התאוששות ? כן ; הצבא הוכן כראוי למלחמה ? ממש לא !

בספרו החדש : “התאוששות, צה”ל במבחן מלחמת יום הכיפורים” (דביר 2023), חוזר אורי בר-יוסף על התזה שהוא מחזיק בה כבר שנים רבות : “צה”ל היה צבא רב איכות שנקלע למצב קשה ביותר בתחילת המלחמה בשל שורת טעויות אישיות של כמה מפקדים בכירים ולא מפני שלא התכונן כראוי לקראתה. בזכות איכויותיו יוצאות הדופן הצליח להתאושש ממפלותיו במהירות חסרת תקדים בהיסטוריה הצבאית המודרנית ולהשיג ניצחון בשתי החזיתות” (עמ’ 8). את החלק השני – בדבר הניצחון חסר התקדים – אפשר לקבל, בהסתייגויות מסויימות. על החלק הראשון – הכנת צה”ל למלחמה, בכל הקשור לחזית הדרום, אני בא לחלוק כאן.

ב”פתח דבר” מביא בר-יוסף את דברי מצביאי המלחמה : הרמטכ”ל אלעזר וסגנו טל ומסתמך עליהם כעדות מסייעת על הכנת הצבא למלחמה. הסתמכות זאת כמוה כהסתמכות על הנחתום בעדות על טיב עיסתו. אלעזר וטל היו האחראים למצב בו מצא צה”ל את עצמו במלחמה. אילולא כשל ההתרעה המודיעינית, אמר אלעזר בכנס סגל הפיקוד הבכיר ב-12.2.74, “היינו מסכמים לעצמנו שהצבא היה מוכן למלחמה….[ואז] היינו מנצחים במלחמה הזאת כפי שחשבנו”. דברים אלה אמר הרמטכ”ל בימים שבהם היה עסוק בהכנת כתב ההגנה שלו בפני ועדת אגרנט. בועדת אגרנט הצליח טל להקסים את הועדה בניתוחיו האקדמיים, אך זאת תוך התחמקות אלגנטית מהסוגיות העקרוניות בקשר להכנת הצבא ולחלקו באחריות להן.

ועדת אגרנט, טוען בר יוסף, קיבלה את התזה שהוצגה ע”י אלעזר וטל כי שורש הכשל לא היה באיכות צה”ל ובמוכנותו לקרב, נהפוך הוא. “צה”ל עמד במלחמת יום הכיפורים בפני אתגר מן הקשים ביותר בו יכול למצוא את עצמו צבא כלשהו – וידו על העליונה” (עמ’ 12). אלא שכלל לא “נהפוך הוא”. ועדת אגרנט עסקה בהרחבה בחוסר מוכנותו של הצבא, בהעדר תוכניות ההגנה, בהתעלמות ממערכי הנ”ט של המצרים, בביטחון המופרז ביכולת צה”ל להדוף התקפה כוללת של האויב בשתי חזיתות באמצעות הכוחות הסדירים בלבד – ועל כך בהמשך. הבחירה הסלקטיבית של בר-יוסף בקטע קצר מדו”ח ועדת אגרנט התואם לתזה שלו היא מניפולציה אפקטיבית, שכן הקורא מן השורה איננו בקי באלפי עמודי דו”ח הועדה, ובר-יוסף כביכול מוכיח לקורא במניפולציה זו כי דו”ח הועדה תומך בעמדתו, דבר הרחוק מן האמת.

לאחר מלחמת ששת הימים וכתוצאה מההישג הצבאי הסנסציוני בה, נתפסה המנהיגות הצבאית והאזרחית של ישראל לתפיסת עולם מזלזלת ביחס למדינות העימות, ובראשן מצרים. גם הניסיון שהיה אמור לפקוח את העיניים ולפכח את ההנהגה הישראלית האזרחית והצבאית  – מלחמת ההתשה – לא היקהה את הזלזול הזה. הישראלים ומנהיגיהם תפסו את מדינתם כמעצמה איזורית בלתי מנוצחת. מתפיסת עולם זו נגזרו המסקנות והלקחים ברמת האיסטרטגיה הלאומית, בתפיסת הביטחון, בביטחונם של הישראלים בצה”ל וביכולותיו, בהתייחסות – בכל דרגי הצבא – לאויב הערבי בכלל והמצרי בפרט, ומכאן גם להכנות למלחמה הבאה : בניין הכוח, ההכנות למלחמה, ההיערכות בקו המגע. פיקוד צבאי שתופס את האויב כצבא שבראשו קצונה ומפקדים שאין להם יכולת להוציא לפועל מבצע צבאי מורכב, ואת צבא האויב כצבא של פלאחים פרימיטיביים ומוגי לב, שלמראה טנקים ישראלים מסתערים ישילו נעליים ויברחו – איננו מתכונן כהלכה למלחמה, מתעלם מיחסי כוחות בלתי סבירים ברמה קיצונית, ומכין ליום פקודה תוכניות הגנה שטחיות ובלתי מתאימות למציאות המבצעית בזירה ולדרכי פעולה אפשריות של האויב.

בר-יוסף מבטל לחלוטין את ההשפעה המכרעת של הזלזול באויב, שבאה לידי ביטוי בכל תרגיל או משחק מלחמה בין שתי המלחמות, את האווירה השחצנית, הוא קובע, יצרו בעיקר העיתונאים (עמ’ 63) – שוב התקשורת אשמה. לזלזול באויב, טוען בר-יוסף, היה גם היבט חיובי, משום שהגדיר את רוח הלחימה של הצבא (עמ’ 65). אלא שיש קו מפריד מהותי בין ביטחון עצמי ואמונה ביכולת הצבא לבין זלזול ביריב העובר בכל שדרות הצבא וגורם לנטילת סיכונים בלתי סבירים בהיערכות מולו.

מנגד, התנהל באותן שנים בהנהגה הצבאית והאזרחית של מצרים תהליך לימוד לקחים שאפשר להגדירו כקונצפציית נגד – כיצד לנפץ את הקונצפציה של העליונות הישראלית. הצבא המצרי, בתהליך הפקת לקחים יסודי ומקצועי, זיהה וניתח את נקודות החולשה המובנות אצל החייל המצרי והמפקד המצרי, אל מול מרכיבי העליונות הצבאית הישראלית של צה”ל כפי שהשתקפו בקרבות יוני 1967, והעמיד פתרונות הולמים בבנין הכוח, באיסטרטגיה של המערכה המוגבלת, ובהתאמת הדוקטרינה הצבאית הסובייטית למאפייני זירת העימות מול ישראל.

בר-יוסף, המכיר את המחקר העוסק באי מוכנותו של צה”ל למלחמה באוקטובר 1973, מתייחס לכאורה לכמה מראשי הפרקים של הטענות בנושא זה, אך למעשה פוטר אותם בלא כלום.   בביקורת קצרה כזאת לא ניתן למנות את כל מרכיבי אי המוכנות, ולכן אסתפק בכמה דוגמאות.

הטנק הכל יכול – ההצלחה הטקטית והאופרטיבית של יחידות בעדיפות טנקים ב-1967 הובילה לגישת “הטנק הכל יכול”, שהכתיבה את מדיניות בניין הכוח הקרקעי בין המלחמות, תוך הזנחת המרכיבים האחרים של קרב היבשה, בראש ובראשונה החי”ר בתצורותיו השונות, כולל החרמ”ש האורגני של השריון, וגם הארטילריה. בר-יוסף מצטט, שוב בצורה סלקטיבית המתאימה לתזה –  את הטקסט-בוק של חיל השריון : ספר לוחמת שריון, בפסקה העוסקת בתפקידו המכריע של כוח שריון במלחמה. הוא מתעלם, למשל, מהפסקה הבאה : “לחמת שריון מותנית בצירוף נכון של כל האלמנטים החייליים, הבין-חייליים והבין-זרועיים. שיתוף הפעולה הוא אפוא הכרח בתנאי הלחימה החדישה, והוא נועד להחיש את פעולת השריון ולהקטין את אבדותיו…עקרון זה ישים לכל הרמות…שיתוף פעולה יעיל משיגים כאשר האלמנטים פועלים כאחד להשלמת משימה משותפת ומופעלים ע”י מפקד אחד” (לחמת שריון, עמ’ 11). הבעייה של צה”ל ב-1973 לא היתה התעלמותו של בר-יוסף מפסקה זו, אלא התעלמותם של המופקדים על בנין הכוח ועל אימוני הצבא בין שתי המלחמות – בהם כותב ספר לחמת שריון ישראל טל – ממנה.

הגנה – תרגול צורת הקרב הגנה, תוכניות הגנה על סיני –  ההצלחה המערכתית של האופנסיבה המשוריינת של צה”ל בסיני ב-1967 הובילה לזניחת מרכיבים מרכזיים בתורת הקרב של צה”ל, במיוחד בכל הקשור לצורת הקרב “הגנה” ולשיתוף פעולה בין-חילי בהגנה. הזלזול בצבא המצרי הוביל לנטילת סיכונים מולו בהעמדת יחסי כוחות בלתי סבירים בקו החזית. הזנחת קרב ההגנה והזלזול באויב חברו כדי העדר תוכנית ראויה להגנת סיני מפני מתקפה מצרית, והיערכות הנדסית-קרקעית מתאימה. בר-יוסף סוקר בקצרה את תוכניות “שובך יונים” ו”סלע”. הוא קובע כי “שובך יונים” – התוכנית לפריסת האוגדה הסדירה בסיני “היתה תוכנית להיערכות להגנה נגד איומי ביטחון שוטף, אבל לא לקראת מלחמה כוללת” (עמ’ 40). זה איננו נכון, משום שאחת מהדפ”אות (דרכי פעולה אפשריות של האויב) שהוצגו בפרק המודיעין של פקודת “שובך יונים” הציגה תרחיש של צליחה מצרית מלאה. פקודת “שובך יונים” לא נתנה מענה ריאלי לתרחיש של התקפת פתע מצרית, כפי שאירע ב-6.10.73, והעמידה מול הכוח המצרי המתוכנן לצלוח – שפורט במדוייק בסיכום המודיעין של התוכנית עצמה – יחסי כוחות בלתי סבירים לפי כל קנה מידה צבאי מקובל. התוכנית לא הינחתה כיצד יופעלו הכוחות בתרחישים שונים של דפ”א אויב, כמקובל בתוכניות מבצעיות, אלא היתה למעשה סכימה של הקצאת ופרישת כוחות לגזרות השונות. אף אחד מהמפקדים הבכירים של צה”ל שעסקו בתוכנית “שובך יונים” לפני המלחמה, במטה הכללי, בפיקוד הדרום ובאוגדה 252, לא סבר שהמבנה הסכמטי והלוקה בחסר של הפקודה, יחסי הכוחות הבלתי סבירים שגולמו בה, ואילתורי הכוחות המובנים בה, מחייבים תיקון. ועל כך אמרה ועדת אגרנט דברים נוקבים : “…מצאנו שלצה”ל לא היתה תוכנית מעובדת לפרטיה למקרה של התקפה כוללת של האויב תוך הפתעה, על יסוד הערכה מציאותית של כוחות אויב, היערכותו וכוונותיו, כנגד כוחות צה”ל ותוכניותיו”. דברים אלה של הועדה נעלמו מעיניו של בר-יוסף, או שבחר לצטט רק את דברי השבח.

התוכנית המקבילה ל”שובך יונים” של כוחות היבשה היתה תוכנית “שריטה” של חיל האוויר. בר-יוסף עוסק ב”שריטה”, וגם קובע, בצדק, ש”הייתה אות מתה עוד לפני שהמלחמה החלה” (עמ’ 192), אבל איננו מגיע למסקנה המתבקשת, ש”שריטה” היתה תמונת הראי האווירית של חוסר המוכנות של כוחות היבשה ב”שובך יונים”. שתי התוכניות לא נתנו מענה מפורט ויסודי לתרחישי צליחה מצרית בהיקף מלא ובהתרעת זמן מינימלית. לכך יש להוסיף גם כי בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים לא התקיימו אימונים משותפים לחיל האוויר ולכוחות היבשה במטרה לתרגל תיאום והפעלת סיוע אווירי לכוחות בקו התעלה, מול מערך האמ”ט (איזור מוכה טילים) המצרי הצפוף.

התוכנית ההגנתית השלישית של צה”ל לקראת מלחמה בחזית הדרום היתה “סלע” – תוכנית ההיערכות לסד”כ (סדר כוחות) מלא, כולל המילואים. בר-יוסף מציין כי הפקודה נועדה לפריסת הכוחות הנדרשים להגנה (עמ’ 38), אולם למעשה, ביחס לאוגדות המילואים הפקודה התמצתה בקביעת גזרות להיערכות ומתחמים לשטחי כינוס של החטיבות והאגדים הארטילריים, וכבר בדיוני “כחול לבן” במאי 73′ התגבשה התפיסה כי “סלע” בסיני היא שלב בהיערכות אוגדות המילואים למתקפת נגד ולהעברת המלחמה לשטח האויב, על פי הדוקטרינה הוותיקה של צה”ל. האפשרות שאוגדות המילואים יידרשו להשתתף בבלימת כוחות אויב מצריים שצלחו את התעלה אמנם מוזכרת בסעיפי “הכוונה” ו”כוחות ומשימות” של פקודת “סלע”, אולם לא נתפסה כתרחיש ריאלי. פקודת “סלע” לא נתנה מענה מפורט וסדור על תרחיש שבו הסדיר לא הצליח לבלום, ואוגדות התיגבור יצטרכו להיכנס ללחימה בכוחות המצריים הצולחים. שתי אוגדות המילואים לא היו אמורות להילחם בכוח המצרי שיצלח, ולא היתה כוונה להשקיען במגננה. זו היתה משימת הסדיר. אוגדות המילואים היו אמורות לצאת להתקפת נגד לפי אחת התוכניות ההתקפיות.

תרגילים ומשחקי מלחמה –  בשום משחק או תרגיל מלחמה בתקופה שביו שתי המלחמות לא תורגל תרחיש של הפתעה מוחלטת, או התרעה של כמה שעות, בדומה למה קרה ב-6.10.73. משחקי המלחמה לא התעמקו בתרגול המגננה ובמתן פתרונות טקטיים לתרחישי דפ”א של האויב שצלח. הם עסקו בסוגיות הקשורות במעבר להתקפה ולהעברת המלחמה לשטח האויב. למשחקי המלחמה היתה תרומה (שלילית) נוספת. הם השפיעו תודעתית על הקצינים הבכירים שהשתתפו בהם – הרמטכ”ל, אלוף הפיקוד, מפקדי האוגדות –  וגרמו לקיבעון מחשבתי בכך שניתבו את החשיבה המבצעית שלהם לפתרונות ולמהלכים שגובשו בתרגילים ובמשחקי המלחמה, ובכך הכתיבו במידה רבה את הפתרונות הטקטיים והאופרטיביים שנתנו אותם מפקדים למצבים שהתהוו בפרוץ המלחמה האמיתית. בתנאי לחץ כמו זה שנוצר אצל הפיקוד הבכיר הישראלי בפרוץ מלחמת יום הכיפורים כתוצאה מההפתעה הכמעט מוחלטת, הנטייה להישען על הפתרונות המוכרים והמתורגלים היתה אך טבעית, אך הפתרונות שניתנו היו ע”פ מה שתורגל במשחקי המלחמה ולא בהתאם להתפתחויות בשטח.

(אי) הפנמת והטמעת מידע לגבי מערכי הנ”ט בצבא המצרי – אחד המאפיינים המרכזיים של הכנת צבא מצרים לסיבוב הבא לאחר מלחמת ששת הימים היה הרוויית מערך החי”ר באמצעי נ”ט. מידע שהופק ע”י הגופים המקצועיים של אמ”ן לגבי דוקטרינת ריכוז הנשק הנ”טי ביחידות החי”ר המצריות, לא הגיע לידיעת ולמודעות יחידות השדה של גייסות השריון. במיוחד אמורים הדברים במידע על טיל הנ”ט “סאגר”. הטיל היה ידוע לצה”ל לפחות משנת 1970, אולם המידע על הטיל לא הוטמע ביחידות חיל השריון. במסלולי צוות טנק באימונים שבין המלחמות שולבו תרגולות היתקלות ב”בזוקה” (מטול רימונים נגד טנקים) ובתותחי נ”ט, אך לא בטילי נ”ט. בלשונה של ועדת אגרנט, צה”ל – הפיקוד הבכיר (שרובו קציני שריון), אמ”ן ומפקדת גייסות השריון – לא השכיל לעבד את המידע הגולמי שהיה קיים ברשותו לתובנה כי יש לראות את מיגוון מערכות הנ”ט שבידי האויב כ”‘קונצרט’ נ”ט משולב ומתואם המופעל על שטחי הריגה כנגד הטנקים שלנו”. גם אמירה נוקבת זאת של הועדה, ששיקפה את חוסר המוכנות של האלמנט המרכזי בכוחות היבשה של צה”ל, ותיארה במדוייק את המתארים שבהם התנגשו יחידות הטנקים של צה”ל בהסתערויות החוזרות והנשנות במערכי החי”ר המצריים, לא מצאה את מקומה בסקירתו האופטימית של בר-יוסף.

לוחמת לילה –  נדבך חשוב בדוקטרינת הלחימה של צה”ל לדורותיו, עוד מימי פלגות הלילה של וינגייט, הוא לוחמת לילה. לכוח תוקף יתרונות מובהקים בהתקפת לילה, אולם מימושם מותנה לא רק בהשגת מודיעין מפורט על המערך הנתקף, ובקיום נוהל קרב מפורט ומסודר, אלא גם – בלחימת טנקים מודרנית – באמצעי ראיית לילה לירי טנקים. זהו תחום שבו צה”ל קפא על שמריו, והגיע למלחמת יום הכיפורים כשהזרוע היבשתית העיקרית שלו – חיל השריון – נמצא בנחיתות אופרטיבית מול השריון המצרי, ואיננו מצוייד ללחימת לילה.

ההתכוננות ל”מקרה הקטסטרופה” –  נדבך מרכזי במוכנותו של צבא למלחמה היא התכוננות למקרה קטסטרופה, שבו ההנחות והתנאים המוקדמים שעליהם מתבססת ההיערכות הסדורה המתוכננת לקראת מלחמה אינם מתקיימים. פיקוד צה”ל נתן דעתו על היתכנות “מקרה קטסטרופה”, שהוגדר כתרחיש שבו לא תהיה כלל התרעה מודיעינית והמלחמה תיפתח בהפתעה, וסבר שניתן מענה לאפשרות כזאת. אולם למעשה לא הוכן מענה ראוי למקרה הקטסטרופה, שאכן התרחש, וצה”ל מצא עצמו ב-6.10.73 בלתי מוכן. לצה”ל לא היה מענה אפקטיבי לתרחיש הצפוי של צליחת חמש דיביזיות חי”ר לכל רוחב גזרת התעלה. בסדר הכוחות הסדיר של צה”ל בחזית המצרית לא היה ניתן היה למנוע היאחזות מצרית ממזרח לתעלה, לא ב”אחת לפנים” ולא ב”שתיים לפנים”. מה יכול היה להיות מענה לתרחיש כזה ? צבא סביר היה מכין – מראש – מערך הגנה מוכן לתפיסה בעומק השטח, כדי לאפשר, במקרה הקטסטרופה, פתרון שמטרתו, בלשון עולם העסקים –  to cut the losses – למזער את נזק ההתקפה המצרית. אבל הכנה כזאת לא היתה אפשרית במבנה התודעתי של מפקדי צה”ל בין שתי המלחמות. היא היתה מחייבת נטישת דוקטרינת “אף שעל”, ובראש ובראשונה פינוי המעוזים, כדי שלא יהיה צורך להשקיע כוחות בהגנתם, והסגת הכוחות הקדמיים. היא היתה מחייבת מה שקרוי בימינו “שינוי דיסקט” בחשיבה של פיקוד צה”ל בכל הקשור להגנה ולמגננה, היא היתה מחייבת גם “שינוי דיסקט” בהתייחסות המזלזלת לאויב המצרי וליכולותיו. על כך העירה ועדת אגרנט : “…ביטחון מופרז ביכולת צה”ל להדוף בכל הנסיבות [ההדגשה במקור] התקפה כוללת של האויב בשתי חזיתות באמצעות הכוחות הסדירים בלבד, וביכולתו של צה”ל על מערכו המלא להיערך להגנה ולעבור במהירות רבה למתקפת נגד בקנה מידה גדול…”. גם משפט זה של הועדה נעלם מעיניו של בר-יוסף.

מצב הימ”חים –  פערים מתוכננים בהצטיידות השוטפת ובתהליך הקמת היחידות, שגרת הפשרת ציוד מימ”חים לצורכי אימונים ובט”ש, איכות ירודה ומחסור כרוני בכוח האדם שהיה אחראי על החזקת הציוד בימ”חים – כל אלה הביאו לכך שביחידות מילואים רבות היו חוסרים קריטיים בציוד לחימה – מטנקים ועד מקלעים ומשקפות. ועדת אגרנט העירה כי תוכניות צה”ל להתארגנות והצטיידות בגיוס חירום היו מבוססות על ההנחה שתהיה התרעה של 48 שעות לפחות, וכי לא ניתן מענה בתכנון צה”ל למקרה הקטסטרופה שבו לא תהיה התרעה כזאת.

כל הגורמים שנזכרו היו באחריות ראשי המטה הכללי, ראשי האגפים, מפקדי חיל האוויר, גייסות השריון, ופיקוד הדרום בתקופה שבין שתי המלחמות. בר-יוסף מטיל את עיקר האחריות לתנאים שבהם נתפס צה”ל בפרוץ מלחמת יום הכיפורים על ראשי אמ”ן ועל המחדל המודיעיני, ובכך מסיט את האחריות העיקרית לשורת המחדלים הקשים שפגמו בכשירות צה”ל למלחמה מהמפקדים וקציני המטה שהיו אחראים לכך.

ואשר לאחריות ראשי המודיעין –  באחריותו של פיקוד צבאי להעמיד תוכניות וסד”כ שנותנים מענה על דרכי פעולה אפשריות של האויב. בניתוח דפ”אי אויב אפשר וצריך להביא בחשבון גם מידע מודיעיני על כוונותיו של האויב, אבל תוכנית ההגנה צריכה לתת מענה גם למקרה שהאויב יפעל לא לפי ניתוח הכוונות המודיעיני, אלא לפי הפוטנציאל שלו. היכולת ההתקפית של האויב נגזרת מסדר הכוחות שלו, מפריסתם בשטח, ומהפוטנציאל ההתקפי שהשילוב של שני אלה יכול לייצר. היה על צה”ל להיות ערוך לתרחיש הגרוע ביותר הבנוי על הפוטנציאל ההתקפי של האויב, ולהיות מוכן להפתעה אסטרטגית, ללא התרעה. אלא שצה”ל זילזל ביכולת המצרית להוציא לפועל מהלך התקפי מוצלח הכולל צליחה של התעלה בכוחות גדולים. קונצפציית “הסדיר יבלום”, שהתבססה על אוגדה 252 וחיל האוויר, והתעלמה מחוסר היכולת של חיל האוויר לפעול בזירה בשעות הקריטיות ביותר של צליחה אפשרית, לא יכולה היתה לתת מענה לאיום הפוטנציאלי של צבא מצרים. בניין הכוח המצרי בין שתי המלחמות איפשר למצרים לתקוף בו-זמנית לכל רוחב החזית, ללא מאמץ עיקרי אחד או שניים. מול תרחיש של חמש דיביזיות חי”ר הצולחות לכל רוחב גזרת התעלה, רוויות באמצעי נ”ט, מגובות בכוחות שריון, ובסיוע של ארטילריה מאסיבית ובסיוע תקיפות אוויר והנחתות קומנדו, לא יכול היה צה”ל לרכז כוחות, ונאלץ לפצל ולפזר את כוחותיו הדלילים לכל רוחב הגזרה. בסד”כ שהעמיד צה”ל בחזית התעלה לא ניתן היה למנוע מהמצרים להשיג מאחז בגדה המזרחית של התעלה. בסד”כ המלא שלו, באמצעים שענדו לרשותו, ברמת מוכנותו למלחמה, במבנה הכוח, באופי האימונים, התרגולים ומשחקי המלחמה, בהיערכות הלוגיסטית, גם צה”ל המגוייס במלואו לא היה מסוגל לעקור מאחז זה לאחר שנאחז בקרקע.

ומכאן לסקירת ניהול המלחמה אצל בר-יוסף. אם לתמצת את התזה : בנוסף לכישלון המודיעיני, מה שהיה בעוכרי צה”ל היו בסך הכל שלושה-ארבעה מפקדים בכירים שהחלטותיהם ופעולותיהם בשטח גרמו לכל הכשלים של הימים הראשונים במלחמה. זוהי גישה פשטנית שאיננה יורדת לשורש המבני של התקלות שהיו, ומתעלמת כליל מתרומת חוסר המוכנות של הצבא לכישלונות. לעומת אלה מציג בר-יוסף את גיבור המלחמה שלו – הרמטכ”ל דוד אלעזר – “מצביא בעל יכולת עילאית לצפות פני עתיד ועין גאונית המאפשרת להם לפעול נכונה ברגע הנכון” (הציטוט הוא מקלאוזביץ).

בר-יוסף קרא חומרים רבים, אבל הוא איננו מבין את הקרב היבשתי ואין לו כלים לנתח אותו, ומכאן הוא מגיע לקביעות בלתי מבוססות. אתייחס בקצרה לארבעת הימים הראשונים. החטא הכבד ביותר לדבריו הוא זה של גונן, שעיכב את פריסת הטנקים בקו על פי תוכנית “שובך יונים” ב-6 באוקטובר. אין שום דרך להוכיח כי פריסה מלאה של הטנקים בעמדות היתה משנה מהותית את הצלחת מבצע הצליחה המצרי. הברירות הרעות של מפקדי הגדודים והחטיבות היו בין הצבת הטנקים בעמדות על קו המים, שמהן היו יכולים לפגוע בסירות הצליחה, אך גם להיפגע מטנקים ונ”ט שהוצבו בסוללה המצרית הגבוהה שממול, או בעמדות אחוריות יותר (“סנפירים” בגזרה הצפונית), שהיו מאפשרות לטנקים הגנה אך מונעות מהם אפשרות לירות לתוך המים. גם בפריסה מלאה, יחסי הכוחות היו בלתי אפשריים. על פי “שובך יונים”, מול כל גזרת צליחה של דיביזיית חי”ר מצרית, היתה אמורה להתפרס, בממוצע, פלוגה וחצי – כ-15 טנקים. לכל דיביזיה היו ארבעה איזורי צליחה. בגזרה הפרוצה ביותר, זו שבין המעוזים “פורקן” ו”מצמד”, היתה פרצה של 20 ק”מ שבפריסה מלאה לפי “שובך יונים” היתה אמורה להיתפס ע”י פלוגת טנקים מגדוד 79 – וזה מול ארבע גזרות צליחה של דיביזיה 16. גרימת נזק גדול יותר  לכוחות הצולחים – יתכן , אבל איזה סיכוי היה לכוחות דלילים כאלה לסכל את הצליחה המצרית ? התוצאה הוודאית היחידה של פריסה כזאת היתה שחיקה גדולה עוד יותר של טנקי אוגדה 252.

בר-יוסף מטיל את כל האחריות לכישלון התקפת הנגד של ה-8 באוקטובר על כתפיו של גונן. לדעתו מיתווה המתקפה שהציג הרמטכ”ל בחמ”ל פיקוד דרום בערב ה-7.10 היה “סביר ובעל סיכויי הצלחה. הבעייה לא הייתה בתוכנית ובמועד ביצועה אלא בשינויים שעשה בה גונן ובדרך שניהל אותה” (עמ’ 318). ” לכאורה אפשר היה לסיים את המלחמה ב-8 באוקטובר” (עמ’ 262, וראה עמ’ 270).

המציאות הייתה הפוכה. הרעיון המבצעי שהיתווה הרמטכ”ל ב”דבלה” בערב ה-7.10 היה לתוכנית התקפה בלתי ריאלית בכל מבחן אפשרי של תוכנית מבצעית אופרטיבית : אויב (יחסי כוחות) – זמן ומרחב. התוכנית גם לא הביאה בחשבון מרכיב נוסף בסכמת הפעולות במסגרת הערכת מצב – ניתוח והערכת דרכי פעולה אפשריות לאויב (דפ”א), ומתן מענה להן.

כל אחת משתי האוגדות התוקפות – 162 ו-143 – נדרשה לצאת להתקפה להשמדת עיקר כוחותיהן של שתי דיביזיות חי”ר. תפיסת ההתקפה היתה ממוקדת בטנקים המצריים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממאסת החי”ר רוויית הנ”ט של דיביזיות החי”ר המחופרות בראשי הגשר שלהן. אמנם, הרמטכ”ל הינחה להתרחק מהחי”ר שעל הסוללות לאורך התעלה, אלא שהחי”ר המצרי כבר היה מחופר בעומקים של כ-8-3 ק”מ ממזרח לסוללה. אשר לטנקים, בכל דיביזיית חי”ר היו כ-200 טנקים, כולל טנקי חטיבת השריון שצורפה אליה. במספרי טנקים, אוגדה 162 היתה אמורה לתקוף כנגד כ-470 טנקים בגזרת הארמיה השנייה (כולל טנקי גזרת קנטרה) עם כ-160 טנקים. אוגדה 143 היתה אמורה לתקוף מול כ-380 טנקים בגזרת הארמיה ה-3 עם כ-220 טנקים. זהו יחס תוקף-מגונן שלילי – בטנקים בלבד – של 1.7:1 עד 3:1, לעומת 1:3 כמקובל בתורת הקרב המקובלת. לוח הזמנים של התקפת הנגד הכתיב השלמת המשימה של כל אוגדה, כולל – במידה וייתפס גשר מצרי – תפיסת מאחז ממערב לתעלה, במסגרת זמן של ארבע שעות.

הרעיון המבצעי של הרמטכ”ל להתקפת ה-8.10 היה טנקו-צנטרי, הוא התמקד בהשמדת טנקים, וכך נתפס ע”י דרגי הפיקוד שמתחתיו. למרות שיעד התקיפה היו דיביזיות חי”ר, עדיין לא התגבשה אצל אלעזר תובנה כי לוז המערך המצרי שאותו תוקפים הוא חי”ר מחופר ורווי נ”ט, ולא טנקים. בתדרוכים של אלעזר לקראת ההתקפה אמר : “יכול להיות שמחר נאבד מאה טנקים. אם זה יקרה – זה הרבה מאד, אני מקווה שתמורת זה נשמיד להם פי ארבעה”. הביוגרף של אלעזר, חנוך ברטוב, שהידהד למעשה את הנרטיב של אלעזר אחרי המלחמה, כתב משמו : “עקרונות תוכניתי היו : (1) ההתקפה תתנהל ממזרח לתעלה נגד ריכוזי השריון בראשי הגשר של שתי הארמיות…”. בכל השיחות והתדרוכים של אלעזר, מול שר הביטחון, מול המטה הכללי ומול הפיקוד, הדגש היה על השמדת השריון המצרי כמשימה שעם השלמתה ניתן יהיה לעבור לצליחה. הבסת החי”ר לא הוזכרה כתנאי מבצעי לצאת למבצע הצליחה.

הנחייה מרכזית של הרמטכ”ל היתה ששתי האוגדות המתוכננות לתקוף ישמרו, כל אחת בגזרתה, מרחק של שלושה ק”מ מהסוללות שלאורך התעלה. הנחייה זו התבססה על ההנחה שטילאי הנ”ט המצריים ממוקמים בעיקר על הסוללות שלאורך התעלה, והקו הקדמי של מערך החי”ר המצרי לא יתקדם מעבר לטווח הטילים המוצבים על הסוללות. למעשה, יחידות הנ”ט היו בקו הקדמי בכל מקום אליו הגיע החי”ר המצרי. כלומר, כדי להימנע מפגיעה מאמצעי הנ”ט, שכבר הפילו חללים רבים בשריון הישראלי ביומיים הקודמים, היה צריך לשמור מרחק של שלושה ק”מ מהקו שבו נעצרו דיביזיות החי”ר המצריות, ולא מהסוללות שלאורך התעלה.

אולם אם המטרה היתה להשמיד את הדיביזיות המצריות, “לנפנף אותן” כלשונם של אלעזר, טל ובכירי מטכ”ל אחרים, איך יכולה היתה שיטת הפעולה שהיתווה הרמטכ”ל לגרום לכך ? אם מקפידים לשמור על טווח טילים מהקו הקדמי המצרי, איך אפשר “לנפנף” את האויב שצלח ונאחז בשטחנו ?

הרעיון המבצעי של הרמטכ”ל לא פתר את סוגיית ההתחככות בחי”ר. הרמטכ”ל הניח שבעייה זו תבוא על פתרונה בהפצצה מסיבית של חיל האוויר שתקדים את תנועת שתי האוגדות כל אחת בגזרתה, ותלווה את התקפתן באופן שוטף. לשיטתו של הרמטכ”ל, החי”ר המצרי – “החי”ריונים” בלשונו הציורית, יחוסל ע”י הפצצה מאסיבית של חיל האוויר שישתמש בפצצות CBU, ושתי האוגדות התוקפות לא יצטרכו כלל לטפל בבעייה זו.

הרעיון המבצעי של תוכנית הרמטכ”ל היה מושתת, אם כן, על סיוע אווירי מאסיבי. בעניין זה הוכשל הרמטכ”ל ע”י הבטחותיו חסרות הכיסוי של מפקד חיל האוויר להעמיד לרשות שתי האוגדות התוקפות ליווי צמוד של מטוסי תקיפה לכל אורך היום. לרמטכ”ל לא היתה “תוכנית ב'” למקרה שהבטחות אלה לא יקויימו, כפי שאכן קרה.

הרעיון המבצעי של הרמטכ”ל לא הביא בחשבון אלמנט מרכזי בהערכת המצב, שאמור היה להיות מוצג ע”י המודיעין – דפ”א אויב. התוכנית הניחה מצב סטטי שלפיו תמונת האויב של סיום ה-7.10 תהיה גם התמונה לכל אורך ה-8.10. בעניין זה הכשל מונח לפתחו של אמ”ן.  המצרים עמדו לצאת ב-8.10 לשלב ב’ של מבצע הצליחה – הרחבת ראש הגשר (שלב “המשימה הבאה” לפי ההגדרה המצרית). תרחיש זה לא הובא כלל לדיון ב”דבלה” ובדיונים במטכ”ל כאשר חזר הרמטכ”ל מהביקור הלילי ב”דבלה” ל”בור”. נציגי אמ”ן במפקדות – ראש אמ”ן בפורום הרמטכ”ל, קמ”ן הפיקוד בפורום הפיקוד, לא הציגו נתון חיוני זה בדיונים על תוכנית התקפת הנגד. הפעילות המצרית במחצית הראשונה של ה-8.10 – העברת השריון, ריכוזי הכוחות, ההכנה הארטילרית – היתה למעשה היערכות לקראת היציאה לשלב “המשימה הבאה”, אך היא לא פורשה כך ע”י הדרגים השונים בפיקוד הישראלי. כאשר התקבלה, בסביבות השעה 1300, ידיעת המודיעין כי המצרים עומדים לצאת להשלמת שלב “המשימה הבאה”, הופתעו במטכ”ל ובפיקוד, ופירשו את ההתקפה המצרית כתגובה להתקפת הנגד הצה”לית. יתכן שאילו היתה הערכה כי מימוש שלב “המשימה הבאה” יקרה ב-8.10 משוקללת בדיונים ב”דבלה” ובמטכ”ל, תוכנית התקפת הנגד היתה מביאה אפשרות זו בחשבון ונותנת לה מענה בתוכנית המבצעית.

כשל נוסף של פעולת הרמטכ”ל, והמטה הכללי, אף הוא היה בתחום נוהל הקרב. הנחיות הרמטכ”ל ב”דבלה” לא נרשמו ולא עובדו בשום שלב של הלילה שקדם להתקפת הנגד לפקודה מטכ”לית מפורטת. פקודת “אשור 6” שהוציא אג”מ/מבצעים בסביבות 0500 היתה פקודה כללית מאד שהתייחסה לכל זירות המלחמה, לרבות זירת חיל הים. “אישור התוכניות” לפיקוד הדרום התבצע בשיחה טלפונית קצרה בין אלעזר לגונן בשעה 0607. עם זאת, אין לדעת באם קיום נוהל קרב מסודר ותקני יותר היה מצליח לאתר את כשלי החשיבה שביסוד תוכנית הרמטכ”ל ולתקנם.

שורש השיבוש של מתקפת ה-8.10 היה ברעיון המבצעי של הרמטכ”ל, שהיה בלתי מציאותי, ולא בר מימוש בתנאים המבצעיים ששררו בגזרת התעלה ב-8.10. על אלה נוספו כמובן חוסר השליטה והתיפקוד של מפקד אוגדה 162 אדן, והחלטותיו התזזיתיות של אלוף הפיקוד גונן.

בר-יוסף מתעלם לחלוטין מכישלונו הטוטאלי של האלוף אדן (“ברן”) לשלוט ולנהל את אוגדתו, כאשר הפקודה להתקפה אוגדתית הניבה למעשה שתי התקפות של גדודים מוקטנים על טהרת הטנקים, בהפרש של 3.5 שעות, ללא סיוע ארטילרי, ועם מעט מאד סיוע אווירי. כדוגמא מובהקת לאי הבנתו את הקרב, בר-יוסף מונה את הסתערות גדוד 19 – אחד הכישלונות הגדולים במלחמה, לא בשל מפקדיו ולוחמיו האמיצים של הגדוד, אלא בשל הדרך הרשלנית בה נשלחו להתקפה ע”י המח”ט ומפקד האוגדה – כאחת מנקודות האור של המערכה בדרום (עמ’ 305).

וכן היה גם גונן –  המפקד שהתמנה – אגב, כמינוי של אלעזר – לתפקיד גדול על מידותיו. התנהלותו התזזיתית בארבעת הימים הראשונים למלחמה העידה על העדר יכולת להעריך את המצב ולבצע ניתוח ריאלי של יחסי כוחות, זמן ומרחב. התנהגותו בימים אלה התאפיינה במעברים חדים מאבדן מוחלט של הביטחון ביכולתו של הפיקוד לעמוד מול המתקפה המצרית, לפרצי רוח קרב לוחמנית ואופטימית המתעלמת לחלוטין מהמציאות בשטח. לכך נוספה הבעייתיות שבהיררכיה הפיקודית שבה שניים משלושת מפקדי האוגדות היו בכירים ממנו בוותק ובניסיון, והיו מפקדיו בעבר.

כיצד מוכיח בר-יוסף את ההיתכנות של תוכנית הרמטכ”ל ? הוא מסתמך על עדותו של מח”ט 460 גבי עמיר שהעיד כי התקפת חטיבתו היתה קרובה לניצחון והיה צריך “רק עוד פוש” (עמ’ 273-272). המציאות הייתה שעמיר היה כל כך רחוק מהגדוד התוקף היחיד שלו – גדוד 19, שלא היה לו מושג בזמן אמת שהגדוד מתרסק ממזרח לפירדן. על תיפקודו ביום זה, ועל תיפקודו של מח”ט נוסף באוגדה 162 פסקה ועדת אגרנט בעדינות מנומסת כי הם פקדו על חטיבותיהם “פיקוד באמצעות הליכים” – לשון נקייה לפיקוד מרחוק. לגבי הסיכויים להצלחת ההתקפה, מג”ד 19 חיים עדיני אולי דיווח על מנוסה אצל המצרים (שם), אבל הוא עצמו, ושארית גדודו, נחלצו בעור שיניהם מן ההתקפה, כשהם משאירים בשטח כ-15 מתוך 22 הטנקים שלהם, ו-18 מחייליו נהרגו. וזוהי ראיית הזהב שמביא בר-יוסף להערכתו שתוכנית הרמטכ”ל היתה ברת סיכוי להצליח !!

באירועי ה-9 באוקטובר, גונן היטלטל ביחסיו עם מפקד אוגדה 143 בין ניסיונותיו לכפות על שרון את מרותו, לבין היגררות אחר יוזמותיו, תוך שהוא מאשר יוזמות התקפיות של אוגדה 143 בתנאי שהן יוצאו לפועל “ללא נפגעים”. בר-יוסף, שעל יחסו לשרון אעמוד בהמשך, מתאר מפקד אוגדה ה”מצפצף” על הפיקוד ויוצא לסדרת יוזמות התקפיות שלא קיבלו אישור. מחקר שנעשה באחרונה מוכיח כי באירועי ה-9.10 הסתבך גונן כבר באותו יום, וביתר שאת לאחר המלחמה, בתיאור מסולף ושקרי של האירועים, כאשר למעשה הוא עצמו היה מעורב לכל אורך היום בהחלטות, תוך שהוא מנסה ללכת בין הטיפות – לאפשר לאוגדה 143 מהלכים התקפיים מבלי להיחשף כמי שמפר את הוראותיו החד משמעיות של הרמטכ”ל. משנתקל בשעות הערב בזעמו של אלעזר על מה שנראה כהפרת הוראותיו, בחר לטפול על שרון הפרת פקודות. התמונה המצטיירת היא של אלוף פיקוד שאיננו שולט במפקד האוגדה אלא מובל על ידו. חוסר יכולתו של גונן לשלוט באלוף שרון היתה הסיבה העיקרית למינויו של בר-לב למפקד החזית בפועל בבוקר ה-10.10. ואכן, מינויו של בר-לב השליט כמעט מייד רוגע בניהול התזזיתי של הפיקוד וסדר בעבודת המטה.

כאמור, בר-יוסף איננו מחסידיו של שרון – הדבר בולט בכמה איפיונים לא מחמיאים שבהם הוא מתאר אותו (ראה למשל, עמ’ 263) ואכן שרון היה אישיות מורכבת, ו”קליינט” לא קל לפיקוד הבכיר שמעליו. אישיותו הדומיננטית של שרון בלטה בניהול המלחמה בחזית הדרום הרבה מעבר להשפעתם של מפקדי האוגדות האחרים. עם הגיעו לזירה, ב-7.10, היתה לשרון השפעה על שתי החלטות חשובות שעיצבו את המשך הלחימה בחזית : ההחלטה לחלק את החזית לשלוש גזרות אוגדתיות, וההחלטה שלא לוותר על קו ציר החת”מ – בניגוד לנטען אצל בר-יוסף היוזמה לכך היתה של שרון, והרמטכ”ל אישר. בשל אישיותו ועמדותיו, לאורך כל המלחמה נאלץ שרון לתמרן מול שני יריבים – המצרים מחד, והפיקוד הישראלי מאידך, כאשר ברוב הזמן הוא בודד בעמדתו הבלתי מתפשרת כי יש לצאת למתקפה ולצליחה מבלי להמתין למעבר הדיביזיות המשוריינות המצריות או להתפתחויות אחרות במלחמה. על הוויכוח המקצועי הכבידה והעיבה מערכת היחסים העכורה בינו לבין גונן ובר-לב, שגרמה לכל צד לייחס לצד השני – לפעמים בצדק ולפעמים לא בצדק – שיקולים לא ענייניים. ולמרות משקע היחסים העכורים, אוגדה 143 נקבעה ע”י בר-לב כאוגדה המובילה בהבקעה ובהקמת ראש הגשר במבצע “אבירי לב” – המבצע המורכב ביותר שביצע צה”ל מעודו. אי אפשר שלא לראות בקביעה זו הכרה מצידו של בר-לב ומצד הפיקוד הבכיר של צה”ל בכך שעם כל החריקות, המריבות והטרוניות, לא נמצא מפקד מתאים יותר למבצע מאשר שרון.

כאמור, הגיבור של בר-יוסף הוא הרמטכ”ל אלעזר (כך גם במאמר שהתפרסם באחרונה באתר מחלקת היסטוריה של צה”ל). אירועים דרמטיים במהלכה של המלחמה הקשורים לאלעזר ועלולים לקלקל את התמונה אינם מוצאים כלל את מקומם בספר. ב-12.10.73, ביומה השביעי של מלחמת יום הכיפורים, הגיע הרמטכ”ל לידי גיבוש עמדה כי על ישראל להסכים להפסקת אש ואף לפעול להשגתה לא יאוחר מה-14.10, משום שצה”ל מתקרב למיצוי היכולות ההתקפיות שלו, אין לו עתודות שיכולות לשנות את יחסי הכוחות ולהביא להכרעת האויב, חיל האוויר מתקרב לקו האדום שהוגדר ע”י מפקדו כקו קריטי שמתחתיו חיל האוויר לא יוכל להמשיך לבצע משימות התקפיות, והמשך מצב הלוחמה אם לא תושג הפסקת אש ימצא את צה”ל מסובך ב”מלחמת התשה בתנאים נוראיים, כשכל עם ישראל מגוייס ואי אפשר לעשות ראורגניזציה ובינוי מחדש של כוחות”.

אותו רמטכ”ל, שעד לפרוץ המלחמה היה בטוח בכוחו להדוף בתוך זמן קצר צליחה מצרית בחזית התעלה, ולהעביר את המלחמה אל שטח מצרים, היה מוכן עתה להניח את הנשק שבוע לאחר פרוץ המלחמה, כאשר תמונת שדה הקרב בחזית המצרית היא שהצבא המצרי מחזיק בשתי מובלעות ארמיוניות בעומק של 12-6 ק”מ מהתעלה ; שהתקפות הנגד של צה”ל סוכלו והתרסקו על מערכי חי”ר רוויי נ”ט בראש הגשר שהקימו המצרים ממזרח לתעלה ; ושחיל האוויר, שבשנים שלפני המלחמה הושקעו בו למעלה מ-50% מתקציב הביטחון, איננו מצליח לתרום כהוא זה לשינוי המצב בחזית סיני, ומתקרב מבחינת סד”כ מטוסיו וטייסיו לקו האדום שמתחת לו איננו יכול למלא את משימותיו ההתקפיות, אלא רק להגן על שמי המדינה. אבל על פי התמונה הורודה של בר-יוסף, כבר בערבו של היום השלישי למלחמה (ה-8.10) הסתמן “קו פרשת מים שמעבר לו נטל צה”ל את היוזמה וצבאות מצרים וסוריה נכנסו למגננה כמעט מלאה” (עמ’ 281). זה נכון חלקית בחזית הסורית – אם כי גם שם ניסו הסורים שוב לתקוף בפתחת קונייטרה ב-9 באוקטובר (קרב עמק הבכא). אבל בחזית המצרית ? אם צה”ל חזר לשיטת בר-יוסף ליטול את היוזמה ב-9.10, מדוע נאלץ אלעזר להציע הפסקת אש שלושה ימים מאוחר יותר ?

בר-יוסף סוקר 11 החלטות גורליות שקיבל הרמטכ”ל ערב המלחמה ובמהלכה. התייחסתי לעיל לאחת מהן (הרעיון המבצעי של מתקפת ה-8.10). להלן התייחסות להחלטה נוספת : ההחלטה שלא לסגת לכביש הרוחב ב-7.10 (עמ’ 317, 320-319) – בר-יוסף מציג תמונה של שר ביטחון קורס מנטלית, הדורש כמעט בהיסטריה נסיגה לקו המיצרים, לעומת רמטכ”ל שעומד איתן נוכח המצב הקשה, שבזכות עמידתו הצליח צה”ל לבלום את המצרים בקו ציר החת”מ. התמונה האמיתית הייתה מורכבת יותר. בביקורו בחמ”ל פיקוד הדרום בצהרי ה-7 באוקטובר הורה שר הביטחון להיערך לנסיגה לקו שני שבו אפשר יהיה להחזיק, מבלי להכתיב היכן ייקבע הקו. עניין המיקום, אמר, ייקבע בין הרמטכ”ל לאלוף הפיקוד. כאשר ביקר ב”בור” לאחר שובו מסיני, חיווה דיין את דעתו שאת הקו יש לקבוע על קו כביש הרוחב, תוך הישענות על המיצרים, אך יתכן שיהיה צורך להיערך בקו ב’, עמוק יותר. הרמטכ”ל, בדברי תשובתו לדיין, אמר שהוא מסכים כי יש לייצב קו על המיצרים, וכבר נתן בהתאם הוראות לגונן, אך ההוראות שנתן לגונן היו להיערך על כביש הרוחב. בהתייעצות שהתקיימה אצל ראש הממשלה בהמשך אחה”צ, הציג אלעזר שתי חלופות לקו הנסיגה – קו הרוחב לפני המיצרים, או קו המיצרים, שהוא קו “קשה…עם תשלומים כבדים : אום-חשיבה [“דבלה”] ורפידים”.

אי אפשר להתעלם מהנימה האפוקליפטית השזורה בדברים שאמר דיין בשעות אלה (“חורבן בית שלישי”). אך עדיין יש מקום לשאלה האם מסקנותיו של דיין מהביקור בדרום היו היסטריות ושיקפו התמוטטות אישית, או שהיתה בהן ראייה נכוחה של מה שנכון היה לעשות בסיטואציה הנתונה בתמונת המצב שהצטיירה לו בביקורו בפיקוד בשעה הקשה ביותר של היום. דיין מעולם לא ראה בישיבה על קו התעלה עניין ש”בקדושה”, וכבר העלה בעבר רעיונות לנסיגה חלקית. יש כמובן הבדל בין הצעת נסיגה מעמדת כוח בתקופה של הפסקת אש, לבין הצעת נסיגה תחת לחץ של קריסת הקו במתקפה מצרית שצה”ל איננו מצליח לבלום. בהינתן הכוונות שיוחסו למצרים – העברת הדיביזיות המשוריינות ופיתוח המתקפה לעבר קו המיצרים בהמשך היום – ולאור עוצמת ההתקפה המצרית לכל רוחב החזית, שחיקתו הקשה של הכוח הסדיר, לוח הזמנים להצטברות הכוח המלא של אוגדות המילואים, ומגבלות היכולת של חיל האוויר לסייע לכוחות הקרקע בקו התעלה – הגישה כי יש להורות על נסיגה לקו שני כדי להיאחז בו עד לצבירת הכוח עיקר הכוח של אוגדות המילואים, ועד שחיל האוויר ייצור לעצמו את התנאים לפעולה חופשית בשמי החזית, הייתה סבירה. בהמשך ניתן יהיה לצאת להתקפת נגד מסודרת.

סוגייה נוספת היא שאלת מיקומו של קו הנסיגה. אילו תוכננה לפני המלחמה הגנת קו התעלה בתוכנית מסודרת הכוללת קווי ביניים להשהייה וקו עצירה, וקווים אלה היו מוכרים למפקדי הכוחות, ותפיסתם היתה מתורגלת בתקופות רגיעה, ניתן היה לנהל קרב הגנה סדור ולא מאולתר. תוכנית כזו לא היתה, ובמציאות הכאוטית שנוצרה ביממה שחלפה מתחילת המלחמה נקבעו קווי העמדות שנתפסו תוך כדי נסיגה לפי תוצאות ההתנגשות המקומית עם כוח האויב בכל אחת מהגזרות. הואיל ותוכנית לא היתה, התנהל דו-שיח מבולבל בתוך המטכ”ל ובין המטכ”ל לפיקוד דרום לגבי מיקומו של קו הנסיגה. בדו-שיח זה שימשו בערבוביה מושגים כמו “המיצרים”, “המעברים”,” כביש (או ציר) הרוחב” אצל חלק מהמפקדים, ובהם הרמטכ”ל, לא היתה הבחנה ברורה בין תוואי השטח השונים, אופיים הטופוגרפי ומידת התאמתם להקמת קו נסיגה.

בסופו של דבר לא נסוג צה”ל לקו המיצרים. עם הגעתו של שרון לטסה לקראת השעה 1600, הוא נפגש עם מח”ט 14, וקיבל ממנו דיווח מפורט על המצב בחזית. התמונה שהצטיירה מהדיווח היתה שהמצרים לא התקדמו משמעותית מאז הבוקר בכל רוחב הגזרה המרכזית, וכוחות קטנים מנהלים איתם קרבות סטטיים בין ציר החת”מ לכביש התעלה. לאור תמונת פריסת האויב בגזרה ביקש שרון וקיבל את אישור הפיקוד לשינוי ההוראה להחזיק את עיקר הכוח על ציר הרוחב וכוחות קטנים קדומניים על ציר החת”מ, ובהתאם לכך הורה לקדם את גדודי החלוץ של אוגדתו מערבה, לקרבת ציר החת”מ, בעורף שרידי היחידות של חטיבה 14 שהחזיקו את הקו הקדמי. ההחלטה אושרה ע”י אלעזר, אבל לא ניזומה על ידו כפי שבר-יוסף מציג את הדברים.

תיקון טעויות :

עמ’ 7  –  הסיפור על חטיבה 11 שהיכתה חטיבת טי. 62 עם שרמנים מיושנים הוא מיתוס נחמד, המשרת היטב את התזה של הספר. אולם למעשה לחטיבה 11 היה גדוד טנקי מגח (גדס”ר 279 – 17 טנקים) ועוד עשרה טנקי שוט בגדודים האחרים ואלה עשו את עיקר העבודה. טנקי השרמן פגעו בטנקי טי. 62 בודדים.

עמ’ 174 – גדוד השוט שהוטס מבית הספר לשריון ונערך ברפידים היה גדוד 198. מספרו של גדוד המגח שנערך בביר-תמדה היה 196. גדוד 79 היה גדוד של חטיבה 401 שחנה ברפידים. בארטילריה החזית תוגברה לקראת ה-6.10 רק בשתי סוללות תותחים מבה”ד 9.

עמ’ 210 – מעוז “מצמד” לא הותקף ב-6.10.

עמ’ 232 – חטיבה 217 הועברה כבר ב-6.10 לאוגדה 162.

263 + 304 –  אל”מ ואח”כ תא”ל אורי בן-ארי היה סגן אלוף הפיקוד ולא ראש המטה. ראש המטה בתחילת המלחמה היה תא”ל יצחקי ששון, ובהמשכה תא”ל אשר לוי.

עמ’ 302 – בקרבות ה-9.10 אבדו לאוגדה 143 כ-190 לוחמים, בהם 46 חללים, מהם 30 נעדרים, 41 שבויים (כולל 34 אנשי “מצמד”), וכ-100 פצועים. 19 טנקים ו-3 נגמ”שים הוצאו מכלל שימוש ונשארו בשטח.

והערה לסיום : בסיכום הספר כותב בר-יוסף : “חמשת ימי הלחימה הראשונים בחזית התעלה הותירו את צה”ל חבול וללא הישגים של ממש. התוצאה הזו לא שיקפה כושר לחימה מצרי מרשים במיוחד…” (עמ’ 305). בדברים אלה ממשיך בר-יוסף לימינו את מסורת הזלזול ביריב המצרי שהייתה השורש והמקור העיקרי לכישלונות צה”ל בחזית הדרום ב-1973. מבצע הצליחה המצרי היה דוגמא לתכנון וביצוע מופתיים שעמדו בכבוד בהשוואה למבצעי הצליחה הגדולים של מלחמת העולם השנייה (השתתפו בצליחה חמש דיביזיות מצריות, כל אחת מהן מתוגברת בחטיבת טנקים. לשם השוואה, בצליחת נהר הריין במבצע “שלל” –  Plunder, במרץ 1945 – אחד ממבצעי הצליחה הגדולים והמורכבים בזירה המערבית במלחמת העולם השנייה של מכשול דומה לתעלת סואץ – השתתפו שלוש דיביזיות בריטיות ואמריקניות) – וזאת בניגוד מוחלט לכאוס של מבצע הצליחה הישראלי, שלא נגענו בו כאן. ההתארגנות המהירה להיאחז ולהתחפר בקו 15-12 ק”מ ממזרח לתעלה, ולחימת הגבורה העיקשת של החי”ר המצרי שעל מערכיו התרסקו שוב ושוב יחידות טנקים ישראליות ראויה להערכה רבה, ולא לזלזול. לפחות את הלקח הזה היה צריך להפנים  מי שסוקר את מלחמת יום הכיפורים.