האם היה כיתור הארמיה השנייה במלחמת יום הכיפורים אופציה ריאלית ?

 פתח את הדיון: 

מדור: כללי תגובות: 5 תגובה

מפעם לפעם עולה לדיון סוגיית כיתור הארמיה השנייה במלחמת יום הכיפורים.

לאחרונה נדרש לנושא זה פרופ’ שלמה אבינרי. בסדרת מאמרים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני – “בין שתי תנועות לאומיות” (“הארץ” 26.9.15 ; 9.10.15 ; 15.10.15), בה עסק פרופ’ שלמה אבינרי בין השאר בהתערבותה של ארה”ב במלחמות ישראל, כתב :

“ב-1973 בלמה ארצות הברית בסוף מלחמת יום הכיפורים את כיתור הארמיה השנייה על ידי צה”ל, כדי למנוע ניצחון ישראלי סוחף מדי…” (“הארץ” 9.10.15).

יתכן שהאמריקנים היו מתערבים למנוע כיתורה של הארמיה השנייה. מהלך כזה בהחלט היה תואם את מדיניותו של קיסינג’ר שלא לאפשר לישראל להגיע להישג שייראה כתבוסה מצרית גדולה מדי. אולם המציאות היתה שלא היה צורך בהתערבות אמריקנית. הארמיה השנייה לא כותרה בגלל שורה של סיבות הקשורות כולן במצבו של צה”ל בשלבים המאוחרים של המלחמה, בהן : מצאי הכוחות שיכלו לעמוד לצורך מהלך של כיתור הארמיה השנייה ; הקיבעון של מפקדי החזית להכות את הארמיה השנייה ממזרח לתעלה, במקום לאפשר ריכוז כוח ממערב לתעלה שהיה עשוי לאפשר כיתור של הארמיה השנייה ; ומן הסתם גם השיקולים האישיים והפוליטיים שהניעו בשלב זה לא מעט מההחלטות בחזית הדרום, כאשר מדובר היה במהלכים הקשורים באריאל שרון.

ראשית, מצב שחיקת הכוח. בשלבים האחרונים של מלחמת יו”כ עמדו לרשות פיקוד הדרום 3 אוגדות מתמרנות מדולדלות למדי. שתיים מהן (אוגדות 162 בפיקודו של אברהם אדן, ו-252 בפיקודו של קלמן מגן), היו מושקעות במאמץ הכיתור של הארמיה השלישית. נותרה אוגדת שרון (אוגדה 143), שגם היא היתה מדולדלת למדי, והיתה פרושה משני צדי התעלה. ממזרח לתעלה – חטיבה 600, עם שני גדודים מוקטנים מול כוחות הארמיה השנייה במרחב שמצפון לחווה הסינית. ממערב לתעלה – חטיבות השריון 14 ו-421, וחטיבות החי”ר המוצנח 35 ו-247, כולן יחידות שכבר עברו פרקי לחימה קשים ביותר, חלקן מתחילת המלחמה, והיו רחוקות מאד מתקן מלא של כלים ולוחמים. יחידות אלה (למעט חטיבה 421) היו מסובכות בקרב קשה ובהתקדמות איטית לכיוון איסמעיליה בשטח בעל מאפייני קרקע “וייאטנמיים”, משני צידי תעלת המים המתוקים, נוכח התנגדות מצרית קשה ועיקשת.

מנגד, המערך המצרי ממערב לתעלה בגזרת הארמיה השנייה היה דליל, והסתכם בכמה גדודי קומנדו/צנחנים שהיו מושקעים בלחימה לאורך תעלת המים המתוקים מדרום לאיסמעיליה, ובחטיבה ממוכנת 118, הכוח האחרון שנותר מדיביזיה 23, שהוכתה קשות בקרבות ה-16.10 – 18.10. חטיבה זו היתה פרוסה החל מה-19.10 מנפישה במזרח ועד אבו-צווייר. תיאורטית יכלו המצרים להחזיר יחידות של הארמיה ה-2 מן הגדה המזרחית למערבית כדי לקדם פני מהלך איגוף ישראלי מצפון מערב לאיסמעיליה, אולם כנגד מהלך כזה עמד איסור חד משמעי של סאדאת על החזרת יחידות ממזרח התעלה למערבה, עד כדי איום להעמיד לדין כבוגדים קצינים שיציעו העברת יחידות כזאת, כמתואר אצל שאזלי. גם קשה להניח שהמצרים היו מקצים כוחות נוספים מהגזרה הדרומית ממערב לתעלה, שבה נאבקו נגד מהלך הכיתור של אוגדות 162 ו-252, או מיתרת כוחות העתודה להגנת המשטר שהחזיקו קרוב לקהיר (חטיבה אחת מכוחות אלה – חטיבת השריון 23 מדיביזיה 3, כבר הוטלה למערכה ב-18.10 מול הצליחה הישראלית בגזרת אבו-סולטן – “מקצרה” והושמדה כמעט כליל), כדי להגן על המרחב המרוחק יחסית של קנטרה-איסמעיליה.

נקודה מכרעת היא שעד ל-19.10 הושמד עיקר מערך טילי הנ”מ בגזרת ארמיה 2, וחיל האוויר הישראלי יכול היה לפעול כמעט ללא הפרעה בגזרה (ומה-22.10 ללא כל הפרעה, לאחר שלא נותרו עוד גדודי טק”א בגזרת ארמיה 2). חיל האוויר המצרי כבר “גרד את תחתית החבית” והטיל למערכה ממערב לתעלה שאריות של הטייסות הקרביות שלו ואפילו מטוסי אימון.

האפשרות התיאורטית היחידה לכיתור הארמיה השנייה היתה מהלך איגוף עמוק של אוגדת שרון דרך המרחבים שממערב לאיסמעיליה, תוך צליחת החיץ החקלאי הדליל שם, פריצה באיזור שדה התעופה אבו סווייר ומשם במהלך מכתר עד להתייצבות לחסימת הדרכים היוצאות מקנטרה המערבית. בשונה מהשטח בעל המאפיינים ה”ויאטנאמיים” לאורך תעלת המים המתוקים, השטחים שממערב ומצפון מערב לאיסמעיליה התאפיינו כשטחי תימרון פתוחים הנוחים לתימרון משוריין, וכאמור כמעט ריקים מכוחות משמעותיים.

Scan_Pic0001

מיתווה תיאורטי למהלך כיתור הארמיה השנייה

כדי להגיע ליכולת לבצע מהלך כזה, צריכה היתה אוגדה 143 לנתק מגע בכל הגזרות שבהן התנהלה לחימתה, משני צידי תעלת סואץ, ולרכז את כל עוצמתה בפינה הצפון מערבית של השטח שנתפס ע”י האוגדה, שבו החזיקה חטיבה 421. כדי שניתן יהיה לבצע ניתוק מגע כזה, היה צורך להכניס יחידות אחרות כדי להחזיק את קווי המגע מול המצרים. לשם כך היה צורך במתיחת כוחות פיקוד דרום הנותרים, שגם כך היו מתוחים בדלילות רבה מול מאחזי שתי הארמיות בגדה המזרחית באותו שלב, או לחלופין להשאיר בקווי המגע חלק מהכוח של האוגדה.

תנאי הכרחי נוסף לביצוע מהלך כזה היה כמובן הסכמת מפקדת הפיקוד לביצועו. אלא שמפקדי החזית, ברלב וגורודיש, היו נתונים במעין קיבעון לפיו את המהלך העיקרי של הדיפת הארמיה השניה יש לבצע בגדה המזרחית, במרחב שבין החווה הסינית לציר “טליסמן”. נאמנים לגישה זו, הטילו מפקדי הפיקוד מגבלה על התקדמות יחידות אוגדה 143 לאורך תעלת המים המתוקים ממערב לתעלה, שהם ראו בה מהלך משלים ותומך ללחץ על הארמיה השנייה במזרח התעלה.

מהו חלון הזמן שבו ניתן היה להוציא לפועל מהלך כזה ?

המועד המוקדם ביותר היה הלילה שבין ה-19.10 – 20.10, לאחר שחטיבה 14 המוקטנת צלחה את התעלה, כבשה את מתחם “אורחה”, ויישרה קו עם חטיבה 421 מצפון לציר “ורדית”. באופן תיאורטי ניתן היה לבצע מהלך כזה עד ליום ה-21.10, היום שבו התעקשו מפקדי החזית, ברלב וגורודיש, להטיל את חטיבה 600 להתקפה המיותרת והטראגית להרחבת השטח שבידי צה”ל מצפון לחווה הסינית – ההתקפה האומללה על מתחם “מיסורי”. תוצאת התקפה זו, שנכשלה, היתה למעשה הוצאתה של חטיבה 600 מהסד”כ הפוטנציאלי למהלך אוגדתי ממערב לתעלה, והחלשתה של אוגדה 143 לרמה שבה כבר לא יכולה היתה להוציא לפועל מהלך שאפתני לכיתור הארמיה השנייה. תחת זאת המשיכו כוחות האוגדה ממערב לתעלה בהתכתשות היומיומית בכיוון איסמעיליה, שהניבה התקדמות מעטה תוך שחיקה נוספת של כוחות האוגדה.

יש להניח שגם הקצר הכמעט מלא שהיה בשלב זה של המלחמה בין מפקד החזית ברלב ואלוף הפיקוד בתואר גורודיש, לבין אריאל שרון, מנע גם הוא אפשרות כי משימת כיתור הארמיה השנייה תוטל על אוגדת שרון. המדובר בשלב שבו כבר הצטברו במפקדת הפיקוד כעסים רבים, חלקם מוצדקים וחלקם לא מוצדקים, על התנהלותו של שרון במספר אירועים במהלך המלחמה, החל מהתקפות האוגדה שבפיקודו ב-9.10 תוך הפרת ההוראה לעצור את הפעילות, דרך ההתכתשויות בין “הצדדים” במהלך מבצע “אבירי לב” לצליחת התעלה, וכלה בפרשת “מיסורי”. ברלב, יש לזכור, היה גם איש פוליטי, וסלד מהאפשרות שיריבה הפוליטי של מפלגתו, מייסד הליכוד שרון, יזכה בזרי דפנה נוספים בזכות הצלחת מהלך כיתור של הארמיה השנייה. אין לשלול את ההנחה שגם נימוק זה מנע את האפשרות כי על אוגדה 143 יוטל מהלך כזה.

אשר על כן, אם יש לאבינרי ראיות לכך שהאמריקנים התכוונו למנוע את כיתור הארמיה השנייה, הם לא היו צריכים לטרוח בכך. מלאכתם, גם אם לא היו צדיקים, נעשתה בידי אחרים.

5 תגובות ל האם היה כיתור הארמיה השנייה במלחמת יום הכיפורים אופציה ריאלית ?

  • 1
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    הניתוח הצבאי משכנע, וההקשרים הפוליטיים שמתאר מגידו הם כמעט ודאיים כיום. לפי הציטוט, פרופ’ אבינרי דיבר על בלימה בפועל ע”י ארה”ב, אך לא הובא המקור ואמירה זו, ולא הוסבר כיצד ארה”ב “בלמה”. קרוב לוודאי שהמודיעין של ארה”ב ידע את המציאות הצבאית, המתוארת ע”י עודד מגידו – לווייני ריגול אמריקניים כבר שוטטו בחלל באותה עת ויכלו לספק מידע לכל הפחות על מספרי הטנקים שנפגעו – ולכן הבין שגם ללא פעילות אמריקנית אקטיבית תימנע ישראל מהמשך כיתורה של הארמיה השניה. הרי ראינו כיצד קיסינג’ר, שר החוץ של ארה”ב, התאמץ למנוע השפלת הארמיה השלישית בעמידה על כניעתה לאחר כיתורה בידי צה”ל, ואילץ את ישראל להסתפק בכיתור ולאפשר הספקת מים ומזון לחיילי הארמיה, ובכך לאפשר להם שלא להיכנע. מטרתו היתה למנוע ניצחון ישראלי מוחץ והשפלת מצרים, וראה בפתרון כזה יצירת פתח להבאת שני הצדדים לבסוף לשולחן הדיונים – מה שקרה כעבור 3.5 שנים, אם כי במעורבות אמריקנית פחותה, שהיקפה האמיתי טרם נודע.

    אפשר איפוא להניח בבטחה כי, אילו היו בידי ישראל כוחות כשירים נוספים להשלמת כיתורה
    של הארמיה השניה, וצה”ל היה נוקט מאמצים נוספים בכיוון זה, היתה ארה”ב מגבירה את הלחץ המדיני ומאלצת את ישראל להניח גם לארמיה זו להישאר במקומה ללא כניעה, ולספק לה מזון ומים. לפיכך, בדיעבד, טוב שישראל לא המשיכה במאמץ הכיתור, שכן הנפגעים במאמץ כזה היו נפגעים לשווא. מאחר שלא יתכן כי מפקדי צה”ל לא הבינו כי זה המצב, נראה כי הם לא ראו בשל כך צורך “לגרד את תחתית החבית” ולמצוא כוחות נוספים, אולי בעתודה של פיקוד המרכז. כפי שעודד מגידו כותב שמלאכתם של ה”צדיקים” האמריקנים נעשתה עבורם בידי ישראל, אפשר לומר גם ההיפך: מלאכתם של הצדיקים הישראליים נעשתה עבורם בידי האמריקנים, בעצם הפגנת מטרתם למנוע תבוסה וכניעה משפילה של הכוחות המצריים.

  • 2
    ניצן שפירא  כתב:

    ראשית, הערה בנוגע לכיתור ארמיה 3:

    פרט שאולי נשכח בשיח ההיסטורי על מי”כ הוא המצור הימי שהטילו המצרים במצרי באב אל-מנדב מיד בפרוץ המלחמה. מצור ימי זה חסם תנועת כלי שיט אל אילת וכתוצאה מכך נאלצו מיכליות הנפט הישראליות מאיראן (מקור הנפט העיקרי של ישראל באותם ימים) להפליג סביב אפריקה, נתיב שהאריך את השיט בחודשיים.

    מה שידוע עוד פחות היא העובדה שהמצור הימי הוסר כתנאי להסכמת ישראל להעביר אספקה לארמיה השלישית הנצורה. ההכרזה הרשמית על הסרת המצור נדחתה ליום חתימת ההסכם על הפרדת הכוחות ב-18 בינואר 1974.

    לפיכך, ארה”ב לא “הכריחה” את ישראל להתיר הספקה לארמיה השלישית אלא סייעה לה לקבל תמורה עבור אותו היתר. “השפלת הארמיה השלישית” היא פנטזיה ללא תמורה בעין.

    * * *

    כדי לקיים כיתור על הארמיה ה-2 במתווה “החץ” של עודד, נדרשו כוחות לא רק לביצוע ההבקעה עצמה אלא גם לביצוע הכתר ממש (כלומר, פריסת כוחות לאורך כל נתיב ה”חץ”). כוחות בסד”כ שכזה לא היו בצה”ל בשלהי המלחמה. מפיקוד צפון “גירדו” אי אלו כוחות ובפיקוד מרכז הייתה מצבת טנקי שרמן דלילה.

    את כיתור הארמיה ה-2 לא היה ניתן לבצע. נקודה.

  • 3
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    המסקנה המתבקשת מכל הדברים שנכתבו כאן עד עתה, היא שאכן לא היה סיכוי לכיתור הארמיה השניה. כל הצדדים חשבו ופעלו כשפניהם לעבר התדמית והרושם הציבורי. האיסור החמור שהטיל סאדאת, אפילו על הצעת נסיגה כלשהי של כוחות הארמיה השניה מערבה, פעל במקביל למה שעודד מגידו רואה כ”התעקשותם” של בר-לב ושאר מפקדי צה”ל להכות בארמיה השניה ממזרח. עודד מציג זאת כ”התעקשות”, ביטוי חיובי המעיד על דבקות חיובית במטרה, אך ברור שהוא מתכוון ל”עקשות”, כלומר לפעולה מטופשת “עם הראש בקיר”. אם זו כוונתו, סבורני כי טעות בידו. בר-לב מכאן וסאדאת משם ראו ותפסו – בצדק, לעניות דעתי – הוצאת כוחות כלשהם של הארמיה הנשיה מערבה, כסממן היסטורי לכשלון הצליחה המצרית במי”כ ולניצחון ישראלי ברור. אני מניח שסאדאת חרד אפילו מפרסום תצלום בודד של משאיות מצריות החוצות את התעלה מערבה באותה גזרה, שכן גם אם היה מוצמד לתצלום הסבר כי אלו משאיות שהביאו לחיילי הארמיה בגדי א’ לטקסי ניצחון, היה כל העולם עלול לפרש את התמונה כתחילת הבריחה המצרית מערבה וכניצחון ישראלי.

    מכל מקום, מאחר שבר-לב לא נודע כפנטזיונר המתעלם מהמציאות, ולכן קשה להניח כי לא הבין שדלילות הכוחות הישראליים הותירה כמעט בגדר פנטזיה את כיתור הארמיה השניה, נשאלת השאלה מה בעצם רצה להשיג בהמשך ההתקדמות של כוחות צה”ל צפונה, במערב התעלה. כיבוש איסמעיליה, אפילו היה מושג, היה מסבך את צה”ל בכל הכרוך בהחזקת עיר גדולה, וננילא גם “שואב” כוחות לכך מהמאגר המדולדל. יתכן שדווקא ההימנעות מכיתור הארמיה השניה, תוך המשך הלחץ עליה ממזרח – שכידוע לא עלה יפה – נועדה לאותה מטרה: הברחת כוחות של הארמיה מערבה, תוך השארת פתח לכך וממילא גם תמריץ למפקדים מצריים חלשי-לב לבחור בנסיגה כזו, במקום ליצור אפקט של מצור ולחימה נואשת. מטבע הדברים, לבר-לב לא היה באותה שעה מלוא המידע שאנו יודעים כיום בדיעבד, לרבות כשלונה העתיד-לבוא של חטיבה 600.

    ניצן שפירא כלל בדברי התגובה שלו עובדה סנסציונית, שהוא מציין נכונה כי עד עתה לא נודעה ברבים: התנייתה של הספקת המים והמזון לארמיה השלישית הנצורה, בהסרת המצור מעל מיצר באב אל-מנדב. לא נמסר מי הציג את האולטימטום, ישראל או ארה”ב. שפירא אינו מגלה את המקור לידיעה חשובה זו, אשר – אם היא נכונה – יש בה עדות לכך שישראל לא אבדה לחלוטין את יכות המיקוח שלה, בין אם המיקוח נעשה כלפי ארה”ב ובין אם באמצעותה. פרשה זו מסקרנת ומעניינת כשלעצמה ויכולה להיות נושא למאמר נפרד, ככל שתובאנה האסמכתאות לה.

  • 4
    דני אשר  כתב:

    על הפעילות המצרית בים סוף כולל המיקושים והחסימה בבאב אל מנדב מציע שתקראו באתר המחודש והמעודכן של מודיעין חיל הים בויקיפדיה אותו ערך ועדכן, ככל הנראה, אל”ם (מיל’) שלמה גואטה

  • 5
    eitan abramovich  כתב:

    לפי הנכתב חיל האוויר יכל לכתוש את הארמיה ה2 מה19 באוקטובר . מדוע זה לא נעשה ?

תגובך לפוסט בטל תשובה