תא”ל יפתח ספקטור חושף: הפקרות רמה וברורה בחיל האוויר

 פתח את הדיון: 

מדור: כללי תגובות: 14 תגובה

hqd23156456efault

תא”ל (מיל’) יפתח ספקטור חושף, בספרו “רם וברור”, אמת מכוערת ומדאיגה עד מאוד, הסותרת את תגובותיו השגרתיות של צה”ל על חשיפת פגמים חמורים בשורותיו, באמירה השגרתית כי “העניין יחקר והלקחים יילמדו”. כך אמרו גם לפני האירועים המתוארים ע”י ספקטור, אך לא חקרו ולקחים לא נלמדו.

לכאורה, זוהי סקירה מאוחרת, אולי יתר-על-המידה, על ספר שפורסם כבר לפני שנים אחדות. הדברים נכתבו כבר באותה עת, אך מסיבות שונות לא פורסמו. הדחף לפרסמם כעת הגיע משני כיוונים: האחד – התגובות השגרתיות והמרגיזות של צה”ל ודוברו לגילויים הקשים, השגרתיים גם הם, בדו”ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה, כחזרה ריטואלית על דו”חות קודמים. השני – מאמר בעיתון “מקור ראשון”, מאת עורכו, שבו נכתב כי ספרו זה של ספקטור מגלה “ציונות ומצוינות”. אמירה זו, שלהלן תובהר דעתי כי היא שגויה לחלוטין, הביאה אותי למסקנה כי אין להניח לדברים ללא תגובה נאותה. אדגיש כי מאמר זה לא נועד לכלול ביקורת ספרותית.

לפני שנים אחדות רואיין תא”ל (במיל’) יפתח ספקטור ברדיו. באותם ימים עשה מסע פרסום לספרו החדש “רם וברור” (בהוצאת ידיעות אחרונות), שבו מתוארות קורותיו כטייס-קרב בחיל האוויר. בין השאר סיפר כי האלוף במיל’ ד”ר אלעד פלד, שכיהן בעבר כמנכ”ל משרד החינוך, טרח לבוא אל ביתו והכריז כי הספר ראוי לשמש כספר-חובה לקציני צה”ל. כלומר כתחליף מודרני ל”אנשי פנפילוב” המיתולוגי, סיפור מנהיגותו וגבורתו של מג”ד סובייטי, שהיה בעבר הרחוק ספר-חובה בקורס קצינים בצה”ל. מהנימוקים שיובהרו להלן, ובידיעת הדינמיקה של רעיונות-עוועים כאלה, אשתמש במשל שספקטור עצמו מביא בספרו להבנת נושא אחר, ואטען כי את ה”קומקום” הזה – הצעתו המוזרה של האלוף פלד – יש לחסל בעודו קטן, בטרם יהפוך לקטר דורסני.

בערב יום הכיפורים תשע”ו פורסמו, בעיתון “ישראל היום” ובאתר YNET, כתבות על אודות טייסת 107 של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. רק תמים יחשוב שהבאת הנושא לשני כלי התקשורת הללו לא היתה מתוזמרת. הכתבה ב”ישראל היום” מהללת את מפקד הטייסת, סא”ל (לימים תא”ל) יפתח ספקטור, כאחראי להצלחותיה, בהיותה הטייסת היחידה ללא הרוגים ואשר “רק” ארבעה ממטוסיה הופלו (לעומת טייסות אחרות, שבהן רבו נפילות המטוסים והאבידות-בנפש באותה מלחמה קשה). באותה כתבה, שני נווטים-לשעבר מאותה טייסת מהללים ומשבחים את ספקטור ואת אישיותו. באתר YNET נוהל ויכוח על אודות המשימה להפצצת המטכ”ל הסורי בדמשק, שספקטור החליט לבטלה בדרך לביצועה, על דעת עצמו וללא בקשת רשות לכך ממפקדיו.

משני פרסומים אלה בתקשורת עולה דמותו של ספקטור כמפקד ללא-חת, בעל כושר החלטה שראוי לחקותו ע”י כל מפקד בצה”ל וכאיש ראוי ביותר. בסתירה גמורה למסקנה זו, אני משוכנע כי ספקטור הוא מפקד שאינו ראוי לחיקוי, איש מסוכן לצבא ובעל תכונות שליליות רבות, ולבטח אין לקבל את תפישתו היחידה-במינה והמסוכנת בעליל, בדבר זכותו של כל מפקד, בכל דרג – ולמעשה גם כל חייל – להחליט האם לבצע משימה אם לאו, באופן המהווה קבורת המושג “דבקות במשימה” והתפוררות יכולתו המבצעית של הצבא. כל צבא. יתר על כן, בדיון ששודר התברר כי טייסי קרב, ותיקים ומנוסים לא פחות ממנו, מותחים ביקורת קשה על התנהגותו ועל החלטתו בפרשה שתתואר להלן, ובה החליט ספקטור – אשר על הטייסת שבפיקודו הוטל להפציץ את בניין המטכ”ל בדמשק במלחמת יום הכיפורים – לחדול מביצוע המשימה. לפיכך אביא להלן את שאפשר ללמוד על ספקטור, על אופיו ומעלליו, ועל תרבות המבצעים והתחקיר של חיל האוויר, לא מכתבות-תדמית ומסיפורי קשישים שזכרונם אולי אינו כבעבר, אלא מדברי ספקטור עצמו.

שיאו של הספר הוא סיפור השתתפותו של ספקטור בהפצצת הכור הגרעיני בעיראק. ספקטור חושף הפקרות קשה ביותר שנקטו באותו מבצע הוא-עצמו ומשתתפים אחרים, לרבות מפקד חיל האוויר דאז, בסכנם סיכון רבתי את הביטחון הלאומי. לדברים הללו נודעת חשיבות רבה,   מאחר שצה”ל עשוי להידרש בעתיד הקרוב או הרחוק למבצע דומה, וגם למבצעים מסוגים אחרים חשובות המסקנות הנכונות. ראוי כי לקחי אותה הפקרות, שהעמידה בסכנה את המבצע כולו ואת בטחונה של מדינת ישראל, יעמדו לנגד עיני הציבור כולו, ובמיוחד הדרג המדיני ופיקוד צה”ל.

כל העובדות המפורטות להלן נלקחו מדבריו של ספקטור בספרו, לבד מהמעטות שלגביהן נאמר במפורש אחרת. המסקנות, להבדיל מהעובדות, הן שלי.

אך בטרם נעסוק בהפצצת הכור, נראה מיהו ספקטור, על פי ספרו.

חרף שבחיו המתוארים לעיל (והשגויים, כמסתבר) של האלוף-במילואים פלד, מביאה קריאה מושכלת בספר לתובנה כי, לצד יכולתו המקצועית של המחבר כטייס-קרב וכאיש מקורי ביצירת שיטות חדשות למבצעים ולאימונים – על פי תיאורו העצמי – יש באישיותו ובמעשיו סממנים שאסור כי יהיו בקצין צה”ל, ושבעתיים לא בטייס-מפקד: מוסר מעוות; נכונות להשתתפות בקנוניה פלילית; יחסים קלוקלים עם פקודיו; נטיה לחריצת גורל באמצעות מיסטיקה; צביעות; צדקנות וחנפנות; אנוכיות שופעת ודומיננטית, עד כדי העמדת גחמתו האישית מעל בטחון המדינה; דיווחי שקר; ונכונות להעלים מידע שחיוניותו עילאית, אפילו בתחקיר החושפני-כביכול, בדרג הבכיר ביותר של חיל האוויר. לא אעסוק כאן בסיפור עמידתו של המחבר בראש כותביו של מכתב הטייסים הסרבנים, שייתכן כי הנמקתו אותה נובעת מאותם סממני מוסר מעוות, העולים מספרו. לא אעסוק גם בפרטים, להבדיל מהצד העקרוני, של החלטתו – השנויה במחלוקת חריפה בין טייסי-קרב, כפי שראינו במוצאי יום הכיפורים האחרון בסרטון באתר YNET – לבטל ביצוע המשימה האסטרטגית להפציץ את בניין המטכ”ל הסורי בדמשק, בשל מה שנראה לו כתנאים שאינם מאפשרים המשך הביצוע, ללא התייעצות עם מפקדיו.

בפתח הספר מתואר, תיאור מחליא ומבזה-את-המת, החיפוש אחר שרידיו של טייס חיל האוויר שנספה בתאונת-מטוס, וספקטור לא בחל אף בתיאור הקאתו על אותם שרידים – דבר שגונה ע”י נחום ברנע בטורו ב”ידיעות אחרונות”, בעקבות מחאתה של משפחת הטייס המנוח. בדפי הספר שזורים סיפורי ספקטור על אימו שושנה, החברה בפיקוד הפלמ”ח שבגיל 25 נותרה עם תינוק בן 7 חודשים, לאחר שאביו נעלם בים כמפקד כ”ג יורדי הסירה. לדברי ספקטור, אימו נראתה בעיניו כמכתימה את זכרו הקדוש של אביו, בהיותה לדעתו “לא קדושה” (בדבריו ניכר רמז ברור להתנהגותה כאישה צעירה), ובשל כך “הוציאה מנפשו” (!). הדיוט בפסיכולוגיה יתקשה לקבוע, באיזו מידה גרם תסביך זה למעשיו החמורים כטייס וכמפקד.

ספקטור מספר בתיעוב על אחד מעמיתיו בקורס טיס, בעל תכונות שליליות רבות ובהן צביעות, אנוכיות, חנפנות, נצלנות ושקרנות, שבעטיין התייחסו אליו חבריו-לקורס בעוינות עד כדי הרצון להדיחו. מעשי אותו ברנש הביאו את ספקטור לתהיה, האם הגנת המולדת “מצדיקה העסקת חזירים”. ואולם ספקטור עצמו, על פי ספרו, ניחן בתכונות הללו. דוגמה לחלק מהן מהווה יחסו אל הטייס המפורסם (תא”ל במיל’) רן פקר, לימים קונסול ישראל בלוס אנג’לס, שספקטור הוקיעו בפומבי בחגיגת הניצחון של טייסי מלחמת ששת הימים, על פי דברי-רכילות חמורים ששמע על אודותיו וללא בירור מוקדם כלשהו, גם לא עם פקר עצמו. אף על פי כן, הספר גדוש בדברי תהילה לרן פקר – ככל הנראה עקב תגובתו הקשה והמוצדקת של הלה למעשהו המכוער  – וחלקם מהווים חנופה דביקה.

בהיותו מפקד טייסת פנטומים במלחמת יום הכיפורים (טייסת 107, שמספרה אינו מצוין בספר), דרש ספקטור מטייסיו משמעת ברזל וציווה להדיח מהטייסת כל טייס שהפר את הוראותיו, בתחום ירי טילים ובאיסור ליזום קרב אוויר במפציצי-הקרב המזדקנים. חריצת גורלו של טייס נעשתה ע”י ספקטור בדרך מדהימה: הוא עצם את עיניו, באחזו בעיפרון על גבי מחברתו, ולפי תיאורו “ידי שיחקה בעיפרון, ועל הדף הצטייר מעצמו קו הרגש שלי וביטא את תחושותי על אותו אדם”, שאת גורלו חרץ בהתאם למה שראה כפירושו הנכון של אותו קו, שצויר כאמור בעיניים עצומות.

נטייתו זו למיסטיקה באה לביטוי גם בסיפורו על סא”ל שמואל חץ ז”ל, מפקד טייסת הפנטומים הראשונה, שסיפר לו כי חלם על הטייס יצחק (אקי) ארצי ז”ל, חברם המשותף שנפל במלחמת ההתשה, והוא, ספקטור, התיימר לנבא על פי אותו חלום כי באותו יום יהרג חץ, כפי שלדבריו קרה.

הטייס דובי יפה, שהשתתף עימו לימים בהפצצת הכור בעיראק, נשלח על-ידו ל-35 ימי מאסר בשל הפרת הוראות-טיסה. שניים אחרים, שספקטור עצמו מגדירם “טייסים נפלאים”, הודחו על-ידו מהטייסת בשל הפרת משמעת-טיסה, למרות שלזכות אחד מהם נרשמה הפלת שני מיגים. הענשת טייסים ואף שליחתם לכלא, בגין עבירות טיסה, אינה מעשה חריג בחיל האוויר, אך לעומת זאת עודד ספקטור טייס אחר לחרוג מהמסגרת המותרת, בגילוי חמור של איפה-ואיפה ואפליה בין פקודיו, שלדבריו לא הבינו את שיטתו המוזרה והוא לא טרח להסבירה להם.

לשיא הגיע ספקטור, במה שהוא מגדיר בלשון המעטה מופלגת מאוד “חוסר מסוים של יושר אינטלקטואלי”, בהפירו את הוראתו-הוא שהוזכרה לעיל ואשר אסרה כניסה יזומה לקרב-אוויר. מקום נרחב בספרו מוקדש לתיאור הקרב שיזם נגד מטוס סורי, אשר הופל על-ידו בקרב-אוויר שהוא, ספקטור, יזם בהפירו את ההוראה. צביעותו, והדוגמה השלילית-לעילא שנתן לפקודיו באותו מעשה, הופגנו בדבריו אליהם בעקבות אותו קרב, בנוסח הבא: “הטייס יפתח יודח מהטייסת, מאחר שהפר את ההוראה, אך המפקד ספקטור ישאר בטייסת מאחר שהוא נחוץ לה כמפקד, ועונשו יסתכם במחיקת ההפלה שנרשמה לזכותו”.

ספקטור נמנה איפוא עם אלה, שלדעתם אין להם תחליף. הייפלא כי בהיותו מפקד טייסת אחרת “זכה” לדבריו באי-אמון כפול, מאת מפקדו הישיר ומאת פקודיו בטייסת, עד כי התקשה להמשיך ולפקד באווירה כזו?.

תירוציו-דהיום של ספקטור למעשיו כמפקד, בניגוד ליסודות הברורים של דוגמה אישית; מנהג שווה בפקודים; עקביות וקוהרנטיות במתן הפקודות; ואחריות אנושית – נראים דלים ועלובים, במיוחד מאחר שלא טרח להסבירם לפקודיו. מעשים כאלה גורמים דמורליזציה הרסנית בקרב הפקודים, ואכן ספקטור מתאר את טייסת הקרב הקודמת שעליה פיקד, כטייסת הגוררת רגליה במיאון (!) אחרי מפקדה, והופכת לגביו זרה ורחוקה. יתכן שהשארתו בחיל האוויר וקידומו בפיקוד, חרף קורותיו באותה טייסת, הם שהנביטו בו את ראיית עצמו כיחסן וכזכאי לנהוג בדרך חסרת האחריות, שבה נהג לבסוף בהפצצת הכור.

הגענו למבצע הפצצת הכור הגרעיני בעיראק.

לפרסום הספר קדמו כתבות וראיונות מאת טלי ליפקין-שחק ב”מעריב” (19.5.06), במלאות 25 שנה למבצע. צירוף העובדות שבספרו של ספקטור ובכתבות הללו, שלא הוכחשו מעולם, מגלה – לצד הביצוע הצבאי המעולה ולצד אומץ הלב של הטייסים ושל הדרג המדיני והצבאי – סיפור לא-יאמן של רשלנות, הפקרות וחוסר-אחריות, שהעמידו בסכנה עניין לאומי ראשון-במעלה. התנהגות חמורה כזו היתה גם מנת חלקם של משתתפים אחרים, ששניים מהם הגיעו לצמרת הביטחון: האחד (דוד עברי) היה מפקד חיל האוויר בעת המבצע וכיהן לימים כמנכ”ל משרד הביטחון, והאחר (עמוס ידלין) כיהן ברבות הימים כראש אמ”ן ומאוחר יותר הוצג ע”י אחת המפלגות כמועמדה למשרת שר הביטחון.

בראיון של טלי ליפקין-שחק עם דוד עברי, מפקדו-דאז של חיל האוויר, מצטייר החשש העצום מפני כשלון המבצע, ואפילו מפני הצלחתו – שכן הדרג המדיני והדרג הצבאי גם יחד הבינו, כי למבצע כזה עלולות להיות השלכות מדיניות וצבאיות מרחיקות-לכת, שאת חלקן לא ניתן לחזות מראש. היה ברור כי זהו מבצע חד-פעמי, שאם יכשל לא תהא הזדמנות נוספת לבצעו, ואזי ירחף האיום הגרעיני מעל ראשה של ישראל, ללא יכולת להסירו.

ספקטור, שבעת המבצע בעיראק היה כבר בן 41, מפקד כנף בדרגת אל”מ וגם לדבריו לא מהטובים שבטייסי F-16, ניצל היכרות אישית עם הרמטכ”ל רפול, שהתיר לו להשתתף במבצע, חרף התנגדותו של מפקד חיל האוויר ולמרות שהיה ברור כי בכך יתפוס את מקומו של טייס F-16 צעיר, מנוסה מאוד במטוסים אלה וכשיר ממנו בהרבה. תירוצו המאוחר, כי היה נחוץ שם כאיש בכיר ומנוסה למקרה חירום, מעורר גיחוך עגמומי בלב כל אדם המכיר את המציאות המבצעית ולנוכח מעשיו של ספקטור במבצע, שהיו ההיפך המוחלט מהנדרש מאיש בכיר ומנוסה כמוהו. אדרבה, היה חסר שם איש בכיר ואחראי, לסילוק ספקטור עצמו הביתה בבושת-פנים ולהעמדתו לדין בבית-דין צבאי.

בכנס של משתתפי המבצע, שנערך בביתו במלאות 20 שנה להפצצת הכור, גילו ספקטור וחבריו לראשונה דברים מזעזעים ששמרו בליבם. דבריו של ספקטור בראיון עימו צוטטו ע”י טלי ליפקין-שחק:

“בסוף החטאתי את (ה)מטרה. אף פעם לא התביישתי בעובדה שהחטאתי, אבל את הסיבה לזה שמרתי בליבי ולא אמרתי את האמת. עכשיו אגיד לכם. הסיבה היתה שקיבלתי בלקאאוט (ערפול ההכרה – מ’מ). לא הייתי בשיא הבריאות. היו לי בעיות נשימה … בלילה לפני המשימה לא הצלחתי לנשום, לקחתי כדורים שהיום אני יודע שמדללים את הדם, עברי ידע מזה … לא היו לי בעיות טיסה, אבל כשיצאתי לטיסה הזאת הייתי עייף מאוד וכל הדרך למטרה אני פשוט ניקרתי. מתעורר ומנמנם. וברגע המשיכה מצאתי את עצמי בהפתעה גמורה בבלקאאוט, מאבד את הראיה … וכשחזרה לי הראיה מצאתי שאני צולל בכיוון אחר בכלל … ומכיוון שנשאל בפירוש (בתדריך למבצע – מ’מ) ונאמר שאסור לעשות דאיה שניה, הייתי הגון ובניגוד למה שחשבתי, זרקתי את הפצצות איפה שיצא לי כדי לא להפר פקודה”.

אופיו של ספקטור ניכר בעצם אמירתו למראיינת כי, חרף כל התופעות שנבעו מהתנהגותו המופקרת, היה “הגון” ולא התבייש בהחטאתו (!).

בספרו כתב ספקטור דברים דומים, והוסיף כי הכדורים שנטל החלישו את התנגדותו לעומסי הטיסה, וכי את הטיסה כולה הוא זוכר במעורפל, כחלום בלהות. הוא הקפיד איפוא למלא כראוי רק פקודה אחת – הפקודה שלא לבצע יעף-הפצצה נוסף. כל שאר מעשיו באותו מבצע היו פזיזות נוראה והפקרות, דיווח כוזב, סיכון חבריו ועצמו, העמדת המבצע כולו בסכנה והפרת משמעת הטיסה הבסיסית ביותר, לסיפוק גחמתו האישית. על מעשים פחותים מאלה הושלכו טייסים בחיל האוויר לכלא, ובמקרים קיצוניים הטייס מקורקע לתקופה ממושכת ואפילו לצמיתות. טיסה בגובה נמוך במבנה קרבי, שבו אחד הטייסים נרדם ומתעורר חליפות, גם במטוס משוכלל כמו F-16, מהווה סכנה עצומה לכל מטוסי המבנה, גם ללא הסיכונים המבצעיים האחרים. לאחר ההתעוררות הראשונה מה”ניקור”, בהבנת מצבו הפיסיולוגי, היה על ספקטור לחזור לבסיסו בדממת אלחוט, כפי שהיה עושה אילו אירעה במטוסו תקלה טכנית חמורה – אך הוא המשיך “לנקר”. אי אפשר להגזים בחומרה שביציאתו למבצע כה חשוב לביטחון הלאומי, בידיעה כי הוא סובל מקשיי נשימה ומתשישות רבה וגם מסומם בתרופה, דבר שהיה צפוי מראש כי יחבל ביכולתו – כפי שאכן אירע. הואיל ולא מתקבל על הדעת שלא הוכנו טייסים חלופיים למקרה של מחלה או תאונה, הדבר אך מחמיר את המסקנות לגבי ספקטור.

העובדה שהאלוף דוד עברי, מפקד חיל האוויר, ידע את בעיותיו הרפואיות, אינה פוטרת את ספקטור מאחריות אלא מטילה צל כבד מאוד גם על עברי עצמו. אדגיש כי עברי נכח במפגש בבית ספקטור, ולא הכחיש את דבריו.

מצירוף הסיפורים, בספרו של ספקטור ובכתבותיה של טלי ליפקין-שחק, עולה תמונה קשה ומבהילה:

1.       התחקיר המבצעי, שחיל האוויר כה מתגאה כל השנים ביושרה המוחלטת ובחשיפת הליקויים בגילוי-לב מוחלט, הנהוגות בו, הוצג באור עלוב דווקא במבצע הגורלי ביותר של חיל האוויר (למעט המטס הראשון במלחמת ששת הימים). התחקיר החושפני והמקצועי-לעילא כביכול לא הצליח לגלות את החטאת המטרה ע”י ספקטור ואת הסיבה האמיתית לכך, את “ניקורו” בדרך ואת חלקו של מפקד חיל האוויר בכל הפרשה. אפשר אולי להסביר את כשלון התחקיר בכך ששניים ממשתתפיו הבכירים – האלוף עברי ואל”מ ספקטור – הוליכו שולל את חבריהם, ביודעין ובמתכוון, אם כי נראה שהללו לא התאמצו יתר על המידה להעמיק חקור במה שקרה.

2.       הטייס אמיר נחומי, לימים תא”ל וסגן מפקד החיל, ששימש כמוביל המבנה של ספקטור במבצע, הגיב לסיפורו באנחת רווחה, באמרו כי קודם לכן סבר שליקויי ההובלה שלו-עצמו הם שהקשו על ספקטור בטיסה (כלומר, “ניקורו” של ספקטור אכן גרם הפרעות לחבריו-למבנה), וכעת התבררה לו הסיבה האמיתית. מוזר מאוד שנחומי לא חקר עניין חשוב זה לעומקו, דבר שהתבקש כמובן מאליו באותו תחקיר, בשל קשייו שלא הבין את מקורם. על פי המיתוס בדבר החשיפה הטוטאלית הנהוגה בתחקירי חיל האוויר, היה זה בסיסי ביותר שנחומי יאמר בתחקיר: “אינני מבין מה קרה בעניין זה, וחשוב לי לדעת האם הקשיים נבעו מליקוי בכושרי לשמש כמוביל בכיר או מסיבה אחרת”. היה סביר כי גם שאר חברי אותו מבנה חשו בבעיות כמוהו, ומסתבר כי גם הם החרישו, בניגוד לאותו מיתוס ובתחקיר חשוב כל כך. היה סביר הרבה יותר אילו, במקום אנחת רווחה, היה אמיר נחומי משמיע אנחת צער, על הידרדרות המוסר ועל התופעה של דיווחים כוזבים או חסרים במבצעי חיל האוויר ובתחקיריו, שהתגלו לו באותה מסיבה בבית ספקטור. והיכן היו שאר המשתתפים האחרים באותו מפגש, אנשי ביטחון מדופלמים ורבי עוצמה, לשמע דברי ספקטור ונחומי?.

3.        הרמטכ”ל רפול, בחוסר אחריות ופזיזות הסותרות את תדמיתו בציבור, הרשה לעצמו להתערב באיוש הטייסים במבצע כה גורלי, בניגוד לדעתו של מפקד חיל האוויר, בעל הסמכות המקצועית העליונה בתחום זה. ספקטור אינו כותב כך במפורש, אך מסתבר כי רפול נטה חסד ו”עשה פרוטקציה” למפקד הכנף ספקטור, שאותו פגש כאשר הנחית מדי פעם את מטוסו ברמת דוד (לרפול היו כנפי-טיס למטוסים קלים), בדרכו אל ביתו שבמושב תל עדשים הסמוך. ראוי לציין כי מפקד חיל האוויר לא השתמש בבריאותו הרופפת של ספקטור, שבהשתתפותו לא רצה מלכתחילה, כנימוק מוצדק ומובן מאליו להחלפתו בטייס כשיר. מחד גיסא, זהו לכאורה זהו סממן להתרפסות ולהתבטלות עצמית של עברי בפני רפול, בעניין שחומרתו הצדיקה אפילו פניה אל ראש הממשלה. מאידך גיסא, קשה להאמין כי עברי סבר שרפול יעמוד על שיתוף ספקטור, אילו נודע לו דבר מצבו הבריאותי ועייפותו של הלה באותה עת. קשה איפוא לקבוע מי מהשניים, רפול ועברי, היה חסר אחריות יותר מחברו.

4.       מפקד חיל האוויר, דוד עברי, שספקטור מגדירו “אדם מתון ומאוזן”, רקח עימו למעשה קנוניה פלילית, להסתרת האמת ממשתתפי אותו תחקיר. יתר על כן, עברי – בניגוד לחובתו הברורה ולכללים הבסיסיים ביותר בתעופה בכלל ובתעופה הצבאית בפרט – הסתיר לפני המבצע ממפקד המטס, אל”מ זאב רז, את בעיותיו הפיסיולוגיות של ספקטור, ובכך נתן ידו להעמדת המבצע, משתתפיו ובטחון המדינה בסכנה רבה. הסתרה זו אינה כתובה בספר במפורש, אך היא מסתברת מהעובדה שזאב רז לא דרש במפגיע להוציא את ספקטור מהמבצע, דבר שללא ספק היה עושה אילו נודע לו מצבו של הלה. אם, בניגוד להנחה זו, ידע רז לפני היציאה למבצע את מצבו של ספקטור, אך שתק – המסקנה העגומה היא כי גם הוא היה שותף לאותה קנוניה ולאותה תרמית בתחקיר. קשה להאמין שכך היה.

פרשת הפטפוטים:

באותה מסיבה בבית ספקטור התגלה, מפי אחדות מנשי המשתתפים, כי חלק ממשתתפי המבצע הרשו לעצמם לפטפט בחוסר-אחריות מדהים ולגלות לנשותיהם על אודותיו: מי יום לפני המבצע (האלוף דוד עברי), ומי שבועות ואף חודשים לפניו (הטייסים דובי יפה ועמוס ידלין). אפשר רק לנחש, האם הפטפטנים חסרי האחריות הללו פטפטו באוזני נשיהם בלבד, או שמא גם באוזני “מקורבים” אחרים.

עד כמה היה הפטפוט הזה חמור, אנו למדים מדברי ספקטור בספרו: “דבר תקיפת הכור היה סודי ביותר, סוד כמוס. איש משותפי הסוד לא היה אמור לגלות דבר על אודות התקיפה הזאת”.ראוי להזכיר כי היציאה למבצע בוטלה ברגע האחרון במועד מוקדם יותר, כשהתברר לראש הממשלה בגין כי הסוד נודע לשמעון פרס – אדם היודע יותר מסוד כמוס אחד או שניים – שידוע בציבור כי כמו עזר ויצמן התנגד למבצע. אילו ידע בגין המסכן, כי הסוד הכמוס כבר דלף לאנשים נוספים …

ספקטור כותב על תדהמתו לשמע דברי הנשים: “הייתי מופתע מאוד … (המבצע) היה סודי ביותר. לא רק חיינו שלנו אלא ההצלחה להשמיד את הכור האטומי, ובסופו של דבר בטחון מדינת ישראל, היו כולם תלויים בשמירת הסוד הזה. והנה, הנשים החלו לדבר. מה זה אמר עלינו?”. ובאמת, מה?.

במקום אחר בספר כותב ספקטור כי, כשמדובר במבצע חד-פעמי וגורלי (המטס הראשון במלחמת ששת הימים), “אסור לזייף בהופעה שכזאת”, ומעלה תהיה רתורית: מה היה קורה אילו ידע האויב על בוא המטוסים?. אכן, מה?.

קשה לדעת מי הופתע יותר באותו כינוס בבית ספקטור, בשנת 2001: בעל הבית, לשמע הגילוי כי לפחות שלושה ממשתתפי המבצע, ובהם מפקד החיל דוד עברי – שרכש לעצמו מוניטין ציבוריים שגויים-בעליל של שתקן ובעל יושרה רבה, “מתון ומאוזן” כהגדרת ספקטור – פטפטו את הסוד באוזני נשיהם; או אורחיו, שלמדו באותו ערב כי רצינותם, אחריותם ומוסריותם של אחדים מבכירי הביטחון שלנו בעבר ובהווה, במיוחד ספקטור עצמו, והמוניטין של התחקיר המבצעי “החושפני והמקצועי” בחיל האוויר, לא היו אלא מיתוס כוזב. לחשיפת חלקו של הטייס עמוס ידלין באותה פטפטת נודעת חשיבות רבה במיוחד, משום שהדבר היה צריך להוות נימוק שלילי ביותר כשנשקלה, 5 שנים לאחר אותה מסיבה ובידיעת הגילויים שנחשפו בה, מועמדותו לתפקיד ראש אמ”ן.

שיקול כזה היה חיוני גם לפני-כן, בשקילת מינויים אחרים של ידלין, כמו מפקד המכללות. בעצם, מותר לתהות מה נודע לימים לרעייתו של האלוף עמוס ידלין, על הסודות הכמוסים ביותר של צה”ל ושל אגף המודיעין בצה”ל, שבראשו הועמד, ואולי גם על סודות המוסד ושב”כ שנודעו לו בתפקידו כחבר ור”ש (ועדת ראשי השירותים). יתכן שחייהם של כמה מ”בחורינו המצוינים”, וגורלם של כמה ממבצעינו החשאיים, היו תלויים ביכולתה של הגב’ ידלין לנצור את פיה. דברים אלה אינם מייחסים חטא כלשהו לה, כמובן, אלא רק לבעלה.

הנטיה לחשיפת סודות היא תופעה כרונית, חלק ממכלול של רברבנות וחוסר אחריות, וכך גם השקרנות. פרחי-טיס רבים הודחו מהקורס במרוצת השנים, בשל אי-אמירת אמת קלה ביותר או בשל אי-קיום הוראה אחרת. בצדק, שכן הדיווח הכוזב הוא המקור החמור ביותר לריקבון בצבא. ראינו זאת בצבאות ערב, לפני מלחמת ששת הימים ובמהלכה, ולאסוננו פושה תופעה זו גם בדרגים בכירים בצה”ל, במשטרה ובכוחות הביטחון האחרים. שני תת-אלופים, משה (צ’יקו) תמיר ועדנאן פארס, סולקו מהצבא בשל עבירות בתחום זה, לא בלי זעקות-שבר  מאת חסידים שוטים למיניהם על אודות עברם הקרבי המפואר.

קשה להבין כיצד שתקו מפקדי חיל האוויר דן חלוץ, שבכהונתו התגלו הדברים הללו באותו מפגש, ואליעזר שקדי שכיהן אחריו, ולא עשו מאומה לגינוי האשמים, לרבות אלה שנותרו בשירות פעיל ובעיקר עמוס ידלין. כיצד נמנע סילוק ספקטור, עברי ודובי יפה משירות מילואים בחיל, לכל הפחות בהכרזה סמלית על הוצאתם מהשורות, גם אם חדלו כבר משירות מילואים ממש?. כיצד יכלו להניח לספקטור להוסיף ולשרת במילואים כמדריך טיס, ולהיות מעורב בהכרח בהדחת חניכים בשל מעשים קלים לאין ערוך ממעשיו?. וכיצד יכלו להמשיך ולדון ברצינות בעוונותיהם הפעוטים של פרחי-טיס מסכנים ולהדיחם, בעקבות דיווח שאינו אמת או בשל תפיסת טרמפ אסור על חמור בדואי, במהלך ניווט רגלי בנגב – בעודם מחרישים לנוכח ההפקרות שהתגלתה באותו מפגש בבית ספקטור?.

אילו היה המיתוס נכון, התבקש כי כל אנשי חיל האוויר, ובעצם גם שאר אנשי מערכת הביטחון, שנכחו באותו מפגש בבית ספקטור, יקומו ויעזבו מיד את המקום לשמע הגילויים, שאין להגזים בחומרתם ואשר שמיעתם חייבה הפסקת כל עליצות של מפגש-רעים. גם אם נניח כי מהבחינה החברתית היה קשה “לקלקל את המסיבה” וללכת, התבקש כי למחרת היום יוצפו לשכותיהם של מפקד החיל ושל הרמטכ”ל במכתבים מאת כל המשתתפים במפגש, בכירי מערכת הביטחון בעבר ובהווה, בדרישה להדיח, להסיק מסקנות נוקבות עד קיצוניות ולשנות נהלים. אין ספק בליבי כי, אילו כך היה, ספקטור לא היה משמיט דברים אלה מספרו, לנוכח תדהמתו המופגנת מפרשת הפטפוטים. אך, כרגיל, איש לא רצה לחרוג ממסגרת ה”חבר’ה”, ה-Old Buddies, ולהפר את החובה-כביכול לחפות ושלא “להלשין”,  בנוסח ה”אומרטה” של המאפיה הסיציליאנית.

אך לדברים הללו נודעת משמעות נוספת, אולי החמורה מכל: 

אילו יזם מפקד חיל האוויר דן חלוץ, מיד לאחר החשיפה בבית ספקטור בשנת 2001, מינוי קצין בודק, ועדת חקירה או כל גוף חוקר אחר, לגביית עדויות מכל המעורבים ולהפקת-לקחים רצינית, אני מניח בבטחה כי תא”ל ספקטור, שהוסיף לשרת במילואים בחיל, היה לא רק יודע אלא גם מספר על כך בספרו, שיצא לאור בשנת 2008. דברים אלה נכונים גם אם חלה התיישנות בתחום הפלילי, על חלק מהדברים או אף על כולם. בהפקת לקחים בצבא אין כמובן חשיבות לנושא הפלילי ולשיקולי התיישנות.

המסקנה העגומה היא כי אותו סיפור מזעזע היווה רק “מכה קלה בכנף” לצמרת הביטחון בישראל, היודעת לחזור מדי פעם על הפזמון הכוזב בדבר הפקת לקחים, ובמיוחד למפקד חיל האוויר בעת הגילוי, שכיהן לאחר-מכן כרמטכ”ל וכשל במלחמת לבנון השניה.

ביטול המשימה ע”י ספקטור

לאירוע זה אין קשר להפצצת הכור, אך אי אפשר שלא להגיב על הדברים לנוכח התשבחות שנקשרו לספקטור בתקשורת בגין אותו עניין.  הצגתו בסרטון ב-YNET, כמפקד אמיץ הראוי לשבחים, על שהחליט לבטל משימה שהוטלה עליו במלחמה, ללא שיתוף מפקדיו בהתלבטותו, היא שגויה ומזיקה מאוד לצה”ל. מאות מפקדים אחרים בחיל האוויר ובחילות היבשה, לרבות אלה שהשתתפו בקרבות-הדמים הנוראים של השריון בגולן ובחזית הדרום, לא הרשו לעצמם “לוקסוס” כזה, למרות שהיה ברור לפעמים כי הם עומדים להיכנס לשטח מוכה-אש, שיחידות אחרות כבר סבלו בו אבידות קשות והיה ברור כי גם בפיקודם יהרגו חיילים ומפקדים. אין באים בטענות למפקד על שיחידתו סבלה אבידות, כל עוד לא נהג ברשלנות, בחוסר אחריות או בפחדנות. אין פירושו של דבר שבשום מקרה אסור למפקד להימנע מביצוע משימה, גם כאשר ברור כי מדובר בסיכוי אפסי להצלחתה, אפילו באופן חלקי, או אף שמדובר בהתאבדות ודאית. תכופות מתגלה שוני גורלי בין הידוע למתכנני הפעולה ובין המציאות בשטח, כפי שטוען ספקטור לגבי הנסיבות שבהן החליט לבטל את הפעולה בדמשק. אך החלטה כזו אסור שתוצג כמקור לשבחים ולהתפארות, אלא ראוי שהמפקד שהחליט כך יצהיר כי הוא מצטער מאוד על שנאלץ לנהוג כפי שנהג, ואת טענתו כי החלטתו התקבלה בלית ברירה  יש לבדוק ולחקור לעומקה, בגישה מחמירה. צה”ל מחנך בצדק רב את חייליו דווקא לדבקות במשימה ולא לשקילת זניחתה. זהו עניין חינוכי מאין כמוהו, והשתבחות ספקטור ואנשיו באותה החלטה – אינה ראויה.

השתבחותו של מפקד יחידה באפס אבידות ליחידתו, דבר שבמקרה של ספקטור נבע גם מאותו אי-ביצוע משימה – וראינו כי שניים מפקודיו של ספקטור באותה מלחמה מהללים ומפארים אותו כיום בשל כך – אף היא אינה ראויה לחיקוי אלא לגינוי.  היעדר אבידות ליחידה לוחמת, במלחמה כה קשה ועזה, הוא לרוב תוצאה מקרית גרידא. עובדה היא שגם לטייסת של ספקטור הופלו מטוסים באש האויב, והישרדות צוותיהם בחיים לא היתה בזכות מפקד הטייסת אלא תוצאת המקרה וכישוריהם-הם. השתבחות כזו באפס הרוגים, כמקור להתנשאות על יחידות אחרות שנגרמו להן אבידות-בנפש, היא עילה לגינוי ומעוררת שאט-נפש.

מן הראוי שספרו של ספקטור, והסיפור המזעזע על ההפקרות שננקטה במבצע הפצצת הכור בעיראק ובתחקיר שלאחריה, בעיקר על-ידו אך גם ע”י אחרים,  ישמשו להוקעת אנשים אלה ולגינוי מעשים כמעשיהם אך גם – וזהו העיקר – לעמידה על תרבות הפקת הלקחים וההקפדה על דיווחי אמת בכל מחיר, הנהוגה באופן כה רשלני ודל במערכת הביטחון של ישראל.

14 תגובות ל תא”ל יפתח ספקטור חושף: הפקרות רמה וברורה בחיל האוויר

  • 1
    שמעון מהצפון  כתב:

    עבודה יפה
    העובדה שבחיל האוויר לא קמו וזעקו על מה שכן היה, מעיד שאולי הביצה (או הבוצה) עמוקה ומגיעה לכולם עד הגרון והם מפחדים לעשות “גלים”
    או שהם פשוט תלמידים טובים, בבית הספר לשורדי השחקים.

  • 2
    עמיקם צור  כתב:

    אני קורא בעניין ובהנאה את הקיתונות שידידי עו”ד משה מכנס שופך על תא”ל (ד) יפתח ספקטור. עבורי, מכיוון ששוחחתי עם משה מכנס בנושא זה פעמים רבות בעבר, הדברים אינם חדשים, ואף על פי כן אני עומד נפעם כל פעם מחדש מעצמת המלל, מההתלהבות ומתחושת השליחות שמפעמת בדברי משה מכנס.

    ובשולי הדברים, אם יורשה לי, הקטן, לומר את דברי, אלחש לי בשקט: אשרי עם ישראל שהתברך בקצינים ובטייסים כדוגמת יפתח ספקטור!!

    בדברי אלו אינני אומר שאני מקבל ומסכים עם כל החלטה שלו. לא ולא! דעותינו שונות בנושאים רבים, אלא שאני מעריך את אומץ רוחו האינטלקטואלי של ספקטור, את יכולתו להחליט, לפעמים אפילו בניגוד להחלטות קודמות שלו, את עוז רוחו לשבור את המסגרות האינטלקטואליות שבהן כולנו נמצאים, את יכולתו לשקול את הדברים ולהחליט כאשר העניין בסמכותו, ולהיות מוכן לשלם את המחיר – שזאת התמצית של לקיחת אחריות.

    כדי שדברי לא יהיו אוסף של סיסמאות מליציות, אביא כמה דוגמאות:

    1. מבצע “אופרה” (השמדת הכור העיראקי)- היום, כשאנחנו יושבים לנו בנחת מול המקלדת, אנחנו יודעים שמבצע “אופרה” היה הצלחה מסחררת ונשאר רק לדון איך ולכמה חלקים צריכה להתחלק התהילה. לעומת זאת, כאשר יפתח ספקטור החליט לצוות את עצמו לאותו מבצע על חשבון טייס צעיר, מיומן יותר ומנוסה פחות, התוצאה של מבצע “אופרה” עדיין לא הייתה ידועה. המבצע יכול היה גם להיכשל, וכל אחד ממשתתפיו יכול היה למצוא את עצמו הרוג או מבלה שנים ארוכות בכלא העיראקי. אין ספק שגם ספקטור ידע את זה ובכל זאת החליט מה שהחליט. קל היום, בדיעבד, לבקר את ההחלטה שלו. הרבה יותר קל מאשר ללבוש סרבל וג’י-סוט, להיכנס לתא הצר של ה- F16 ולהמתין שעות ארוכות בשמש בקצה המסלול כאשר הממשלה יושבת על המדוכה אם לאשר או לא לאשר את המבצע, ובאותו זמן להרהר על כל תוצאותיו האפשריות….

    2. ההחלטה להיכנס לקרב אוויר יחידים מעל לשמי סוריה בניגוד לכללים שהוא עצמו קבע בטייסת, וההליך המשמעתי העצמי שבעקבותיו. – ברור שיפתח ספקטור עבר על הכללים שלו עצמו, מצד שני מפקד טייסת לא יכול להדיח את עצמו באמצע הלחימה, ולכן ההתפתלות המילולית שלו בהסברים מול אנשי הטייסת הם כנראה המוצא היחידי שמעבר למוצא של לא להסביר כלל את מה שלא ניתן להסביר. מכל מקום, מפקד טייסת לא יכול להדיח את עצמו, רק המפקד שלו יכול להדיח אותו.

    3. ההחלטה לא להפציץ את המטה הסורי. – לקחת מבנה של 8 פנטומים דרך עננים, כאשר אתה גלוי לחלוטין למכ”ם הסורי ולטילי הנ”מ שלו, ולעומת זאת אתה אינך רואה את השיגורים ואינך יכול לבצע פעולות התחמקות, ואינך רואה גם את המטרה וצריך לבצע סיבובים סביבה כדי לגלות אותה – זאת אינה דבקות במטרה אלא התאבדות מיותרת ומטומטמת. כמובן שאם הנסיבות שונות, חורים בעננים וכו’ – הדברים הם אחרים, אבל בנסיבות שהיו, פעולתו של ספקטור היא הנכונה ביותר. הוא, אגב, קיבל את מלוא הגיבוי ממפקדיו על ההחלטה שקיבל. על התייסרותו בעקבות אותה החלטה שהחליט – קראו את ספרו – “חלום בתכלת שחור”.

    ולסיכום – אחר שיסתיים ליל הסדר, ואחרון האורחים יסע לדרכו, אני עומד לצאת למרפסת, למזוג לעצמי כוס ששית (אחרי הארבע של פסח והחמישית של אליהו) ולהרים אותה לחיי כל פורצי הגדרות, אלו שלא חיים על פי ספרי הנוהלים, אלו שיודעים מדי פעם (רק מדי פעם ורק כשממש צריך!) לכופף בעדינות את החוק, וכמובן מוכנים לשלם את המחירים הקשורים בכך.
    בלי אותם אמיצים ונועזים – לא היינו חיים כאן בארץ הזאת, ואם בכל זאת היינו חיים – לא היה בשביל מה!

    חג שמח לכולכם, ובעדינות עם המצה…

    עמיקם

    • 2.1
      משה מכנס משה מכנס  כתב:

      עמיקם,

      אני מוקיר את הבעת הדיעה שלך כפי שאני מוקיר את שאר הדיעות שאתה מביע כאן. ברור שלספקטור יש כישורים רבים, והיכולת הסיפורית והספרותית אינה הקטנה שבהם. ההוכחה נמצאת בספרו “רם וברור”, שעליו נסב המאמר שלי, וגם בספרו הקודם “חלום בתכלת-שחור”. כתיבתו נקיה וצחה, שזורה בקפיצות בדמיון קדימה ואחורה, ומרתקת. ברור לי גם שהוא בעל כישורים יוצאי דופן בתכנון מבצעים ואימונים, ומפי מקבילים לו שמעתי גם על כישורי הטיסה שלו. לא אסתיר שקראתי את ספרו “רם וברור” בהנאה, משום שההווי ולא-מעטים מהאנשים המתוארים בו מוכרים לי.

      אך לדעתי אתה טועה בנקודת המבט שלך, ובהשקפתך על האיש ספקטור. אכן, ביצאו למבצע לא יכול לדעת האם יחזור בשלום או ישב בתא-כלא עיראקי, מעונה ומיוסר לשנים רבות, או יחזור מהטיסה פגוע ונכה לשארית חייו. אך כך כל אחד מאיתנו, ביצאו למלחמה, ואפילו אני הקטן, שיכולתי שלא לשרת במילואים מאז גיל 22 בקירוב, בנימוק רפואי שהקפדתי שלא ירשם בילקוט השירות שלי כדי שלא איפסל. אלא שברבים מאיתנו יש יצר הרפתקנות, ועובדה היא שלפני כל מבצע חריג מתנהלים קרבות בין המועמדים להשתתפות – לבטח ביחידות המובחרות, שטייסות חיל האוויר נמנות עימן – וכל אחד מוכן להרוג כדי להיכלל בצוות המבצע. מהבחינה הזו, ספקטור לא היה יוצא דופן, כל טייסי הקרב בחיל קנאו ביוצאים למבצע וללא ספק רבים נפגעו מאי-צירופם.

      בתחום זה, ספקטור לא היה שונה מכל אדם אחר, השש לקרב והנעלב קשות אם אינו מצורף ללוחמים, למרות שבאחורי ראשו רובץ החשש מפני העלול לקרות. אני זוכר שבתחילת כל מלחמה שבה השתתפתי נתתי לעצמי דין וחשבון מודע: זוהי מלחמה שבה אני עלול ליהרג, ליפול בשבי או להישאר נכה. אני מניח שרבים חשבו כמוני, אך אצלנו היה רק אחד שעשה שמיניות באוויר כדי להישלח הביתה, בתירוץ רפואי כלשהו. עד היום הוא נושא את הבושה, כפי שהוכח ברבים.

      ספקטור, המעז להתגדר בתואר “המבוגר האחראי” שהיה נחוץ במבצע, גם לאחר שנחשפה האמת על מעלליו, היה חייב – דווקא בשל היותו כבר אל”מ בן 41, טייס בינוני ב-F16 לעומת הצעירים ממנו והמנוסים במטוס זה שטסו לצידו – לחשוב על העלול לקרות אם לא יעמוד בלחצי הטיסה הממושכת הזו, במצבו הרפואי הלא-טוב, בהיותו עייף מאוד ובנטלו תרופה בגין לחץ הדם. כשאתה “לוקח סיכון”, ביטוי שאינני אוהב, עליך לחשוב תמיד מה עלול לקרות אם הסיכון יתממש. כשבחשבון הבנק שלך רק 100 שקל, ואין לך מקור אחר להביא אוכל לילדיך בשבועיים הקרובים, רכישת כרטיסי הגרלה בסך 300 שקל אינה סתם “לקיחת סיכון”, מין ספורט חביב שרק יקטין את חשבון הבנק שלך ותו לא, אלא העמדת ילדיך בסכנת רעב.

      ספקטור, שהבנתו בנושאי הטיסה גדולה לאין ערוך מהבנתי שאינה אפסית, ידע בבירור ש”ניקורו” עלול להפיל בבת אחת את כל המבנה שבו טס, ולמהומה שקשה לשערה ושתזעיק מראש את כל עיראק ואויבים אחרים. הוא ידע כי זו אינה מחלקה של יחידה 101 היוצאת לפוצץ בניין משטרה ירדני, ולא יקרה אסון לאומי אם תיכשל, אלא פעולה חיונית ביותר לביטחוןהלאומי, שלא תהיה הזדמנות נוספת לבצעה. אלוף משנה, מפקד כנף כפי שהיה, חייב לחשוב על כך במעשיו. רק אלוף משנה? לא, גם רב”ט.

      ולאחר-מכן, בהשתתפו בתחקיר החשוב ברמה הלאומית, אותו חברמן-כביכול, אמיץ וגיבור ללא חת, לא אזר אומץ לגלות לחבריו את האמת, אלא התחבא מאחורי הסכמת מפקד החיל – לא איזה שותף-מעללים זוטר אלא האיש האחראי לפעולתו התקינה של כל חיל האוויר – לרקום איתו את קנוניית השתיקה. זה כבר לא תעלול חביב, מעשה שובבות לא-כל-כך מזיק, אלא השתתפות בהשחתת התחקיר המיתולוגי ובמעשה הרמאות שעשה בחבריו-למבצע. ושים לב: הסתרת האמת באותו תחקיר, שללא ספק השתתף בו גם הרמטכ”ל, היתה גם דיווח כוזב למפקדיו של עברי, בידיעתו המלאה ובהבנתו הברורה של ספקטור. הנאתך מהשובבות של איש כזה מוזרה מאוד בעיני. שמא היית נהנה גם אילו ספקטור טען אקדח תופי בכדור אחד, הפנהו למצחו של חייל אחר ולחץ על ההדק?. האקדח לא ירה ולא מימש את הסיכון המחושב, והכל מסביב צוחקים ונהנים: איזה שובב!. הלא גם זה “סיכון מחושב” של שובביניו הנחמד.

      שלא לדבר על הדרך העקומה, על פי תיאורו-הוא, שבה הנהיג את טייסת המיראזים שעליה פיקד, זו שלדבריו שירכה רגליה במיאון אחריו ובתפקידו זה איבד את אמון פקודיו ומפקדו גם יחד. זה מזכיר במקצת את השובב הלאומי האחר, אריאל שרון, שהרשה לעצמו לעולל תעלולים בהיותו מפקד אחת משתי האוגדות הגדולות שלחמו בחזית הדרום, ותעלוליו השפיעו על גורלם של רבבות לוחמים. סליחה, זה אינו גן המשחקים הפרטי של האדון תעלולן. ושלא לדבר על הדרך המפלה שבה נהג בפקודיו, כשהאחד נכנס לכלא בגין עבירת טיסה, והאחר מקבל טפיחות עידוד מאותו מפקד ובגין עבירה דומה.

      ייזום קרב האוויר נגד המיג הסורי, בניגוד להוראתו-שלו לטייסיו, שייך לאותו מדור: הרצון להשתובב ולקחת על עצמו “סיכון מחושב”, בגדר הרפתקה פרטית. זה היה סיפוק גחמתו האישית, באופן פסול שהראה לפקודיו את ההיפך מהדוגמה האישית הנחוצה כל-כך.

      אני מסכים לקבלת תעלולים כאלה, שבהם נלקח “סיכון מחושב”, ע”י לוליין בקרקס, המבצע את תרגיליו ללא רשת ביטחון. הוא מסכן רק את עצמו, אם כי מותו יגרום גם נזק כספי לקרקס. אך אתנגד לביצוע התעלולים מעל ראשי הצופים בקרקס, משום שנפילתו על ראש אחד מהם תגרום גם את מותו של אותו מסכן.

      התעלול היחיד שספקטור לא השתתף בו, מתואר אף הוא בספרו ובמאמר שלי: חשיפת הסוד הכמוס ע”י שלושת הטייסים, שאחד מהם היה מפקד חיל האוויר, באוזני נשותיהם. הרי כל אחד מהם הבין וידע את הסכנה העצומה הגלומה בפטפטת הזו, שכן גם אם אתה נשוי לאותה אישה ארבעים שנה אינך יכול לבטוח בה שתעמוד בפני הפיתוי לספר לחברתה או לאימה או לאחותה. אני מעז לחשוב כי מי שפתח כך את פיו לחש בסוד גם באוזני חברים ולא רק באוזני אשתו. מדוע אינך מתייחס אל אותם פטפטנים באופן המקל והקליל שבו התייחסת אל ספקטור, ואולי חרף יחסך אליו הצטרפת אל ביקורתו העזה והצודקת כל כך עליהם?. הלא גם הם מין שונה של “שובבים”?.

      מתברר כי כל אדם והשובב הפרטי שלו וגם השובבות החביבה עליו באופן פרטי. אלא שהשובבות הזו מזכירה לי את הגרסה בדבר הזהות שבין ילדים ובין נפיחות: כשזה שלך, זה לא נורא ואפילו חביב, ואפשר לסבול. אך כשזה של אחרים – זה נורא ואיום, וגם פוגעני.

      חג שמח.

      משה מכנס

  • 3
    ניצן שפירא  כתב:

    מאמר מיותר להפליא. מיגע, טרחני, צדקני עד בחילה – ובעיקר, סלט עיסתי של נושאים שונים ומשונים שהחוליה המקשרת (גם אם לפעמים רופפת) בין כולם: יפתח ספקטור.

    לכאורה, עוד פרק בז’אנר “הצילו את המולדת – הפקת לקחים”. זה לפחות הנימוק הרשמי: ‘צה”ל עשוי להידרש בעתיד הקרוב או הרחוק למבצע דומה, וגם למבצעים מסוגים אחרים חשובות המסקנות הנכונות. ראוי כי לקחי אותה הפקרות, שהעמידה בסכנה את המבצע כולו ואת בטחונה של מדינת ישראל, יעמדו לנגד עיני הציבור
    כולו, ובמיוחד הדרג המדיני ופיקוד צה”ל’.

    הכשל העיקרי בנימוק הזה הוא התקיעות-בזמן. אנחנו לא ב-1981 אלא ב-2016.
    חלפו 35 שנה מאז האירוע. בחלוף השנים חה”א ביצע עשרות מבצעים חשאיים ומורכבים בהצלחה מרובה (תוניס, סודן, סוריה ועוד). התחקירים הרלוונטים לבמצעים שחה”א ידרש להם בעתיד הקרוב, נמצאים בעבר הקרוב. לא לפני דור ומחצה.

    בניגוד לדעת המחבר, אכן שיקולי התיישנות חלים על הרלוונטיות והתוצר שניתן להפיק מתחקיר צבאי על אירוע שהתרחש בעבר הרחוק. ובכלל – מדוע העניין הזה צריך לעמוד לנגד עייני הציבור כולו?!

    הלכאורה “הפקת-לקחים” הזו שמכנס מציע, היא לא יותר ממשפט-שדה שבו יש “להדיח, להוקיע, להשפיל, להעמיד לדין צבאי, להסיק מסקנות נוקבות עד קיצוניות” (לגרור את הנאשם המילל אל מחוץ לאולם המשפט ולירות בו במקום?). משפטי-שדה כאלו, אם בכלל, מוטב שיערכו אחרי כשלון-מהדהד. על איזה כשלון המחבר מצביע פה?

    בסופו של דבר, המאמר הזה לא עוסק ב”הפקת לקחים”. הוא גם לא עוסק בהיסטוריה צבאית או בביוגרפיה. המאמר הזה מתיימר לעסוק בספקטור, או, יתר דיוק – באופיו של ספקטור (כולל ניתוח פסיכולוגי). התוצאה הסופית: לא על ספקטור אני לומד אלא על סולם הערכים של מכנס, זה שעל פיו הוא שופט כל דבר ודבר.

    ובהכנעה מודה אני – הערכים של מכנס לא מעניינים אותי בכלל.

    * * *

    ולעניין חששו הגדול של מכנס שספרו של ספקטור ישמש כמגדלור שלאורו יחונכו צוערי צה”ל.

    בקורס-הקצינים הצה”לי – אין ספרות חובה. ובכלל, למי יש זמן לקרוא?

    אולם, סיפור תקיפת המטכ”ל הסורי והחלטתו של ספקטור לא לבצע את המשימה בכל מחיר (או כנגד כל הסיכויים, לפי הבנתו) הוא בהחלט נושא חשוב לדיון ולליבון בקורס פיקודי. הטיעונים שהחניכים יעלו לכאן או לכאן, לא צריכים להפחיד. מותר להם לחשוב. מותר להם להיות ביקורתיים וריאלים. בגלל זה לא יבטלו את ערך ה”דבקות במשימה”.

    • 3.1
      בנימין שמואל  כתב:

      ניצן,
      חיל האוויר מתגאה בתרבות התחקיר-ללא-כחל-ושרק שלו. מתגאה מאוד. כאילו צה”ל אחר הוא חיל האוויר, אי תרבותי בשממת ה”סמוך” והאנטי-אינטלקטואליות המקובלת במחוזותינו.
      אלא מה מתברר? שכמו כל מערכת אחרת גם הפקת הלקחים המהוללת של טייסינו האמיצים ניתנת להשחתה בקלות על ידי אלה שיש להם אינטרס שערוותם לא תיחשף ברבים.
      סיפוריו של ספקטור מסקנתם רמה וברורה: צבאיות מחייבת מוסריות.
      איש הצבא המקצועי חייב להיות בעל יושרה חותכת, וענווה בפני האמת. “שובבות” היא יופמיזם ל”חוסר מוסריות”, ורק מי שנתון במוסרות התבטלותו בפני האמת יכול להישיר מבט אל חולשותיו הוא, להודות בהן – ולתקנן.

  • 4
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    תמצית תגובתו של ניצן שפירא למאמר שלי היא כזו: המאמר טרחני, מייגע, צדקני עד בחילה, מיותר ומהווה סלט של נושאים; אין ערך למאמר על מה שקרה ב-1981, כיום בשנת 2016; חיל האוויר ביצע מאז עשרות גיחות חשאיות; יש לשקול שיקולי התיישנות למעשים המתוארים; המאמר מנסה לעשות משפט שדה, וכלל אינו היסטוריה צבאית; המאמר אינו עניינו של הציבור; בקורס קצינים אין ספרות חובה; ולבסוף – יש מקום לדון בהחלטת מפקד שלא לבצע משימה, בקורס פיקודי (ובמשתמע – לא בדיון ציבורי).

    מייגע, צדקני, טרחני? יתכן, אך זהו עניין של טעם. לעיתים קרובות מתייגע הקורא למקרא פסק-דין, הדן במעשים שכבר נעשו (ולכן הם כבר “היסטוריה”), אך אף על פי כן השופט, ולצורך העניין גם החוקר או האיש הדן בחומר כתוב באותו נושא, אינו פטור מפירוט ומהבעת דעתו. גם אם המאמר מייגע את הקורא, היה ראוי שניצן שפירא יפרט איזו טענה היא צדקנית או מיותרת, ומה בעצם משמעות הביטוי “צדקני” בעיניו באותה טענה. האם כאשר טייס במשימה חשובה מעלים את מצבו הרפואי ומסכן את חבריו-למבנה ואת המשימה כולה ב”ניקורו” – אולי יש לניצן בעיה עם ביטויים מתחום הלול – ההצבעה על כך נחשבת בעיניו “צדקנות”?. האם כאשר מפקד מפלה בין פקודים העוברים עבירות-טיסה זהות או דומות, את האחד שולח לכלא ל-35 יום ואת האחר הוא מעודד להמשיך באותם מעשים, ההצבעה על הפסול שבכך היא צדקנות בעיני ניצן?.

    שפירא מציין כי הערכים שלי אינם מעניינים אותו, וזו כמובן זכותו המלאה, אם כי למיטב זכרוני לא הצגתי את מערכת הערכים שלי אלא רק את הביקורת הנובעת ממנה. נכון שלשנינו יש כנראה מערכות ערכים שונות בתחום הפוליטי, אך אין לכך קשר לנושאי המאמר (ואולי ניצן מתרעם על שהזכרתי את חלקו של ספקטור במכתב הטייסים הסרבנים, שרקעו היה פוליטי). השאלות הנכונות אינן מה מעניין את ניצן או מה הם הערכים שלי, אלא האם, בהנחה שאכן כפי שמסרתי כל העובדות שבמאמר הובאו מספרו של ספקטור – האירועים שתיארתי ראויים לדיון ציבורי, והאם להם ולנובע מהם נודעת משמעות גם בהווה.

    שאלה נוספת היא האם אין חשש כי, מה שתיארתי כהשחתת התחקירים בחיל האוויר (בהשתתפות מפקד החיל בעצמו!), נמשך עד היום, והאם אין צורך חיוני לקבוע שיטת בקרה, לסילוק קצינים שמעשיהם מסכנים את הצבא, זורעים דמורליזציה בין פקודיהם וכרוכים במעשים פליליים שבעטיים קצינים אחרים היו מושלכים לכלא, גם אם הם גאוני הדור בתפעול הנשק שלהם באופן אישי. שיטת בקרה כזו אינה מחייבת בהכרח השקעת כספים וכוח-אדם, אלא “רק” הנהגת מסרק-ברזל פיקודי ע”י הרמטכ”ל העכשווי וע”י יורשיו, שיביא לכך שכל דיווח שקר והתנהגות מושחתת יטופלו בחומרה יתירה ולרוב יענשו בהדחה מהצבא, וכל דיווח אמת ומעשה פסול שייחשפו בתחקיר, גם אם האמת קשה, יישקלו לקולא בעת הדיון בעתידו של המדווח על עצמו, ולוא רק בשל העובדה שחשף את האמת ללא מורא. כך זה היה על פי המיתוס, שהתגלה ככוזב, וחבל שהכזב נחשף בדרך כזו ורק כעת.

    ניצן שפירא ועמיקם צור, שניהם קצינים ומפקדים לשעבר בצבא היבשה, במסגרת שאט-נפשם מעיסוקי בדמותו של ספקטור – שעמיקם צור אף מייחל להימצאות קצינים מסוגו בצה”ל – לא התייחסו אפילו לנקודה השולית-כביכול, שבה תוארה שיטתו של ספקטור לחרוץ את גורלו של טייס שבפיקודו על פי שיטה מיסטית, שאינה שונה מהותית מהטלת מטבע, ממשיכת כרטיס הגרלה או מהשתעבדות לתחזיות הורוסקופיות. אם כך סבורים מפקדים בצה”ל, גם אם פרשו בינתיים, יתכן שבאמת גורלנו במקרים רבים יחרץ בעתיד על פי תחזיות אסטרולוגיות., ואולי זה כך כבר בהווה. תמהני, האם עמיקם וניצן מסכימים לדרך כזו של דיון באנשים וחריצת גורלם.

    לפני כשנתיים השתתפו עמיקם צור וניצן שפירא בדיון אינטרנטי, במסגרת הפורום לאזרוח חקר קרבות, על אודות הקרבות במלחמת יום הכיפורים באזור המכונה “החווה הסינית”, לרבות קרב הצנחנים של גדוד 890. דווקא שניהם השקיעו מאמצים ושעות עבודה לרוב, והביאו תוצאות מעוררות התפעלות בפענוח תצלומי אוויר, ומטרתם העיקרית היתה לקבוע איזה טנק נפגע באיזו נקודה בשטח, שכבר הוחזר למצרים לפני כמעט 35 שנה וכיום הוא שונה לחלוטין. בדרך זו התכוונו לפענח את ההיסטוריה של הקרבות ההם. אלא שגם אם תפרוץ מלחמה נוספת עם מצרים, לאותו מחקר לא תהא ככל הנראה לעין משמעות כלשהי. באותו דיון נדונה גם אחריותם של מפקדים כאלוף אברהם אדן, תת-אלוף דב תמרי, אל”מ עוזי יאירי, הרמטכ”ל-לימים אמנון ליפקין-שחק, האלוף-לימים יצחק מרדכי ואחרים, לטבח שטבחו המצרים בגדוד הצנחנים 890. המחקר ההוא לא נערך למען המשפחות השכולות, אלא לסיפוק יצר הסקרנות של משתתפי הפורום ולמען התיעוד ההיסטורי . כל האנשים המעורבים באותה פרשה פרשו כבר מזמן מהשירות הצבאי, חלקם כבר הלכו לעולמם, כל סוגי הטנקים ורוב האמל”ח שהיו מעורבים בקרבות ההם כבר יצאו משימוש, בצה”ל ובצבאות האזור והעולם. אותה פרשה אירעה 8 שנים לפני תקיפת הכור בעיראק, המתוארת בספרו של ספקטור ובמאמר שלי. אף על פי כן, איש, גם לא שפירא וצור, לא טען שבשל ההתיישנות – יותר מ-40 שנה – לא היה עוד טעם באותו דיון בשל היותו מייגע, טרחני ומיותר, שכן דיון כזה לעולם אינו מיותר כל עוד מושגות בו תוצאות או מסקנות חדשות.

    יתר על כן, באתר זה פורסם ללא שום מחאה – בצדק רב – מאמרו של עודד מגידו על קרבות במלחמת העולם הראשונה ועל לקחיהם. איש לא טען שאין זו היסטוריה צבאית, או שהסיפור אינו רלוונטי עוד וחלה עליו התיישנות (כל המעורבים מתו לכל המאוחר לפני עשרות שנים), משום שכיום אין עוד משמעות לנשק, לשיטות ולאמצעים הטכנולוגיים שהיו רלוונטיים לאותה מלחמה שלפני 100 שנה. איש לא ישלול כלא-רלוונטי את חקר המלחמות הפוניות או את מלחמת קרתגו, שלא לדבר על קרבות נפוליאון.

    תוכן המאמר אינו היסטוריה צבאית?. אני כופר בכך לחלוטין. כל אירוע שאירע במסגרת צבאית, לבטח אירוע מבצעי אך גם אירוע באימונים, הוא “היסטוריה צבאית”, כל עוד אין מדובר ברכילות זולה ואישית אלא בדברים שנודעת להם משמעות להתנהלות הצבא ואנשיו.

    השאלה האם עניינו של הציבור הוא לדעת את שכתבתי במאמרי, היא אפילו מגוחכת. הציבור שומע כמעט מדי יום על עוולות אמיתיים או מדומים שנגרמו לחיילים בתחום הפרט, כגון מזון שלא הספיק, חופשה שלא ניתנה בעיתה או חייל שמפקדו דיבר אליו בנוקשות, וכרמלה מנשה הפכה לקצינת ת”ש ציבורית. דיווחיה, שהם לרוב משמימים לפי עניות דעתי, באמת אינם עניין ציבורי, כאשר יש נציב קבילות חיילים שתפקידו ומשכורתו נועדו לטיפול בנושאים אלה, ורוב דיווחיה האחרים הם הקראת הודעות של דובר צה”ל. האם לדעת שפירא הם רלוונטיים וענייניים, ולעומתם השחתת התחקירים בחיל האוויר; מעורבות מפקד החיל בקנוניה פלילית; פטפוטם של משתתפי המבצע החשוב כל כך לביטחון הלאומי; מעשים פסולים שספקטור עשה ותיאר בספרו; ואפילו היעדר כל תגובה מאת מפקדי צה”ל וחיל האוויר, לאחר שנודעו להם פרטי הפרשה של הפצצת הכור בעיראק – אלה אינם רלוונטיים?.

    אני דוחה גם את קביעתו של שפירא, כי הימנעות מפקד מביצוע משימה היא עניין רק לדיון בקורס פיקודי. אדרבה, זוהי שאלה ציבורית-כללית, מוסרית ומעשית, ולוא רק בשל העובדה שרוב המשרתים בצה”ל הם אנשי מילואים, שלא יגיעו לאותו קורס פיקודי או שהוא כבר מאחוריהם, ולכן פרטי הדיון באותו קורס לא יגיעו לידיעתם ויישארו נחלת המשתתפים בו. מעולם לא טענתי שאסור למפקד לבטל ביצוע משימה, גם כאשר באמת ובתמים אין מנוס מכך, אך אמות המידה לנושא זה מחייבות לכל הפחות דיון ציבורי, שתוכנו ייוודע לכלל המשרתים בכוחות המילואים. יתכן שהמסקנה הסופית תהא כי אין אפשרות לקבוע קנה-מידה נוקשה, וכי אין מנוס מהשארת העניין תמיד לשיקולו של כל מפקד, או שיוחלט כי אישור להחלטה כזו ינתן רק ע”י מפקד מדרגה מסוימת ומעלה. אינני מנסה להציע כאן הצעות. זהו דיון שלכאורה אינו סודי, ולכן אין מניעה בפני הבאתו לידיעת הציבור. קציני צה”ל, במיוחד בעת האחרונה, מגוללים באוזני הציבור בעולם כולו את שיקוליהם המבצעיים בהתייחסות לאויבים שונים, ואינני היחיד שלטעמו צה”ל “משחק” לידי האויב בחשיפת מידע שעד עתה נחשף רק בחדרים סגורים, כמו למשל מידע בנושא הטיפול במנהרות. לעומת זאת, דיון בנושא שבו מדובר יהא עקרוני ומוסרי, ולא יחשוף סודות.

    העובדה שחיל האוויר ביצע בשנים שחלפו גיחות חשאיות רבות, אינה רלוונטית לדרישה לחקור ולהעניש את הראויים לעונש, בכל המתואר בספרו של ספקטור. העובדה שבתחקיר כה גורלי עשו שני קצינים בכירים ביותר, מפקד החיל ואל”מ בו, יד אחת לרמות את המשתתפים ולעוות את התחקיר מיסודו, מעלה בהכרח את החשש כי שחיתות כזו פשתה גם לתחקירים אחרים, ואולי כעבור עשרות שנים נוספות נשמע כי במחקר אחר נמצא שאבידות רבות נגרמו לחיל האוויר בגיחות חשאיות או גלויות, משום שהליכי התחקירים והפקת הלקחים היו נגועים בשחיתות ובשקר, כהמשך לפרשת הכור העיראקי. ניצן שפירא צעיר מכדי לזכור, אך נראה לי שעמיקם צור יכול גם יכול לזכור את הדיווחים הכוזבים של הצבא המצרי על נצחונותיו-כביכול במלחמת ששת הימים, עד שנחשפה האמת המרה וגרמה משבר גדול בצבא ובציבור המצרי. אינני מבין כיצד מי שמתיימר לחקור שגיאות צבאיות במערכה אחת, מסוגל לעצום עיניו ולהתכחש למשתמע מפירוט אחר, “הישר מפי הסוס”, במערכה אחרת.

    משפט שדה? שוב, הטענה מגוחכת. הרי ספקטור נחלץ מכל נגיעה ופגיעה בו, גם לאחר שחשף בפני מפקדיו וחבריו את מעלליו, ואלה מהם שלא נחשפו במסיבה שנערכה בביתו הוא דאג לגוללם בספרו. הוא-עצמו העמיד עצמו איפוא למשפט הקורא. יחד עם זאת, הוא האיש שהעמיד את פיקוד חיל האוויר וצה”ל למשפט הקוראים, בשל מחדליהם הקולוסאליים לאחר שנודעה להם האמת המזעזעת. ניצן יכול לכנות את הביטוי “מזעזעת” צדקנות וטרחנות, ואף ללגלג על ערכיו של הנוקט ביטוי זה, אך הביטוי מתאים לכל מי שאינו נהנה ממוסר סלקטיווי. ומוסר סלקטיווי יש לאיש ששלח, לדוגמה, את הטייס דובי יפה – שלימים כיכב ברשימת מדליפי הסוד הכמוס, על פי עדות רעייתו – לשבת בכלא 35 יום בגין עבירת טיסה, בעוד ספקטור ששלחו למחבוש לא בילה במעצר אפילו דקה אחת, בגין עבירה חמורה לאין שיעור. הסלקטיוויות הפסולה הזו היא גם נחלת מעריציו ואלה הרואים בדיון במעלליו טרחנות, צדקנות (“עד בחילה”, כלשונו של ניצן שפירא האחוז קבס) ומעשה מיותר.

    ולבסוף: שפירא “מרגיע” את הקוראים, בטענו כי בקורס קצינים אין ספרי חובה, ולכן אין חשש שספרו של ספקטור יהווה ספר-חובה, כפי שלדבריו הציע האלוף אלעד פלד. על כך אשיב:

    ראשית, עובדה היא שלדברי ספקטור ברדיו, האלוף במילואים אלעד פלד הציע שספרו של ספקטור יהא ספר חובה כזה, וספקטור עצמו – המכיר את המתרחש בצבא – לא השיב לו כי אין ספרי-חובה בקורס קצינים.

    שנית – מדוע בעצם אין ספרי-חובה בקורס קצינים, כאשר לא כל חניכי הקורס באים מאותו רקע אישי, עדתי, דתי, לאומי, השכלתי, חברתי, כלכלי, חינוכי וכל תחום אחר, ולגמרי לא מיותר לחייבם לרכוש לכל הפחות רובד מקצועי משותף, כבסיס התחלתי להתקדמותם בקורס עצמו ולאחר-מכן בהמשך שירותם בצבא?. הרי ניצן הציע, כזכור, לדון בקורסים פיקודיים בשאלת החלטתו של מפקד שלא לבצע משימה. דיון כזה מחייב ידיעת כל המשתתפים מראש מה קרה בצבאות אחרים בתחום זה, בעקבות קריאת חומר כתוב על כך, כדי שלא לבזבז זמן בסיפורים מפי המדריכים, וחומר כתוב כזה כשלעצמו יכול להיות ספרות-חובה. יתר על כן, ספר חובה יכול להיות גם ספר שהעיון בו מיועד להראות לחניכים כיצד אסור לנהוג, וספרו של ספקטור הוא, לדעתי, דוגמה טובה לספר שלילי כזה.

  • 5
    גיל גיל  כתב:

    משה שלום

    אם אכן מדובר במאמר היסטורי ענייני, לדבריך, הרי שהיית חייב לבחון את מכלול העובדות ולו רק את נושא הפיקוד של תא”ל ספקטור על טייסת 107 במלחמת יום הכיפורים.
    אין חולק כי הכישלון הגדול ביותר של חיל האוויר הינו מבצע דוגמן 5ב. אין בכוונתי לנתח את המבצע או תוצאותיו, אך כן יש בכוונתי להביא כאן את התנהגותו של ספקטור במבצע זה. עד אז (1973) הוכתבו פקודות המבצע במלואן ולפרטי פרטיהן. בפקודת דוגמן 5ב חצו נתיבי התקיפה של טייסת 201 את צומת רפיד הוחזק על ידי הסורים והיה ברור כי הוא מסוכן, עקב קיום תותחי נ”מ של הדיויזיות הסוריות. מפקד כנף 4 עמוס לפידות סירב לבקשת המט”ס רון חולדאי לשנות את הנתיבים והתוצאה ידועה.
    טייסת 107 שינתה, על דעת עצמה, את נתיבי הגישה ואיגפה מכיוון ירדן וכתוצאה מכך, לא ספגה אבידות ואף השמידה את הסוללה היחידה שהושמדה במבצע.
    העלית טענה כאילו החלטתו של ספקטור לא לתקוף את המטכ”ל הסורי הינה בעייתית ומהווה אי מילוי הוראה. דומני שאין חולק כי חיל האויר היטיב להפיק לקחים ממלחמת יום הכיפורים. אחד הלקחים העיקריים שהפיק חיל האויר הינו מתן עצמאות למוביל המבנה לקבל החלטה האם לבצע את המשימה או לא, דבר שהיה נתון עד אז לשיקול הרמשל”ט.
    לעניות דעתי, החלטתו לא זו בלבד שהיתה נכונה לאור התנאים מעל למטרה, אלא אף היתה בעלת ערך אופרטיבי לא מבוטל, שכן השמיניה הטילה את פצצותיה בצומת רפיד וסייעה בשבירת המתקפה הסורית.
    הטייסת סיימה את המלחמה ללא אבדות בנפש. אם זו לא הוכחה למנהיגות קרבית, לא ברור לי איזו הוכחה נוספת נדרשת.
    לסיכום, דומני שירית חץ ורק לאחר מכן ציירת את המטרה.

    מועדים לשמחה,

  • 6
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    גיל,
    אתחיל מהסוף: האשמתך כי יריתי חץ ורק לאחר-מכן סימנתי את המטרה, מעידה על החמצת העיקר שבמאמר, אשר בשום פנים ואופן אינו “מאמר היסטורי” ולא הוצג ככזה, ולכן לא היה עלי לבדוק עובדות היסטוריות. המאמר מהווה סקירת מעלליו של תא”ל (במיל’) יפתח ספקטור, על פי ספרו האוטוביוגרפי וספר זה הוא-הוא המהווה “היסטוריה צבאית” וראוי בשל כך לסקירה באתר זה. כפי שהסברתי במאמר, העובדות נלקחו מספרו, למעט מספר הטייסת 107 ולמעט, כמובן מאליו, דברים הידועים בציבור כמו התנגדותו של שמעון פרס לתקיפת הכור בעיראק. לכן אין שחר להאשמתך כי “יריתי חץ ורק אחר-כך סימנתי את המטרה”. החיצים והמטרות כבר נמצאים בספר עצמו, וצריך רק לצרף, לנתח ולתאר. לעניות דעתי, למסקנות שהסקתי מהספר יגיע כל קורא שאינו יושב, כחסיד שוטה, פעור-פה מרוב הערצה, אלא מנסה להבין בין השורות, לצרף עובדה לעובדה ולנתח את המסופר לו באופן מושכל.

    המאמר עוסק בשלושה דברים עיקריים המזדקרים בספר: חלקו של ספקטור בפרשה של תקיפת הכור הגרעיני בעיראק; דמותו ואופיו של ספקטור כמפקד, שלפי טענתי הוא מסוכן לצבא; ופרשת הגילויים במסיבה בבית ספקטור, במלאות 20 שנה למבצע בעיראק, שבה התגלו שתי שערוריות קשות: האחת – כי ספקטור ומפקד חיל האוויר, במתכוון, עשו יד אחת להוליך שולל את משתתפי התחקיר, ושמרו בליבם את דבר התרמית במשך 20 שנה, עד אותה מסיבה. השניה – כי לפחות שלושה משותפי הסוד בקשר למבצע, מפקד חיל האוויר עצמו ושניים מהטייסים שהשתתפו בו, הדליפו את הסוד הכמוס לפני המבצע – דבר שספקטור מגנה בכל פה בספרו, בצדק רב.

    בפרשת מבצע “דוגמן”, ספקטור מספר כי על פי נסיונו המבצעי ביקש וקיבל רשות לתקוף את סוללות הטק”א מכיוון שונה ולא-צפוי, אם כי לבסוף התברר, שלא באשמתו, כי בינתיים “הסוסים ברחו מהאורווה” (זה אינו ציטוט מדבריו), כי היו אלה טק”א ניידים ששינו מקומם. לא חלקתי על כישוריו של ספקטור כטייס-קרב, כטקטיקן וכמתכנן אימונים ומבצעים, ואף הזכרתי אותם, וממילא אינני בר סמכא לחוות דיעה בתחומים אלה. אוסיף כי שמעתי מפי ברי סמכא שבחים עליו בתחומים אלה, ורק בהם. מכל מקום, פרשת “דוגמן” וכישוריו אלה של ספקטור, אינם נושאי מאמרי.

    סיום המלחמה ללא אבידות בנפש, אינו בהכרח סימן למנהיגות קרבית טובה, וסיומה עם אבידות רבות אינו בהכרח ראיה למנהיגות קרבית גרועה. דוגמה טובה תקבל אם תשקול את מנהיגותו של אמנון רשף, מח”ט 14 במי”כ, שהיתה כמעט חצי אוגדה בגודלה בשל ריבוי היחידות שצורפו אליה. מנהיגותו המעולה של רשף במלחמה אינה שנויה במחלוקת, וככל שהבחנתי – פקודיו מעריצים אותו עד היום, בצדק, לנוכח האומץ האישי הרב שגילה ולנוכח מנהיגותו קרת הרוח, המעודדת והבוטחת. נראה כי גם מפקדו, אריאל שרון, ראה אותו כך. אף על פי כן, דומני שחטיבה 14 ספגה אחד המספרים הגדולים ביותר של אבידות ליחידה כלשהי באותו גודל, במלחמות ישראל. האם זה גורע אפילו מיליגרם אחד ממנהיגותו הקרבית של המח”ט?. האומנם, בשל ריבוי האבידות בחטיבתו, אמנון רשף היה מפקד גרוע, כפי שמשתמע בהכרח מקביעתך כי יחידה ללא אבידות מעידה בכך על מפקד מצטיין?. תשובתי לשאלות אלו שלילית לחלוטין.

    במלחמה, האוויר מלא בחפצים מעופפים ומתפוצצים שייעודם הוא להרוג ולהרוס. סיום המלחמה מבחינתו של הפרט, בלא שנפגע, כמעט לעולם אינו תוצאת כישוריו הטובים של המפקד, אלא צירוף של מקריות וכישורי ההישרדות של החייל עצמו, והיפגעותו ברוב המקרים אינה אשמת המפקד. על כך כתבתי במאמר: לטייסת 107 של ספקטור הופלו 4 מטוסים ובהם 8 אנשי צוות. הישרדותם חרף ההפלות היא תוצאת המקרה וכישוריהם-הם. לספקטור לא היה חלק בכך, והוא מספר כי שניים מהטייסים המופלים אושפזו בבתי חולים, כלומר תזוזת הקליע או הרסיס שני ס”מ לכאן או לשם היתה קובעת חיים או מוות. אבל גם ההיפך יתכן: מפקד שביחידתו רבו האבידות, עלול להימצא אשם בכך כאשר הוא מפגין מנהיגות גרועה, רשלנות, מקצוענות קלושה וכיוצא באלה, ולפעמים אפילו פחדנות.

    ככל הזכור לי, הטיעונים שטענת בקשר לביטול תקיפת המטכ”ל הסורי לא הועלו ע”י ספקטור עצמו. אתה טוען, ללא הצגת סימוכין, כי לאחר המלחמה נמסרה סמכות ההחלטה לבטל ביצוע משימה למובילי המבנים, בעוד שלפני כן היתה בידי הרמשל”ט. כלומר, אם טענתך זו נכונה, ספקטור לא ביקש רשות מאת הרמשל”ט, דבר שלגרסתך היה עליו לעשות, וברור לי כי, אילו ביקש, היה מציין זאת וגם מוסיף את התשובה שקיבל. יתכן שהסיבה לכך שלא ביקש נעוצה בחששו כי האיש היושב ב”בור” – שהוא וחבריו כבר הוכיחו לדברי ספקטור את היותם מבולבלים – לא יבין ולא יקבל את התנאים השוררים בשטח כצידוק להימנעות מביצוע המשימה, בשל הלחצים האדירים שהופעלו על המטה. אכן, נמצאה במקרה מטרה קרקעית ראויה להפצצה בשירות כוחות הקרקע, ולפי ספקטור נשאה התקיפה החלופית פירות טובים מאוד וגם נחסכה השלכת הפצצות לים ללא שימוש, אך במאמרי לא דנתי בפרטים הללו אלא העליתי את הנושא העקרוני, והבעתי דעתי כי ההימנעות מביצוע פעולה אינה יכולה להיות בשום מקרה סיבה לגאווה ולהשתבחותו של המפקד.

  • 7
    אמציה חן (פצי)  כתב:

    לאחר קריאת מאמרך, התגברה שבעתיים תחושת ההחמצה הלאומית בכלל, ובפרט בדרכי ההתייחסות לסוגיית הביטחון. מחד, כתיבה מעולה, ניתוח מבריק (אך לא שלם) של יפתח – המוכר לחבריו כאיש קצוות, דהיינו או שחור ואו לבן. ומאידך, ללא שמץ/קשר לפגע הרע המשתקף בהפקת לקחים חלקית – שכמותה כחציי אמת. מה שמעוות ומעצם כך מסיט את השיח הציבורי מהעיקר לטפל.
    חג שמח.
    פצי

    • 7.1
      משה מכנס משה מכנס  כתב:

      לפצי – שלום רב,

      תודה על עצם התייחסותך למאמר, וחן-חן על השבחים.

      אני תמה למה התכוונת בביטוי “ניתוח מבריק אך לא שלם”, ובביטוי “הפגע הרע המשתקף בהפקת לקחים חלקית”. המאמר עסק בסקירת ספרו של ספקטור, ובפירוט החלאים והפגעים הנפרשים לעין הקורא בו.

      אודה לך מאוד אם תבהיר מהו החסר שמצאת.

      • 7.1.1
        אמציה חן (פצי)  כתב:

        פירושי פצי:
        ההסבר לניתוח מבריק …., ממש מצוי בהמשך המשפט “איש קצוות” …. ומכוון כולו לאישיותו יוצאת דופן של ספקטור.

  • 8
    שמעון מהצפון  כתב:

    שאלת המבחן של יפתח הייתה צריכה להיות… מה הוא היה עושה לחניך בקורס טייס ,או טייס מבצעי שהיה מבטל משימה לעצמו,גם כשיש לו קשר רציף עם הפיקוד.
    ממה שכתב משה, ניכר שהיו לפני יפתח תקדימים ,בהם הוא זרק מהקורס, ומהטייסת כל מי שמצמץ…. אם זו המציאות,דומני שהמסקנה ברורה. מסתבר שחוקי הטייס של הבוקר – שונים מחוקי הטייס של הערב. במיוחד כשהסנדלר חורץ משפט על דברים מעבר לנעל.
    אם המפקד שלו ,לא הסביר לשאר העמיתים למה הוא קיבל את ההתנהגות הזו בדיעבד…או שלא היה צדק, או שהוא גם לא הוצג…
    ואולי מה שנכון לאור הנר…לא נכון לאור השמש
    בשני המקרים יוצאים רע מאד חברי המועדון הזה….
    ואבק של שיקולים זרים ,שמצטבר והולך בנושא “התמוז” המפוספס…,שנעלם בתחקיר,

  • 9
    ראובן עזרא  כתב:

    לא פתחת את המאמר בציון העובדה שלזכותו של יפתח היסטוריה מפוארת,מעללים מופלאים וזכות גדולה ובכך למעשה היסגרת את כוונותיך !! נראה לך שמטה ח”א יעבור בשתיקה על החלטה עצמית לביטול משימה בעת לוחמה?!? די ברור שהם קיבלו את גירסתו של המפקד בשטח(בתחקיר) שהבין שהם נכנסים לקרב אבוד מראש,ועלכן שונה הנוהל בח”א לאחר “יום כיפור” ואכן למפקד ביעף ניתנת הזכות לבטל(ולא למפקד בבור).לעניין תחושת העייפות ונטילת התרופות לפני תקיפת הכור- אילו ספקטור לא היה מדווח למפקד ח”א,טבעי שהיינו נדהמים אל מול הלכי התרבות של החייל ! אני מניח שעברי תיחקר את העניין והתייעץ רפואית לפני קבלת ההחלטה,הגיוני בעיניי שמפקדים עם הרקורד שלו היו לבטח מוותרים לטייס צעיר- לו היו מותשים באמת…/ולא,ממש לא הגיוני שזה מתקרב אפילו לתרבות אירגונית סיציליאנית

  • 10
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    לראובן עזרא,

    1. מאמרי לא נכתב כסיפור תולדות חייו של ספקטור, אלא כביקורת על ספרו, בכל הקשור לשירותו הצבאי – והספר מתמקד בתחום זה. על מעלליו של ספקטור אינני צריך לכתוב, כי הוא-עצמו עשה זאת בכישרון לא-קטן, ותפקידי אינו לפתוח את ביקורתי עליו בשבחיו. הדברים החמורים והמחפירים שפירטתי במאמר נכונים ותקפים, לפי עניות דעתי, גם אם ספקטור הוא מלך הטייסים, מתכנני הקרב והאימונים. אולי דווקא אם הוא כזה, החומרה רבה יותר. לא הוספתי במאמר עובדה כלשהי לעובדות שבספרו, למעט מספר הטייסת שעליה פיקד במלחמת יום הכיפורים (107), ועשיתי כן רק משום שבינתיים פורסם המספר בתקשורת.

    2. העובדה שמישהו בצה”ל התייחס בסלחנות למפקד שנהג שלא-כשורה, בפרשת ביטול המשימה להפצצת המטכ”ל הסורי – הבה נניח שכך היה במקרה זה, לפחות לצורך הדיון בתשובתי זו – אינה אומרת דבר. הרי אפילו בפרשת הכור העיראקי נהגו בספקטור בוותרנות מופלגת, ועד עצם היום הזה לא הגיב איש ממפקדי חיל האוויר במידה כלשהי – אף לא מילה אחת, למרות פרסומי ספקטור עצמו – וברור שאיש לא רצה עוד לעסוק באפיזודה קטנה בהרבה מפרשת הכור, שאירעה במהלך המלחמה הקשה ואשר ספקטור חזר ממנה עטור בשבחי הפצצת הטור הסורי-עיראקי, שעליו השליך את הפצצות שנועדו למטכ”ל בדמשק. בישראל מגלים סלחנות מופלגת במקרים לא-ראויים רבים, ואין זה שולל את זכותו של איש למתוח ביקורת על ההתנהגות שנסלחה.

    3. לעניין עצם ביטול המשימה, לא טענתי שבשום מקרה אסור למפקד להחליט שלא לבצע משימה. המפקד רשאי להחליט כך אם הוא משוכנע שהביצוע שוב אינו אפשרי או שאין עוד צורך במשימה. אך לכך יש לפחות שני סייגים: האחד הוא שכאשר יש לו דרך להתקשר עם מפקדיו, לדווח להם ולהיוועץ בהם, עליו לעשות כן, בהבינו כי יתכנו דברים שאינם ידועים לו. השני הוא שאותה סמכות אינה מונעת את המפקד מהחובה לנמק ולהצדיק לאחר-מכן את החלטתו, וכבר הבאתי את דברי האלוף בני פלד ז”ל, שאמר כי מפקד שיחליט שלא לבצע משימה ידרש לאחר-מכן למסור נימוקים טובים להחלטתו, תוך הדגשה כי, במקרה המתאים – אותו מפקד לא ימשיך להיות מפקד ואולי גם לא ימשיך להיות טייס. שיטתו זו של בני פלד היא, לפי עניות דעתי, השיטה הנכונה.

    4. בפרשת התרופות ואי-כשירותו של ספקטור להשתתף במבצע – אתה מניח הנחות עובדתיות שספקטור היה מפרטן בעצמו, אילו היה להן בסיס כלשהו, כמו למשל הנחתך שאין לה יסוד כי עברי “התייעץ רפואית”. ספקטור לא כתב אף מילה אחת בהקשר זה, שבו כתבת על פי דמיונך והנחותיך. מספרו מתברר ללא שום ספק כי דוד עברי שתק ולא אמר אף מילה של הסבר על מעשיו של ספקטור, שהיה ברור לו מה גרם להם. לא היה זה בשיחת-רעים צדדית, אלא בתחקיר החשוב כל-כך לאחר מבצע חשוב כל-כך לבטחון המדינה, בחיל המתיימר כי גם בתחקירים רגילים ושגרתיים מדווחים ומספרים הכל, על הכל כולל הכל, ללא הסתרה וסילוף, עם ביקורת עצמית גדולה, ככל הדרוש להפקת לקחים ולהבנת כשלים ותקלות שאירעו, וכמובן אך ורק האמת. היתה זו ללא ספק קנוניה פלילית שנרקחה בין השניים, אשר לאחר 25 שנה הוצגה כקוריוז בפני שאר המשתתפים, הראויים לגינוי משום שלא קמו כאיש אחד להפסיק את החגיגה, או לכל הפחות לדרוש בירור מקיף לאחר-מכן. תחת זאת, איש מהם לא מחה אפילו על המשך שיתופו של ספקטור כמדריך בקורס טיס, כלומר כמי שעליו לחנך טייסים-לעתיד לדווח אך ורק אמת ואמת בלבד. עד כמה נכונים דברי אלה מוכיחים דברי אמיר נחומי, מפקד המבנה של ספקטור בהפצצת הכור, במסיבה שלאחר 25 שנה, כי לאחר שמיעת סיפורו של ספקטור, שלא שמעו לפני-כן, הוא מבין לראשונה את קשיי ההובלה שהיו לו במבצע, אשר עד עתה הוא (נחומי) ייחסם לליקויי ההובלה שלו-עצמו. אין שום ספק כי מפקד חיל האוויר לא יחליט אפילו באימון שולי לשתף טייס הידוע לו כסובל מבעיות בריאות (לבטח כאלו המשפיעות בוודאות על יכולת ההטסה, כמו עייפות רבתי, קשיי נשימה או לחץ-דם לקוי). אם מסיבה עלומה יחליט לעשות כן, המעט שיעשה מיד הוא להעמיד את מפקד המבנה על בעיותיו של הטייס, ובשום פנים ואופן לא יכפה עליו את האחריות על טייס חולה כזה. השגת אישור רפואי בכתב לשיתוף טייס חולה כזה, לבטח במבצע חשוב מאין-כמוהו כמו הפצצת הכור, אף היא דרישה מזערית ממי שאינו מתכוון לרמות. ה”רקורד” של הטייס, כלשונך, אינו רלוונטי, כי עייפות רבה, לחץ-דם לקוי, קשיי נשימה ושאר בעיות בריאות משפיעים לרעה גם על אלוף הטייסים. זה נכון לגבי טייסים הרבה יותר משזה נכון לגבי נהגי מכוניות, ושום בר-דעת לא יושיב מאחורי הגה-מכונית אדם הסובל מבעיות כמו אלו שהיו לספקטור.

    5. אני מסכים כי קריאת מאמרי אינה מן הדברים הנעימים. יש בו התקפה רבתי על מה שנחשב עד עתה כפרות קדושות, ולי-עצמי העניין גורם אי-נעימות, משום שחיל האוויר ופעולתו, ורוב טייסי הקרב שלו בימים ההם, מוכרים לי. לפחות שניים מהמגיבים הציגו את המאמר כדברי צביעות וצדקנות, אפילו עד בחילה (הם לא מסרו
    את נימוקיהם לטענות אלו), ואחד מהם אף הביע דעתו כי רצויים לנו מפקדים רבים כמו ספקטור (ואני מניח שהוא מתכוון גם למפקדים כמו דוד עברי). לשמחתנו, חופש הביטוי שמור לכל אזרח, ודעתי שונה מדעתם תכלית השינוי.

תגובך לפוסט