מהנגמ”שים את כל הציוד, מלבד זיווד הנגמ”שים עצמם ומקלעים 0.5. לכל נגמ”ש חיפשו שני מתנדבים – נהג ומפקד.

הנגמ”שים יצאו בשיירה, ודהרו למתחם הגדוד שחנה ליד בלוזה. שם התברר, שיוסי יפה, מג”ד צנחנים 564, ארגן את פלוגת “גוב” (ג’) של גדודו (פלוגתו של סרן בנצי וינר), שעברה לנגמ”שים מהזחל”מים הצפופים. סגן יקי חיימוביץ’, בוגר מלחמת ששת הימים (בעל עיטור העוז מהקרב בגבעת התחמושת) קיבל שלושה נגמ”שים. באחד מהנגמ”שים האלה ישבו שני שריונאים, שהגיעו עם הנגמ”ש הראשון, עוזי בן-צבי, הנהג (כותב השורות הללו), וידידיה פינסקי על המק”כ.

לאחר פעולות בצפון סיני עד עשרה באוקטובר, כולל שחרור מוצב “בודפסט”, נפרדה פלוגה ג’ מגדוד הצנחנים. באחד-עשר באוקטובר בבוקר ירדה שיירת הנגמ”שים של הפלוגה מבלוזה לטסה. ה”אדומים של בנצי” הגיעו לחטיבה 217, ועמה לחמו עד סוף המלחמה.[10]

הפלוגה בת עשרת הנגמ”שים (שלוש מחלקות ונגמ”ש מ”פ) נחלקה בין גדודי החטיבה, וכל גדוד קיבל מחלקה, שהייתה ת”פ מ”פ החרמ”ש, כסיירת הגדוד, שתפקידה העיקרי להיפטר מציידי טנקים. מחלקת חיימוביץ’ מצאה את עצמה ת”פ רס”ן יעקב בלפר, מ”פ החרמ”ש של גדוד 142. ההבדל בחיילוּת בין הצנחנים האלה לחיילי החרמ”ש היה תהומי, ולא היה פלא שמג”ד הטנקים לא ממש בנה על החרמ”ש ועל הזחל”מים המיושנים עם מנועי הבנזין שלהם, ותיקי מלחמת העולם השנייה.

בשבעה-עשר באוקטובר בבוקר נמצאה מחלקת יקי עם גדוד 142 ליד ציר “עכביש”, והתכוננה להיות מחלקת החוד של הגדוד בצליחה. כמובן, הקרב של 890 זכה להתעניינות רבתי, הן מצד הטנקיסטים והן מצד הצנחנים – מה עוד שהתברר עם בוקר שהמדובר בגדוד 890 ובאיציק מרדכי, שאותו רבים בפלוגה הכירו אישית. בזמן הזה התחילו להגיע קריאות לעזרה בקשר: “מי יכול לעזור לאדומים?” [כלומר, לגדוד 890] בלפר שאל את יקי, “האם אתה יכול לעזור?” יקי הסכים, אבל תוך אזהרה שאם תהיה צליחה, לא נוכל להיות בחוד החטיבה. בלפר אמר, שיסתדר עם כוחות אחרים. כמסופר לעיל, סגן יעקב שור, הסמ”פ שלו, נכנס לחילוץ בסביבות 0900.

בסביבות השעה 1500, לאחר שנודע לנו, שהצליחה מבוטלת, לפחות עד הלילה, החליט יקי, שעד אז רק צפה בנעשה מהנגמ”ש, לעשות מעשה. הוא לקח עמו את סמל יוסי קנת, שמכיר את איציק מרדכי אישית, והלך לדבר עם מג”ד הצנחנים. זה נמצא יושב ליד עוזי יאירי. איציק מרדכי בכלל לא מתייחס ליוסי קנת, וחוץ משלום רפה, אינו משיב לו כלל.

יקי נחרץ יותר. הוא שאל את איציק מה קורה. איציק השיב, “אל תכנסו לשם. אין כבר את מי להוציא”. יקי טוען, שכנראה, איציק רצה למנוע ממנו את הסיכון שבכניסה. השעה הייתה קרוב ל-1530, לא ידענו, שגיורא איילנד ובנצי עציון נשארו בתצפית. הם נאספו על-ידי הנגמ”ש של סרן שלמה גורן זמן קצר לאחר מכן.

יקי חיימוביץ’ ויוסי קנת חזרו למחלקה. לאחר זמן קצר, כאשר ברור היה, שמשימת הצליחה נדחית, לקח חיימוביץ’ קבוצת חיילים, את יוסי קנת, את החובש טוביה מורג, את צבי אלוש ועוד שניים-שלושה עם מכשיר-קשר, מא”ג ונשק אישי. הם הלכו בתעלה, שנכנסת עמוק לשטח, הליכה מאובטחת כדי שלא ייפגעו. יקי הציב תצפית במקום הכי קרוב ל”גבעת הפצועים” (ללא ידיעה שזה השְם שניתן לה). יקי סרק את כל השטח במשקפת וחיפש סימני חיים. שאר המחלקה נשארה מאחור, מדרום לציר “עכביש”. בסביבות 1430 קם מאיר לוי מבין הגופות ב”גבעת הפצועים”, והלך לכיוון כוחותינו – עד שעלה על טנק של פלוגת “חיבה” מגדוד 142, שאסף אותו. מאיר לוי חבר לגיורא איילנד ולבנצי עציון, וסיפר להם שעבר ליד מישהו חי מפלוגת הרב”טים של הגדוד.

טוביה מורג, החובש של מחלקת יקי, חבש את מאיר לוי. היה קשה לו לדבר בגלל השבר בלסתו. הם הצליחו לחלץ ממנו, שנותר שם לוחם חי. כל אותו הזמן הודיע טנקיסט מגדוד 142, שישב גבוה על צריח הטנק שלו, שהוא רואה חייל מזיז יד בשטח. בשלב הזה היה הצוות לחילוץ רגלי, שיקי ארגן מחיילי מחלקתו, בקצה התעלה, שהייתה מלאה בשרידי הקרב, בציוד חבישה ובהרבה ציוד אישי. כשהגיעו לקצה התעלה הסתבר שעד מקום הפצועים יש כ-300 מטר בשטח חשוף לגמרי למצרים, והכוח הרגלי לא יצלח לחילוץ.

בשעה 1600 לערך, הבין יקי, שאין תועלת בכוח שלו, וקרא בקשר לשאול לוי, סמל המחלקה, והורה לו להוריד את כל האנשים וכמה שיותר ציוד מהנגמ”ש, להשאיר עליו את המינימום הדרוש לכניסה לשטח. בנגמ”ש נשארו עוזי בן-צבי, הנהג מעמיעד, ידידיה פינסקי מרמת-גן, מפקד הכלי (שניהם מהשריון), שאול לוי, סמל המחלקה מקיבוץ גונן, איתמר בריל ומנחם רביד שניהם מקיבוץ חמדיה. בשלב הזה נע הנגמ”ש עד לטנק הקיצוני של 142, צפונית ל”טרטור”, ויקי הזמין ריכוך ארטילרי, והוא טיווח אותו , כקצין חי”ר מטווח.

זמן קצר קודם לכן ראה יקי נגמ”ש בודד, שנכנס לשטח המישורי, ויצא ללא פגע. אז עוד לא ידענו, שהיה זה נגמ”ש דבורצקי.

יקי ביקש מהנגמ”ש שלנו לנוע לכיוון גבעת הפצועים, שאותה זיהה באמצעות טנק שרוף, שעמד קרוב אליה. טנקים פגועים נוספים היו פזורים בשטח, אבל יותר רחוק. לאנשים על הנגמ”ש היה ברור, שזה “כרטיס לכיוון אחד” – איש לא חשב, שיש ללוחמים האלה צל של סיכוי לחזור, כי הרי משעות הבוקר ראו כולם, שכמעט כל מי שנכנס, לא חזר. רק ליקי הייתה התחושה, שיהיה בסדר, לצוות הנגמ”ש זה היה מסע אל המוות הוודאי. כך גם התייחס הצוות לעניין, אני, לפחות, פחדתי פחד מוות.

הנגמ”ש הותנע. רעש מנוע הדיזל קצת חיפה על הפחדים, ונתן ממשות לעניין. עוזי, הנהג, קשר היטב את מכסה הנהג במצב פתוח, שלא יעלה בדעתו של איש לסגור אותו בתוך מלכודת סגסוגת האלומיניום. יצאו לדרך, וקיצרו טווח לכיוון המצרים. השטח – פלטה שטוחה, מנוקדת בכלים שרופים, כולם שלנו. ליד הכלים גוויות לוחמים, גם הן שלנו. כל המידע הזה זרם לתוכי יחד עם האדרנלין ועם הפחד הנוראי. כשהטווח מתקצר, שלושת המקלעים, המק”כ של ידידיה ושני המא”גים מאחור, מתחילים לפצפץ, התרמילים הלוהטים של המק”כ נופלים עליי. למי אכפת?!  גם הכדורים של מא”ג שמאל עוברים בקרבה מאיימת לראשי, אבל החלופה יותר נוראה, להיות לכוד בתא הנהג כשהנגמ”ש יידלק.

השעה הייתה קצת אחרי 1615. הנגמ”ש דהר כשמקלעיו יורקים אש, וסגר את הפער אל הטנק השרוף הצמוד לפצועים. הנהג מחנה את הנגמ”ש מאחורי הטנק, כך שהטנק מגן עליו מירי מצרי. גופת הטנקיסט, המוטלת ליד הטנק, מזכירה לכולם, שזו מלחמה, ומתים בה. הכבש נפתח, ושאול לוי יורד לבדוק האם יש עוד חיים בין הפצועים. סריקה מהירה וניסיון ליצור קשר עמם משכנעת אותו שכולם מתים. לא זיהינו את החייל, שנע וסימן בידו. אמרנו ליקי שחוזרים. יצאנו בדהרה מהירה במסלול שנכנסנו, אל מפגש התעלה עם עכביש.

הצלחנו לחזור מבלי להיפגע – ניסיון ראשון לא מוצלח.

כשהגענו לנקודת היציאה, חשבנו, “כבר ניצלנו”. “לא”, הודיע יקי בקשר – “אני יודע, שהבחור חי. צאו שוב. אכוון אתכם מהמקום, שבו אני נמצא”. כלומר, מגובה התעלה. הפרש הגבהים יצר הבדל לא קטן.

יקי קרא בקשר לנגמ”ש לצאת לדרך שוב. הפעם כבר הכרתי את הדרך. הפחד קצת פחת, כי שרדנו את הכניסה הראשונה. יקי, כקצין חי”ר מטווח, הוריד קצת ארטילריה ועשן בין הנגמ”ש הדוהר לבין המצרים, שכל כך קרובים לגבעת הפצועים. באש ובעשן אבד לנו הפצוע. הנגמ”ש איבד את דרכו, גישש את דרכו בכיוון לטנק השרוף, ולא הצלחנו לזהות את מקום הפצוע. יקי התאמץ להסביר, אבל הרעש, הירי והבלגן גדולים. הנגמ”ש, שעצר בניסיון להזדהות ליד הטנק השרוף, דיבר בקשר עם יקי. הוא מיואש, ואנחנו די מיואשים, הוא ניסה להסביר לחבר’ה הלחוצים שם ליד המצרים, ולא ירד האסימון.

יקי דיבר עם עוזי ועם שאול לוי. ליושבי הנגמ”ש לא היה מושג על מה יקי דיבר. עלינו שוב על המשטח הלבן, בודדים לחלוטין מול המצרים, והנגמ”ש דהר לחבור שוב ליקי.

התוצאות בכניסה השנייה כמו בכניסה הראשונה: לא הצלחנו להוציא אף אחד בחיים. שתיים אפס לטובת המצרים, בינתיים.

הנגמ”ש לא חזר לכביש, אלא שעט במרחב הפתוח, מוגן רק על-ידי אמירת תהלים של ידידיה פינסקי. לפי הנחיות יקי, הגענו אליו, והוא עלה ותפס פיקוד. חבש כובע VRC [קסדה] של שאולי על ראשו. איתמר ירד לבטן הנגמ”ש, שהסתובב ודהר חזרה לכיוון המצרים.

תוך תנועה בזיגזגים, ירי מכל הכלים ופתיחת נר עשן, הגענו עד לטנק הקיצוני, חיפשנו את הפצוע. בשלב הזה יקי החליט להיכנס עוד כמה עשרות מטרים לכיוון מחפורות המצרים. התקרבנו למחפורות המצרים, ופתאום התחילה תזוזה בין התעלות. יקי נתן פקודה, ושלושת המקלעים פתחו באש. התרמילים נחתו על הנהג, הכדורים חלפו מעליו, אבל כל כולו מרוכז בתנועה קדימה. ידידיה פינסקי כל כך מרוכז בירי ובצפייה בטילים ובשאר צרות שמגיעות, עד שכשנשאל, שלושים שנה אחרי: “מי היה עמך בנגמ”ש?” –  זכר רק את עצמו ואת עוזי הנהג.

הנגמ”ש המסתער והאש גרמו לתנועת בריחה של כחמישה-עשר-עשרים מצרים מהגבעה, ששלטה על גבעת הפצועים. לפי כל העדויות, לא נורו יותר יריות לכיוון ציר “טרטור” וציר “עכביש”.

הפעולה המעט-מופרעת: נגמ”ש בודד, שהסתער על הגבעה, שגבתה מחיר כל כך כבד בלילה הקודם מגדוד 890, מגדוד 100 ומעוד כוחות – אינה יכולה להיחשב לפעולה הגיונית. שישה חיילים בתוך נגמ”ש, מה הם – אמיצים או טיפשים?

הנגמ”ש פנה חצי פנייה שמאלה, ואז זיהה יקי את גבעת הפצועים בטווח של כמאה מטר, ונסע אל קבוצת הגופות. הנהג הוריד כבש, ויקי ירד מהנגמ”ש, ורץ לאחד הנפגעים. שם יד על עורפו, הרגיש אותו חם, וחשב שהבחור חי. יקי היה רגיל, שהמתים קרים – זה ניסיונו מהקרב בגבעת התחמושת בששת הימים. יקי סחב את אחד החיילים, והניחו על הכבש. רץ לאחר, ושוב בדק; וגם הוא חם. הנגמ”ש לא הפסיק לירות, יקי קרא לשאול לוי לסחוב את החייל השני, ושאולי צעק לו, שהם מתים. עזבנו את המתים שם, כיוון שלא ידענו כמה חיים נמצא, והיה חשוב להשאיר מקום בבטן הנגמ”ש, והמשכנו לנוע בזיגזגים עם כבש פתוח. הפעם בטווח של כחמישים מטר מזהה יקי את סימונו של אחד הנפגעים, תנועת יד אטית, בודד בשטח.

עכשיו פסק הירי מכיוון המצרים כליל, והיה שקט פסטורלי, שרק הופרע על-ידי רעש מנוע הנגמ”ש. הרכב עצר ליד החייל, גור-אריה-יהודה (גורי) ששון שמו, והחבר’ה העיפו אותו פנימה. גורי היה פצוע קשה עם בטן פתוחה, וקיטר ללא הרף. הנגמ”ש הגיף את הכבש האחורי, ודהר לנקודת היציאה. שם יקי עצר, וחבר לטוביה החובש ולשאר חוליית התעלה שלו, שעלתה לנגמ”ש. טוביה נתן טיפול ראשוני לגורי, החדיר לו אינפוזיה, והנגמ”ש משך עד לכביש ולתאג”ד. הרופא הציץ בפצוע, ואמר, “זה לא יחיה”. החייל פתח עיניים, וענה לו, “אני אחיה”.

השאר כתוב בספר הגדוד. החייל הוא כיום סא”ל (מיל’) גור-אריה-יהודה ששון – נראה אותך מעז למות עם שם כזה.

הנגמ”ש של יקי חזר למקומו המקורי, החיילים העמיסו עליו את הציוד, והנגמ”ש חזר להיות נגמ”ש בגדוד 142. בלילה צלחנו את התעלה. השאר, כולל פציעת יקי, הנו כבר סיפור אחר.

ב”גבעת הפצועים” גנבנו למלאך המוות חייל אחד.

החובש טוביה מורג מטפל בגורי ששון מיד לאחר החילוץ

החובש טוביה מורג מטפל בגורי ששון מיד לאחר החילוץ

הערות יקי חץ:

יש כמה אי-דיוקים בדברים. רוב האירועים שהזכרת קרו כשהייתי עדיין על הנגמ”ש בעמדת ההמתנה לצליחה, ולא כשהייתי בקצה התעלה רגלי. את ההליכה של מאיר לוי ראיתי כשהייתי עדיין על הנגמ”ש. אני מעריך, שזה היה בסביבות שתיים וחצי עד רבע לשלוש, כיוון שכאשר התחלנו ללכת בתעלה עברתי לא-הרחק ממנו, ויצאתי אליו בניסיון לתחקרו על מה קורה באזור הנפגעים.

לוי היה מטושטש לגמרי, ולא הבנתי ממנו דבר, אבל אני זוכר שהיה פצוע ביד ובלסת.

החילוץ של חזי דחב”ש היה, להערכתי, בשעה שלוש, כשהייתי עדיין על הנגמ”ש שלנו בעמדת המתנה. ראיתי את הנגמ”ש, שנכנס לחלצם, ויצא אתם, וגם שמעתי בקשר, שהאדומים עם השחור שחבר אליהם, חולצו. להערכתי, בסביבות שלוש, הגיעה גם הידיעה שהצליחה נדחית למחרת. זה היה הזמן, שהמשכתי לשמוע שמ”מ מגדוד 142 דיווח, שה”גור” שלו [הטנק השני במחלקה] ראה מישהו, שהזיז יד. רק אז, כשכולם חשבו, לפי הדיווחים בקשר, שכל הלכודים חולצו, הבנתי שיש עוד מישהו בחיים; ובעצם, אף אחד לא ידע עליו. לכן, חשבתי שננסה לחלצו.

אחרי שראיתי, שבתנועה רגלית הסיכוי, שאצליח להגיע לפצוע ולחלצו, אפסי, חשבתי שננסה עם נגמ”ש במסלול, שהלכו בו הנגמ”ש של יענקלה שור (שגם אותו ראיתי כשהיינו בעמדת ההמתנה) והנגמ”ש, שחילץ את חזי דחב”ש.

ההפגזה, שארגנתי על המצרים בכל כניסה, לא הייתה ריכוך, אלא אש תכליתית מאוד, ומאוד צפופה וכבדה, כולל פגזי רסיק-אוויר. גם כשחילצנו את גורי לא היה שקט, כיון שהייתה ברקע הפגזה כבדה. כשהיינו בעמדה מאחורי הטנק הקיצוני.[11] נכנסנו הכי עמוק מערבה. הסתכלתי לאן לנסוע, והחלטתי לנוע מערבה, אבל אחרי מטרים ספורים ראיתי פתאום תזוזה במחפורות מימין (כמאה מטר צפונית לנו). חשבתי שזה חייל שלנו אמרתי לך [לעוזי, הנהג], “סע ימינה”, וכשהתחלת לנסוע אליו במהירות, פתאום קמו חמש-עשרה דמויות, שהתחילו לברוח מאתנו. אמרתי בלבי שאלה, כנראה, מצרים – כי אם היו משלנו, לא היו בורחים – וצעקתי, “אש, תירו עליהם”. ירינו כמו מטורפים, והם נפלו ונעלמו, אז אמרתי לך, “שבור שמאלה”, ונסענו לגבעת הפצועים.

סימן השאלה, אם אלה היו מצרים, או ישראלים, מאוד הציק לי. אחרי שחזרתי מהפציעה לקחתי יום אחד את האונימוג[12] שלנו, ונסעתי עם שאול לוי לחווה הסינית. כשהגעתי לשם כל האזור היה מוקף בסרט לבן עם שלטי”זהירות מוקשים”. לא נראה לי, שיש שם מוקשים, גם היינו רואים סימני חפירה. חשבתי שזה סומן כך בגלל הנפלים שהיו שם באזור. לכן, נכנסתי למקום. הגעתי לטנק הפגוע, שמאחוריו הסתתרנו. הלכתי למחפורות, שירינו עליהן, וראיתי שהן של מצרים, לפי שרידי הלבוש, הציוד ותרמילי הכדורים. ראיתי גם, עשרות מטרים צפונית מאחורי השלוחה, את עמדות הטנקים שלהם עם סימני “קוליסים” [עקבות הזחלים] ועם תרמילי הפגזים שלהם. ראיתי את שורת העמדות האישיות מצפון לדרום, כמאה-מאתיים,[13] וראיתי שליד כמה עמדות היו ערמות של מאות רבות של תרמילי גוריאנוב, שהם ירו על הצנחנים של 890. טווח העמדות היה כמאה-מאתיים מטר מהצנחנים, וראיתי בין העמדות אפילו זנבות של ררנ”טים שלנו מירי הצנחנים. ניתן להבין, שהצנחנים חטפו גם מימין [כלומר – מצפון] וגם מלפנים [ממערב].

על פעולתם זכה כל הצוות של יקי בתעודות הערכה אישיות מטעם אלוף פיקוד הדרום במארס 2012.

צוות יקי חץ - גדוד 142

צוות יקי חץ – גדוד 142

מאמץ שביעי: פלוגת החרמ”ש “סנבים” בפיקודו של סרן דוד גלזר מחטיבה 600

בשעה 1430 למחרת, שמונה-עשר באוקטובר, נשלחה חטיבה 600 לכבוש את מתחם “אמיר” (אזור המבנים של החווה הסינית). כל גדוד, שעבר ראה מימינו ובמרחק של כשני ק”מ את הכתם הכהה של גבעת הפצועים, וירה לעברה במחשבה שאלה מצרים. בשלב מסוים, מג”ד 410, זיהה תנועה באזור, ופקד על סרן דוד גלזר, מ”פ החרמ”ש “סנבים”, לצאת לשם, אבל לא לפני שהגדוד יפתח באש אל האזור, כי זה אזור מצרי, לטענת המג”ד.

דוד התווכח עמו, ובסיום הוויכוח, הגיעו שלושת הזחל”מים לגבעת הפצועים, ללא אש, והעמיסו עליהם כחמישים הרוגים.[14] בדרכם החוצה, הם חילצו את סגן ישראל פרטוש מגדוד 100 – כנראה, המחולץ האחרון בחיים מהקרב, שהחל 36 שעות קודם לכן.

הקרב של גדוד 890 הסתיים עם חילוץ פרטוש. בשעה זו הגדוד נמצא בגדה המערבית של התעלה, איש לא ביקש מהשריון, או מכל יחידה אחרת, לחלץ את גופות ההרוגים.

קרב של גדוד 100 הסתיים עם חילוץ אחרון חיילי הגדוד.

על פעולות שביצע, עד שנהרג בהתקפה על “מיסורי”, אך לא על החילוץ, עוטר דוד גלזר ז”ל בעיטור המופת.

ב-25 לאוקטובר, הגיע סרן דני אנגל ל”טרטור 42″. הוא פגש צוותים של הרבנות הצבאית, שאספו גוויות חללים, שנותרו במקום. הוא זיהה גופה אחת לפחות של חייל, שהכיר. מסתבר שבאיסוף הגופות על-ידי פלוגת החרמ”ש של דוד גלזר מגדוד 410 מחטיבה 600, לא נאספו כל הגופות, שכנראה, חלקן היו עדיין פזורות בשטח שבוע אחרי הקרב.

תמה ולא נשלמה סאגת הקרב של גדוד 890 ב”טרטור 42″.

הערות

  1. עם סיום הקרבות אוחדו אנשי “במבה” ושרידי פלוגת החרמ”ש ה’ מגדוד 100  ליחידה אחת, במסגרת השלמת המילואים של חטיבה 460. הם נשארו כך עד שאחרוני ותיקי מלחמת יום הכיפורים השתחררו מצבא המילואים.
  2. הערת המחבר: הסיפור הזה אינו מתקבל על הדעת. התעלה היחידה, שהייתה במישור הזה, נמצאת מעבר לקו עמדות המצרים. כדי לפגוש מצרים, כמתואר בסיפור, היה על הנגמ”ש להגיע לתעלה העמוקה, שהיא המשכה של התעלה המכוסה, שמגיעה ל”טרטור 42″. גם אם הגיע הנגמ”ש לתעלה זו, המצרים התמקמו בעמדות עמידה מרחק ניכר מזרחית לתעלה, ובקו נוסף מערבית לתעלה, בוודאי שלא הגיעו לתעלה זו צנחנים פצועים. התעלה הרדודה היחידה נמצאת ממזרח לשטח הלחימה של הגדוד – ראו תצ”א.
  3. לכן, בעת חילוץ על הנהג לשבת עם הראש בחוץ. עצירה יכולה הייתה לעלות בפגיעה בנגמ”ש –  עב”ץ.
  4. גם זה סיפור, שאינו מתקבל על הדעת. החייל המצרי הזה היה צריך לצאת מעמדתו, ולרוץ חשוף מרחק ניכר לגבעת הפצועים, ושם לזרוק את הרימון על הנגמ”ש. הרבה יותר פשוט היה לירות במטול RPG, שהיו שם בשפע ולא להסתכן, כפי שלכאורה עשה החייל המצרי. גם סיפור הירי באקדח אינו סביר – עב”ץ.
  5. בנקודה זו יש ויכוח האם הנגמ”ש נכנס בהילוך אחורי, או שהיה עם פניו למחפורת, העדויות סותרות.
  6. הוויכוח הזה לא ייגמר לעולם, אבל אנחנו חייבים לשאול את השאלה בכנות ובאומץ. בעדותו מסר אלי בר-ניב, שכנראה, נגמ”שים נוספים של פלוגת החרמ”ש נכנסו לחלץ בשלב הזה. אנחנו מדברים על השעות שלפני 1000 בשבעה-עשר באוקטובר, אין לנו סימוכין לכך מגורמים אחרים.
  7. הכל מתכחשים לסיפור ה”גליל”, וחלקם בתוקף רב. למען האמת, הוא הובא כיוון שלא הצלחתי למצוא סיבה, ששור ימציא סיפור כזה. ראיינתי את סגן (דאז) ישי אבירם במפגשינו הדי-תכופים בביג’ינג, והוא נתן אישור מלא לסיפור ה”גליל”. לטענתו, פלוגה של 890 קיבלה את האב-טיפוס של הרובה לניסויי שדה. חקוקה בראשו תמונה של אלי שורק הולך עם “גליל” ביום הקרב בחווה הסינית. כשאמרתי לישי, שהנשק שראיתי היה רובה FN, הוא עמד על כך שלחלק מהלוחמים היה “גליל”. בסרט שצולם בגדוד 890 לפני המלחמה נראה חייל עם רובה “גליל”.
  8. נהרג מאוחר יותר בגדה המערבית של התעלה, עם רבים מצוותו.
  9. גילוי נאות: סיפור החילוץ הזה מובא בהרחבה רבה – בעיקר, מפני שהמחבר השתתף בו.
  10. בעצם, יישארו עמה עד שחרורם משירות מילואים.
  11. היו ארבעה טנקים פגועים. לדעת המחבר, בתצ”א רואים רק שלושה. והיום אני יודע שהחילוצים הקודמים היו מזרחית לטנק המזרחי ביותר מתוך הארבעה.
  12. רכב 4X4 מתוצרת מרצדס, שלל מהמצרים.
  13. רואים אותן בתצ”א, שנתן לי פעם ד”ר עמיקם צור.
  14. על המספר יש וויכוח, לא על כך, שכל זחל”ם היה עמוס בהרוגים אדומי נעלים.

הקלטות מרשת הקשר

מאמרים אחרים בסדרה<< חילוץ נפגעים מ”קרב הצנחנים בחווה הסינית” ----

3 תגובות ל חילוץ נפגעים מ”קרב הצנחנים בחווה הסינית” – פרק ב’

  • 1
    עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

    להלן תגובתו של יהודה ניב המחדדת את שנאמר מעלה:
    1. פלוגת במבה ביצעה שני סבבים מלאים, בהרכב מלא, לפני הגעת גדוד 100. מחצית הפלוגה ביצעה סבב ראשון בחושך. עם אור ראשון התכנסה הפלוגה בעכביש 52, בעיקול הכביש – המחצית לאחר החילוץ הלילי והמחצית שהגיעה ממערב על ציר עכביש לאחר ליווי הדוברות ללקקן. אור ראשון +. שלמה גורן זיהה לכולנו כתם אפור – “גבעת הפצועים”, וכל ששת הנגמ”שים זרמו לגבעה לסבב ראשון. הגענו. אנשים זרועים בחול. פתחנו כבש. אף אחד לא זז. בכל נגמ”ש ירד הצוות להעמיס פצועים. אצלי הוכנסו שתי אלונקות, ועוד אחד או שניים בישיבה, כל הצוות שלי על הסיפון למעלה, והחוצה, לפח”ח. שם פרקנו. בדרך הורה גורן להוריד את כל האנשים למעט מפקד הנגמ”ש ומפקד תא לחימה – “שיהיה מקום” אמר, וגם שלא ילכו 10 אנשים אם תהיה פגיעה, חשבתי. כניסה שנייה שלי – אני שומע ווישש, ואומר לעצמי שלבד מההפגזה הבלתי פוסקת, אליה למדתי להתרגל ב:”הברגה” יש גם טנקים שיורים עלינו – שטוח מסלול. העמסתי סבב שני ולפח”ח. בפח”ח קיבלתי משימה מאחד הרופאים או החובשים – להוציא פצועים מטופלים לעכביש 55 במזרח. נסיעה אל השקט, וחזרה. כאשר חזרתי ראיתי את גדוד 100 נכנס, בערך ק”מ ממערב לי, ואז עברה בי ההרגשה שעכשיו יש למצרים מטרות יותר טובות ממני.

    2. דני אנג’ל עלה על הנגמ”ש של גורן בסבב השלישי. הוא התחיל בעליה על הטנק של ברק (כפי שקראתי – לא ראיתי, ואני לא מכיר אותו). מהטנק של ברק הוא עבר לנגמ”ש של גורן, אותו הכיר מקורס קצינים משותף. האמירה כאילו דני אנג’ל הכניס את פלוגת במבה לחילוץ אין לה ידיים ואין לה רגליים – אנחנו כבר היינו בסבב השלישי, ולא נדרשנו לאנג’ל כדי לבצע מה שידענו כל כך טוב.

    3. אילן כהן “התמרד” בכניסה לסבב הרביעי: בין הסבב השלישי לסבב הרביעי (אני סופר סבבים שלי, כפי שכמובן ברור) גדוד 100 נסוג (“שיפר עמדות לאחור”), תוך שהוא משאיר טנקים פגועים ועשנים באזור גבעת הפצועים ועד 50 -100 מטר בחזיתה. זה לא קרה בכניסה לסבב השני כפי שכתבת, זה היה כבר בשלשת רבעי מבצע החילוץ קדימה.

    4. אתה כותב: “לטענת ד”ר אפרים סנה, הפלוגה לא הייתה ת”פ חטיבה 35, והוא יזם את שליחתם לשטח. אנחנו יודעים, שיציאת “במבה” לחילוץ בפועל הונעה על-ידי הגעת סרן דני אנגל לאהוד ברק, וחבירתו עם סרן שלמה גורן, המ”פ.” שני דברים לא נכונים. לא דר’ סנה, לא דני אנג’ל, ולא “אנחנו יודעים”. פלוגת במבה הוצבה לחילוץ ע”י מפקדת האוגדה. נכנסנו לפעולה לפי קריאת השטח של שלמה גורן (אולי הוא קיבל קריאה מעוזי יאירי, “ארד” – אינני יודע). פעלנו עצמאית, כאשר גורן, מבחינתי האישית, נתן את ההוראות הבאות: א. עם אור ראשון זיהוי “גבעת הפצועים” והפקודה להיכנס לחילוץ; ב. ההוראה להוריד את מרבית הצוות בפח”ח – בסוף הסבב הראשון; ג. ההוראה להפסיק את פעולת החילוץ עם נסיגת גדוד 100, ולהמתין להסתערות מחודשת של הטנקים (שלא קרתה….). מבחינתי בין הסבב השלישי לסבב הרביעי שלי. ההוראה האחרונה לא בוצעה עקב “המרד” של אילן כהן, כך שבעקבות קריאתו של אילן להמשיך ולהיכנס – נכנסנו שוב. ושוב. מבחינתי לסבב הרביעי והחמישי. לא כולל את סבב פינוי מפקדת הגדוד והחטיבה מאוחר יותר – מבחינתי הסבב השישי.

    כתבתי לך פעם את כל הסיפור האישי שלי. לפני שכולם התחילו “להיזכר”. וכנראה קצת להמציא…. זה טבעי. שכחת. להלן הקישורית, כדי שתיזכר. בכתב ידך. הייתי שמח לו היית מתקן את הסיפור בקישוריות למטה, לפחות את זה שאיננו שלך. http://www.kibbutz.org.il/itonut/2007/shonot/070920_mavet.htm

    בברכה,
    יהודה ניב

    אני מודה ליהודה שתמיד הגיב, תיקן ואשתדל שהמחקר ידייק בכול הנוגע לפלוגתו “במבה”
    עוזי

    • 1.1
      עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

      ועוד מוסיף יהודה ניב:
      בערך ביום 27 לאוקטובר, בראס אל עדבייה על גדות מפרץ סואץ, ישבתי ושחזרתי לאחור היכן הייתי ומה עשיתי כאשר בת נולדה, והבנתי שהיא נולדה ביום הכי קשה שעברנו במלחמת יום הכיפורים. ואז גם דפדפתי בזיכרון הטרי היכן הייתי ומה עשיתי, יחד עם חברי למחלקה. כולנו ביחד.
      אז מה שאני מספר היום הוא זיכרון שנטחן וגובש זמן קצר אחר האירוע, לא אחרי עשרות שנים.
      עם כל הכבוד לדני אנגל (ופגשתי בו אצל איציק מרדכי, לפני מספר חודשים) – פלוגת במבה נכנסה לחילוץ עוד בחשכה. ואח”כ נכנסה לחילוץ לפני הגעת גדוד 100. אני אישית – פעמים בין הפח”ח שעל ציר עכביש, וגבעת הפצועים. גם כן גבעה… תלולית עפר בגובה של כחצי מטר, ובקוטר של כ10-20 מטר, בלב המישור– אני רואה אותה עכשיו. ואותי עומד במרומי כיפת הנגמ”ש, ומורה לחיילי מאחור לרדת ולהעמיס אלונקות ופצועים רגליים. ובטוח שעוד רגע אני חוטף ועולה השמימה. כך פעמיים. ואז קורה לי נס, ובפח”ח מעמיסים עלי פצועים מטופלים, ודורשים שאקחם מזרחה, לפינוי בהיטס, בעכביש 55, ליד ניידת השקם. ואני יוצא מתוך התופת, וההפגזה, והפחד – ונוסע מזרחה. ומעבר לגבעות ציר החת”ם – שקט ושלווה. כל המשאיות, והאוטובוסים, והמובילים, וכלי הרכב האזרחיים, שקועים בחול, על הכביש ובצדיו, צפופים צפופים, וכולם עסוקים באכילה, שתיה, הכנת קפה וכיו”ב. דרגים של אוגדת שרון במלוא הדרם. ואי אפשר לנסוע על הכביש – אז מדליקים אורות, וצופרים, ויורדים לחול, ו”טסים” עם הפצועים. עד ניידת השקם.
      ובחזרה. בצד שמאל, לפני ציר החת”ם, סוללת תותחים יורה ומופגזת. בצד ימין, על רכס הגבעות, נגמ”שים. כן, נגמ”שים, כמו שלי, בעמדות תצפית, צופים על תיאטרון האבסורד המתנהל במישור למטה. והם שם, לא מצטרפים אלי/אלינו לחילוץ. לא קיבלו פקודה כנראה. ואני מגיע עד הפח”ח, ונכנס לשטח. ק”מ לפני טנקים. טנקים! שלנו! ואני חושב לעצמי, שעכשיו יש למצרים מטרות טובות ממני. מחשבה אמתית, זכורה לי היטב, שאני די שונא את עצמי בגללה. אבל היא שם. וגם הם שם. וגם המצרים. והטנקים נדלקים בקרבת גבעת הפצועים. ונהיה הרבה יותר גרוע. כי אלה שלא נדלקו – נסוגים. ולקראת הכניסה הבאה שלי גורן עוצר את כולנו. להמתין עד ההתקפה הבאה של הטנקים. רק אילן כהן צורח בקשר “לעזאזל, הם נהרגים שם, אני נכנס”. וכולם נכנסים. גם אני. ובדרך לגבעת הפצועים, אני רואה מאחורי ומשמאלי, פעם ראשונה מאז הבוקר, תנועה על ציר עכביש. כוח של חיל רפואה, עם סימני מגן דוד אדום על רקע לבן. נע מערבה לכיוון לקקן. ראשון! לא שיירות מצעד יום העצמאות שראה איציק מרדכי בדמיונו. רק כעשרה כלי רכב: מספר אמבולנסים רכים, ושנים-שלושה קומנדקרים, וכמה זחל”מים. אני לא מספיק לשאול את עצמי ()ואני באמת זוכר את השאלה שרצה במוחי אז, גם היום) – מי בכלל נתן להם לנסוע על הכביש הזה כשיש פה מלחמה לחיים ולמוות, וזחל”מ ועוד כלי רכב אחד נדלקים. שאר כלי הרכב, חלקם נפוצים, וחלקם נעצרים ויושביהם בורחים לצד הכביש. כאן עלי לגלות שנטשתי את המשימה המקורית, ונסעתי לכביש לבדוק אם נדרש לעזור שם למישהו. אספתי מספר פצועים ושלושה רופאים, ניסיתי לדחוף את הזחל”מ הפגוע מהכביש כדי שלא יפריע לתנועה שתידרש בהמשך, לא הצלחתי – ולקחתי את כל הכבודה מזרחה לעכביש 55.
      כשחזרתי לפח”ח, לסבב הבא, עלה על הנגמ”ש לי סגן צנחנים – הוא ביקש את עזרתי לצאת לשטח לחפש מאן דהו. לפני שנתיים למדתי שהיה זה גיורא איילנד. נסענו צפונה, כאשר בדרך ביצעתי תרגיל התחמקות שהמצאתי באותו הרגע מטיל סאגר שטס לעברנו, מצאנו רחוק בצפון חייל בודד נטוש והעמסנו אותו, נענו מערבה ומצאנו עוד כשני חיילים, ואז הגענו לדרום מערב, ונכנסתי עם הנגמ”ש לתוך תעלת ההשקיה. מבחינתי בפעם הראשונה. נענו בתעלה צפונה, מולנו באים חיילים, גוררים את עצמם, כל אחד עמוס במספר כלי נשק כי נשק לא מפקירים, והסגן שמאחורי צועק וצורח אם מישהו ראה את חזי. את חזי הוא חיפש. הגעתי עד החפ”ק החטיבתי – התעלה הייתה חסומה עם משהו שנראה כמו טנק טרקטור, וראיתי שם את נחמיה תמרי, אתו “ביליתי” במוצב המזח ארבע שנים קודם לכן. עשיתי לו שלום, והוא לי, הורדתי את הצנחן, שיחפש ברגל, כי אינני יכול להתקדם יותר, ביצעתי תרגיל יציאה מהתעלה- “אתה נותן את רייס חייך” אמרתי לשלום הנהג, הנגמ”ש געגע, המצרים לא ירו, ואנחנו שוב במישור בדרך החוצה לפח”ח.
      סתם יום של חול.
      כשראינו את איציק מרדכי מסמן לאהוד ברק את גבעת הפצועים ברימון עשן אדום, כדי שידע איפה נמצא מטה הגדוד – לי זו הייתה הכניסה השלישית. מצטער – בלי דני אנגל.

      יהודה ניב

  • 2
    יהושע דיאמנט  כתב:

    אני הייתי החובש הגדודי של גדוד 890 , החובש הבכיר ב תאג״ד
    אני מבקש לתקן , ולומר , כי לא פינו את התאג״ד בשעה 04:30.
    תאג״ד 890 פונה לאחר הזריחה , ולאחר שהפסיקו להגיע פצועים … כמובן שאיני יודע את השעה המדוייקת .
    חלק מאיתנו , ואני בתוכם ,נאלץ לרוץ אחרי הנגמ״ש של
    במבה , ולקפוץ על סיפון הנגמ״ש , כי לא הסכימו להמתין.
    בשעת צהריים , חזרתי לשטח ההריגה עם ג׳יפ או כלי רכב אחר ,ואספנו פצועים והרוגים שנותרו בשטח ולא פונו

תגובך לפוסט