שיטת מילשטיין וקונספירציית מלחמת יום הכיפורים

 פתח את הדיון: 

מדור: יום כיפור תגובות: אין תגובות

מעשה שלא היה

מלחמת יום הכיפורים היא מגנט שמושך אליו ממציאי תיאוריות קונספירציה. במהלך השנים למדתי את מרביתן, אם לא את כולן.
האם בין שלל התיאוריות ישנה אחת הראויה לתשומת לב יותר מאחרות?

מתברר שכן. 

את תיאוריית הקונספירציה הצבעונית ביותר, המכעיסה ביותר, המקוממת ביותר, משווקים ד”ר אורי מילשטיין וחבורתו. ויש להם לא מעט חסידים.

תקציר הקונספירציה: שר החוץ הנרי קיסינג’ר (בשם ארצות הברית), הנשיא אנואר סאדאת (בשם מצרים) ושר הביטחון משה דיין (בשם ישראל) רקחו תוכנית סודית. המטרה: מציאת הדרך לקירוב השלום בין ישראל ומצרים ושבירת הברית ארוכת השנים בין מצרים לבין הדוב הרוסי.
המכשול העיקרי: הכבוד הלאומי של מצרים שרוסק לרסיסים תוך ארבעה ימים בחודש יוני 1967; ההכרה שמצרים לא תשב לשולחן המשא ומתן לפני שיושב כבודה.

השיטה: ישראל תאפשר לכוחותיו של סאדאת לאחות מחדש את כבודם באמצעות ניצחון קטן.

האמצעי: שר הביטחון והצלע הישראלית בקונספירציה, משה דיין, יעכב את גיוס המילואים, ימנע “מכה מקדימה” ויגרום לצה״ל להילחם “חלש”.

בספרי החדש – “מעשה שלא היה – קונספירציית מלחמת יום הכיפורים”, אני מפריך את התיאוריה ההזויה, הנבזית, המרושעת.

באופן לא מפתיע, ד”ר אורי מילשטיין, מוביל תיאוריית הקונספירציה המשולשת של יום הכיפורים, פרסם לאחרונה מאמר תגובה שפורסם במעריב “המוסף”. מצאתי – כמה לא מפתיע – עובדות שגויות/לא מדויקות; תובנות/פרשנויות מוטות/מוכוונות מטרה; וגם קביעות “משעשעות”.

אני מבקש להציג בפניכם את מאפייני שיטתו, כפי שבאו לידי ביטוי במאמר.

התמים של השכונה

גרסת מילשטיין במאמר: ברקאי כותב בספרו שאם היתה קונספירציה דיין הוא בוגד. אני לא שותף לפרשנות זאת, אך דיין ואחרים הבינו שכך רבים יפרשו את הדבר, ואותם נועד ספרו של ברקאי לשרת.

התשובה שלי: בניגוד להיתממותו, תיאוריית הקונספירציה המשולשת של מלחמת יום הכיפורים אותה מוביל ומשווק אורי מילשטיין מצביעה על משה דיין, שר הביטחון של מדינת ישראל, כבוגד. מכל זווית שנתבונן.

נתחיל בהגדרה הרחבה של בגידה – “מעילה באמון. ביחסים שבהם מתקיים אמון בין בני אדם. כלומר עשיית מעשה הנוגד את האמון שניתן בעושהו.” לפי מילשטיין דיין פעל מאחורי הגב של  כ ו ל ם   – הסתיר מידע שרקח בסתר עם קיסינג’ר וסאדאת מראש ממשלתו, משרי הממשלה, מקברניטי הצבא. בוגד או לא בוגד? בוגד באבואבוהה.

אפילו לפי ההגדרה הצרה של “בגידה במולדת” דיין הוא בוגד.

בגידה במולדת – “סיוע לאויב במאבקו כנגד המדינה…” האם דיין סייע לאויב במאבקו נגד מדינת ישראל? לפי מילשטיין בוודאי שכן. שהרי אליבא ד’ מילשטיין והתיאוריה שהוא מפיץ –  שר הביטחון משה דיין, הצלע הישראלית בקונספירציה, היה אמור לעכב את גיוס המילואים, למנוע את ה”מכה המקדימה” ולגרום לצה”ל להילחם “חלש”. יגיד מילשטיין  – כן, אבל בראייה לטווח הרחוק דיין עשה זאת מתוך דאגה עמוקה לאינטרסים של ישראל. נניח שכך. אז מה? עצם המעשה שעשה דיין (לפי התיאוריה שמוביל מילשטיין) הוא בגידה במולדת. שהרי ללא “המעשה”  של דיין  – אליבא ד’תיאוריית הקונספירציה –  האויב לא יכול היה להשיג את יעדיו, תוך שהוא גורם למאות הרוגים בין לוחמי צה”ל.

לסיכום. זה שוב מילשטיין שהופך את היוצרות. נכון שבשנים האחרונות הוא מקפיד הקפדה יתרה שלא להוציא מפיו את המילה “בוגד” בהקשרו של דיין  – אלא שהוא מתכוון לכך. וגם אם לא התכוון לכך זה מה שיוצא מהתיאוריה הסהרורית שרקח לנו.

מכאן שזה לא אני שאומר שדיין הוא בוגד. זה מילשטיין וחבורת החסידים שלו. בספרי “מעשה שלא היה” אני רק מציף את האמת שלהם אל השיח הציבורי, ומנקב את הבלון המרושע שהפריחו.

ואשר לסייפא של מילשטיין: “ואותם נועד ספרו של ברקאי לשרת”. למרות תחושתו של מילשטיין, בוחן כליות ולב ידוע, הוא טועה ומטעה גם הפעם. “הספר של ברקאי” נועד לשרת רק את אלה שהובלו בכחש על ידו כל כך הרבה שנים. להתוות עבורם את הדרך, לחלץ אותם ממבוך התהייה והטעייה אליו הובלו באמצעות המעשייה המרושעת שרקח להם. 

גרסת מילשטיין במאמר: לעניות דעתי “השערה” אינה אמורה להכעיס או לקומם, אלא אם מעמדו של מאן דהוא מתערער בגינה.

התשובה שלי: מילשטיין משכיל לייצר דרכי מילוט ממשפט ההיסטוריה. לדוגמא ההצהרה שלו, בשנים האחרונות, שתיאוריית הקונספירציה המשולשת, איננה אלא “השערה” בלבד.

“ההשערה”, כך מילשטיין, נותנת את התשובה הטובה ביותר לסימני השאלה שהתעוררו סביב מלחמת יום הכיפורים. זאת רק “השערה” הוא חוזר ואומר. אני לא אומר שכך בדיוק היה. אני רק טוען ש”ההשערה” עושה שכל, מיישבת את הסתירות וסימני השאלה טוב יותר. מאיידת את הלוקשים שמכרו לנו והלעיטו אותנו הממסד ושלוחותיו.

מה יוצרת אמירה כזאת? נחשול אהדה רב עוצמה.

הרי לכם – הממסד השנוא והנכלולי שוב עבד עלינו. ניסה לייצר עבורנו עולם מדומיין. שלא ניחשף חלילה וחס לאמת הנוראית. וכאן אני, ד”ר מילשטיין, המומחה למלחמות ישראל, נכנס לתמונה וחושף עבורכם את ערוות הממסד. למה דווקא אני? כי אני הכי טוב בהטלת ספק. והרי כולכם יודעים שבלי להטיל ספק היינו נשארים לקטים, ציידים חוטבי עצים ושואבי מים. בעולם שטוח לחלוטין. ולהטיל ספק זה לבוא עם “השערה”.

זאת הגדרת “השערה בתחום ההיסטוריה”, כפי שהיא מופיעה בויקיפדיה ומקובלת גם עלי: ״ההשערה עוסקת בהסבר לתופעה היסטורית כלשהי, ואישושה או הפרכתה מתבצעים בשיטות המקובלות בחקר ההיסטוריה, כגון מחקר ארכיאולוגי, איתור מסמכים העוסקים בהשערה וכדומה״. סוף ציטוט.

מכאן יוצא ש”השערה” היא רק הצעד הראשון במחקר היסטורי. מי שעוסק במחקר היסטורי אינו יכול להסתפק בכתיבת “השערה”. חובתו ויושרתו המקצועית של מי שעוסק במחקר כזה היא לעסוק באישושה, או בהפרכתה, בשיטות מחקריות מקובלות – מסמכים. צילומים. הקלטות. ומילשטיין? מפריח “השערה”, מגבה אותה ברסיסי מידע שברובם לא מדויקים ו/או הוצאו מהקשרם, ואת מיעוטם שבכל זאת עומד בסטנדרטים מחקריים הוא מפרשן באופן שיתאים ל”השערה”. בעשותו כך הוא “שוכח” לציין שניתן לפרשן את אותם הנתונים בכמה וכמה דרכים אחרות. ואלה, בדרך כלל, “יעשו יותר שכל” אצל הקורא הנבון, שוחר ההיסטוריה.

ההכרזה של מילשטיין שהקונספירציה המשולשת של יום הכיפורים היא בסך הכול “השערה” והדרך שלו להציג זאת מצביעה על עצלות המחשבה, עצלנות מחקרית, רכילאות באיצטלה של השערה מדעית והתחמקות מאחריות מקצועית.

כל מה שצריך לעשות זה לקרוא את “מעשה שלא היה” בו אני מביא, שוב ושוב, את ההוכחה לשיטת המחקר הלא ראויה שלו.

למה הוא עושה זאת? אני מניח שיש לפחות שתי סיבות טובות לכך.

ההיתממות המילשטיינית לא מפילה בפח את אלה שמכירים את האיש ושיטתו. “יודעי מילשטיין” הבקיאים ממני בנפתולי אישיותו ודרכו המחקרית של האיש טוענים שאורי מילשטיין מונע בעיקר מאג’נדה פוליטית ורדיפת כותרות. למען שני אלה הוא יתעלם מעובדות לא מתאימות ל”השערה” ויעשה את עבודתו, במודע, לא ראויה. ואכן אם בודקים מהו דפוס “הטלת הספק” של מילשטיין, מה הן בחירותיו – מתברר שהדוקטור בוחר להטיל ספק במיני עניינים אירועים ודמויות, שיביאו אותו ואת התיאוריה שלו לאור הזרקורים וקדמת הבמה. זה עובר כחוט השני בכל שנות מחקרו.

לסיום. שיווק “ההשערה” של קונספירציית מלחמת יום הכיפורים היא הטעייה מכוונת של ציבור הדיוטות רחב שחושב לעצמו – מאחורי “ההשערה” עומד דוקטור מומחה לדבר ו״בודאי יש לו סיבות טובות, ואולי גם מידע סודי שנמנע ממנו לחשוף, שגרמו לו לשער את אשר הוא משער״.

למה דומה הדבר? לרופא שיאמר לפציינט, ״אני משער שיש לך סרטן״ בלי לדאוג שיבוצעו הבדיקות הדרושות לאישוש השערתו. במקרה כזה תהיה לפציינט עילה לתביעה על רשלנות כנגד הרופא. באמות המידה שלי כך בדיוק גם בעניין החוקר ההיסטורי.

עובדות שגויות. תובנות מוטות

גרסת מילשטיין במאמר: דיין מנע את גיוס המילואים עד עשר בבוקר ביום שבת.

הגרסה הנכונה: עד שבת בבוקר דיין לא התבקש לאשר גיוס מילואים מכיוון שהרמטכ”ל לא ביקש זאת. ומכאן שדיין לא יכול היה למנוע גיוס שלא התבקש לאשר אותו.

דיין גם לא מנע את גיוס המילואים ביום שבת עד השעה 10 בבוקר.

לקראת השעה 06:30 בבוקר יום שבת דיין אישר לרב אלוף אלעזר לגייס שתי אוגדות מילואים. דדו דרש ארבע אוגדות. לזה דיין התנגד.
ככל הנראה בגלל אי הבנת המצב מצדו של דדו, וגם אי הבהרת המצב מצדו של דיין, לא גויסו שתי האוגדות מייד עם אישורו של דיין והשניים המתינו להכרעתה של ראש הממשלה.

בשעה 08:05 התחילה התייעצות בלשכת ראש הממשלה. בשעה 09:00 בדיוק הנחה רא”ל אלעזר את ראש לשכתו  –  למרות שטרם הוחלט סופית מה יהיה גודל הגיוס המילואים – לצאת מהישיבה ולהורות לסגן הרמטכ”ל, האלוף ישראל טל, להתחיל מיד בגיוס שתי אוגדות המילואים הראשונות. אחת לצפון ואחת לדרום. בשעה 09:05 התחיל תהליך גיוס שתי האוגדות הראשונות. בשעה 09:24 החל גיוס שתי האוגדות הנוספות.

 גרסת מילשטיין במאמר: חשוב לזכור כי ישראל התחייבה בפני קיסינג’ר לא לגייס מילואים והובהר לה שאם לא תעמוד בהתחייבותה זו ארצות הברית עלולה לא לספק לה אמצעי לחימה חיוניים כפי שהתחייבה לעשות.

הגרסה הנכונה: ישראל מעולם לא התחייבה התחייבות כזאת בפני קיסינג’ר או מישהו אחר, ואין שום תיעוד שמצביע על כך. מה שהיה בפועל הן עצות שנתן קיסינג’ר להנהגת ישראל, שהחלו בתקופתו כיועץ לביטחון לאומי ולפיהן – אל לה לישראל להיתפס כמי שיזמה הסלמה צבאית ופתחה ראשונה באש או במלחמה. עצתו של קייסינג’ר תורגמה בישראל למכה אווירית מקדימה. רק היא. קיסינג’ר מעולם לא דיבר על גיוס מילואים כן או לא.

גרסת מילשטיין במאמר: הידיעה שהביא ראש המוסד צבי זמיר מלונדון לא היתה שונה מהידיעות שזרמו במהלך כל השבוע לגורמי המודיעין. לכן לשאלה מדוע רק בבוקר יום הכיפורים עצמו החל גיוס המילואים לא ניתן עד היום הסבר מוצק וחד משמעי.

הגרסה הנכונה: שלא ככתוב, השדר שראש “המוסד”, צבי זמיר, העביר לישראל היה שונה מכל הידיעות האחרות שהגיעו במהלך השבוע. השדר היה “שובר השוויון” במשחק סימני השאלה בין מצדדי הקונספציה למתי־מעט האלרמיסטים. השדר היה “ידיעת הזהב” שכולם חיכו לה – אשרף מרואן, מקורבו של הנשיא סאדאת, מסר שצבאות מצרים וסוריה עומדים לפתוח בהתקפה על ישראל בשבת לפנות ערב.

בין שדר זה לידיעות אחרות יש שלושה הבדלים: ראשית, מקור ההודעה אשרף מרואן, הנשוי לבתו של נאצר (קודמו של סאדאת), מקורבו ושליחו לעניינים מיוחדים של הנשיא המכהן סאדאת. שנית, זאת ההודעה עצמה – מלחמה ב-99.9%, ועיקר העיקרים – המועד – מחר לקראת אור אחרון.

אי אפשר להשוות בין אלה ובין יתר הידיעות שהגיעו באמצעות סוכנויות האיסוף השונות.

ולכן ההתרעה של מרואן היא שהתניעה את תהליך גיוס המילואים.

גרסת מילשטיין במאמר: גלילי התקשר לגולדה לשטרסבורג ובעקבות השיחה היא הקדימה את שובה ל-2/10.

הגרסה הנכונה: ראש ממשלת ישראל לא הקדימה את שובה ל-2/10. למען הדיוק ההיסטורי גולדה אפילו האריכה מעט את שהותה המתוכננת באירופה. הסיפור האמיתי הוא שתוך כדי דיוני מועצת אירופה החליטה גולדה, מבלי שתכננה זאת מראש, ליזום ליום ראשון 2 באוקטובר, פגישה עם ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה, כדי לדון אתו על סוגיית סגירת מחנה המעבר ליהודי ברה”מ בשנאו שבאוסטריה.

למרות הטלפון שקבלה ביום שבת 1/10 מהשר ישראל גלילי, שאכן ביקש לקיים דיון בהקדם על המצב ברמת הגולן, גולדה התעקשה על קיום הפגישה הלא מתוכננת באוסטריה ורק בסיומה חזרה לישראל. 

גרסת מילשטיין במאמר: ספי בן יוסף היה היחיד שפיקד על החוליה שהיתה אמורה לקלוט את המידע מהאמצעים המיוחדים ולפענחו… אנשי המילואים המתאימים לתפעלם כלל לא גויסו. בלי בן יוסף ופקודיו לא היה כל ערך להפעלה.

הגרסה הנכונה: ספי בן יוסף, קצין בינה רשתית (קב”ר) מהטובים שידע אגף המודיעין אכן היה המומחה ב”הא הידיעה” לאחד משני “האמצעים המיוחדים”. ככל הנראה האמצעי האיכותי בין השניים.  אלא שבן יוסף לא היה האחד והיחיד. בפברואר 72, אחרי שחרורו משש וחצי שנות שרות בצה”ל, ובניגוד לטענת מילשטיין, האמצעי עליו הופקד בן יוסף לא נותר אלמן. אולי לא קם לו יורש ברמתו אבל מערך ההאזנות של אמ”ן למד לעבוד בלעדיו, באמצעות סדירים שהוכשרו בדיוק למשימה הזאת.

ועוד משהו – כאמור בן יוסף היה המומחה לאחד משני האמצעים. האמצעי השני כלל לא היה תחת אחריותו. וממילא בן יוסף לא תפעל אותו מעולם.

שיטת הפלסטלינה

בעקבות קריאת המאמר של מילשטיין התברר לי לפתע פתאום ש”הקונספירציה המשולשת”, זאת שהכביר עליה אלפי מילים, וייחצן אותה כל כך הרבה שנים מראש כל גבעה ותחת כל עץ רענן, הפכה מכוחם של אינספור פולמוסים קודמים ואולי גם ספרי הנוכחי  – ל…ואולי לא היו הדברים מעולם. מילשטיין מציע ש – אולי היתה קונספירציה רק בין סאדאת וקיסינג’ר; ואולי קיסינג’ר לבדו הוא האיש הרע.

ודיין? מחוץ למשחק.

בספרי “מעשה שלא היה” כתבתי: “עד כמה מצדדי תיאוריית הקונספירציה הנדונה כאן בודים מציאות ניתן ללמוד ממספר הפעמים הרב שבו שינו גרסאות שאותן קידשו, ושבהן אחזו בדבקות… עד שהוצגו במערומיהן.

בהתחלה הם האשימו את משה דיין בסדרת בגידות ארוכה – עיכוב גיוס המילואים. מניעת מכה מקדימה. אילוץ צה”ל ללחום חלש. אחר כך, כשהוצגו בפניהם עובדות שנגסו באמינות גרסאותיהם, הם החלו לצמצם את הרשימה, עד שנותרו עם עיכוב גיוס המילואים; כמה פעמים הם צירפו את גולדה מאיר לחבורת הקושרים. אחר כך הוציאו אותה; כמה פעמים נרמז שאולי גם אלי זעירא נטל חלק במזימה. אחר כך נאמר שלא; וכך לגבי צבי זמיר. מתברר שעבור ממציאי תיאוריית הקונספירציה של מלחמת יום הכיפורים, ה”עובדות” הן גוש פלסטלינה שניתן לעצבו בכל פעם מחדש.”

היסטריה או פרנויה?

גרסת מילשטיין: “כדי להקדים תרופה למכה פורסם בחודש האחרון ספרו של ברקאי”; וגם: “הספר מוקדש להפרכת ההשערה שלי בטרם פורסמה במלואה”; וגם: “ברקאי מנסה להפריך בצורה מעט היסטרית…;” ובעיקר: “אבירם ברקאי משרת קבוצה החוששת שמא תתגלה האמת הקונספירטיבית על מלחמת יום כיפורים”; ולחיזוק הקביעה האחרונה: “…פרסום מסוג זה של ברקאי, שלא ידוע לי תקדים מסוגו, מלמד שיש אנשים בישראל ואולי גם בארה”ב ובמצרים החוששים לעורם, לשם הטוב שלהם או של בני משפחתם וחבריהם שהלכו לעולמם, וליוקרת חבורתם או מפלגתם – אם הקונספירציה תיחשף או לפחות תתקבל בשיח הלגיטימי… ”

התשובה שלי: בניגוד לקביעה של מילשטיין על הסיבה לפרסום הספר אני מכריז כאן ש – טרם יציאת “מעשה שלא היה” לאור לא ידעתי שהוא אמור לפרסם ספר משלו.

הטענה שאני מקדיש את הספר להפרכת ההשערה שלו בטרם פורסמה במלואה מגוחכת. ראשית, כאמור למעלה, לא ידעתי על “חידושים” נוספים בקנה מבית מדרשו של “הפילוסוף הצבאי” (כך הוא מגדיר את עצמו) חובב הקונספירציות.

שנית, מילשטיין כותב, מרצה ומתראיין על תיאוריית הקונספירציה לפחות עשר שנים. בעשותו כך הוא סיפק עבורי, כחוקר, את המסד הנדרש על מנת להבין מה היא תיאוריית הקונספירציה שהוא משווק, וחשף אותי לשלל “ידיעות” ו”עובדות” שזרמו אליו מקהל אוהדיו ולכאורה ספקו לאותה התיאוריה את ההוכחות האישושים והאישורים הנדרשים לתקפותה.

מכאן להגדרת עבודתי כ”מעט היסטרית”.

להלן הגדרת המושג “היסטריה”: “מצב של חוסר יכולת לנהל רגשות חריגים או קיצוניים, במצבי לחץ וכדומה…ביטויים גופניים של הפרעות נפשיות.” אורי מילשטיין לא מכיר את התנהלותי הגופנית במצבי לחץ. היסטריה, בהגדרתה היבשה, לא מאפיינת את אישיותי.

אני מוכן להניח שגם מילשטיין אינו אדם היסטרי.

אלא שישנה גם “היסטריה קולקטיבית” והגדרתה: “.. הצגתם של סימפטומים היסטריים בידי יותר מאדם אחד. לרוב מתחילה התופעה כאשר אדם אחד מגלה סימני היסטריה לעיניהם של אחרים, אשר באופן “מדבק” מתחילים גם הם לגלות את אותם סימפטומים”.

כהדיוט מוחלט בתחום הפסיכולוגיה, אבל אחד שחי מספיק שנים על פני כדור הארץ וניזון ממשובים מאנשים לא היסטריים בתכלית, אני מרשה לעצמי להרחיב את גבולות הגדרת “היסטריה קולקטיבית” ומניח שהתבטאויותיו של מילשטיין נופלות בדיוק בתחומי המגרש הזה.

הכיצד? הנוטים להיסטריה רואים את העולם בשחור או לבן. עולמו של מילשטיין נחלק באופן דיכוטומי לטובים ורעים. כל מי שמתנגד לתיאוריות המופרכות שלו הוא מהרעים.

עובדה. במקום להתמודד עניינית עם הדברים שכתובים בספר “מעשה שלא היה”, מילשטיין מעדיף להסיט את חיצי הביקורת שננעצו בו – בגין דמיונו המפותח ובעיקר רשלנותו המחקרית – אל ברקאי ו”הקבוצה שהוא משרת”.
איך הוא מנסה להציג אותנו? קצת היסטריים. בעלי אינטרסים. ובעיקר שליחי כוחות הרשע הממוסדים. קונספירטורים. ובמילה אחת “הרעים”.

וכל ניסיונות הדחק האלה, בעיני הלא מלומדות כמובן, הם-הם התגלמות ההיסטריה. או הפרנויה. ואולי גם וגם.

ומה עוד אומרים על כך? לא אומרים.

תגובך לפוסט