ההשפעות הסביבתיות של התנהגות מפקדי חט’ 7

 פתח את הדיון: 

מדור: יום כיפור תגובות: 37 תגובה

חטיבה 7

שלום חברים,

הפוסט הזה לא אמור להביא עובדות הסטוריות חדשות אלא לשתף במחשבות ואולי לעורר דיון. אשמח אם הדיון לא יתמקד בשגיאות עובדתיות שאולי יש בטכסט אלא במהות – אבל הרשת היא מקום חופשי.

אתחיל מכך שנראה ששתי היממות הראשונות ללחימה ברמת הגולן הביאו לאפקט סביבתי שהשפיע על המלחמה כולה בכל הגזרות. בעיקר אמורים הדברים להצלחת הצבא הסורי להבקיע את הקו הישראלי בגזרה הדרומית של הרמה וליצור איום שנתפס כאיום קיומי על צפון ישראל. ההשלכות של איום זה היו, בתחילתן, קשורות בצורה הדוקה לקורה ברמת הגולן אולם היו גם השלכות בהמשך שהקשר שלהן לדרום רמת הגולן מיטשטש והולך ככל שעובר הזמן. כדי לתת מושג למה אני מתכוון – בתחילה התגובה המהירה ב”שליפה” להפנות את חיל האוויר באמצע מבצע מתוכנן ומורכב שתוכנן להשמיד את כוחות הנ”מ בדרום ו”לפתוח” שם את השמים והפניית כל כוחו של חיל האויר לביצוע משימה שאינה המיטבית שלו – לחימה בכוחות שריון סוריים, ובהמשך כמות האבידות שנגרמות לח”א בשל אי תקיפה מושכלת של כוחות הנ”מ וההשפעה שהיתה לעובדה זו על יכולתם של כוחות היבשה, הפניית אוגדת העתודה המטכלית (אוגדה 146 בפיקודו של מוסה פלד) לדרום רמת הגולן – או נכון יותר להגנה על הירדן מול דרום רמת הגולן. למזלנו הצליח מוסה פלד לשכנע את פצ”ן שבכוחו עם האוגדה המוקטנת שלו לתקוף התקפת נגד אוחרת ולהצליח בה, והשפעה על המורל וקבלת ההחלטות הן של הרמטכ”ל והן של שר הביטחון.

ביממות הראשונות ללחימה ברמת הגולן, לחמו בה שתי חטיבות שריון סדירות – חטיבה 188 וחט’ 7. בספרות שהתפרסמה מאז ועד היום מוזכרת לחימת חטיבה 7 לחיוב בתור דוגמה לחטיבה שלחמה על פי תורת לחימת השריון ונחלה נצחון גדול בתקופה בה נחלו חטיבות אחרות ובעיקר חטיבה 188 מפלות צורבות. הגדיל עשות מחט 7 כאשר בהקדמה לספרו של אילן סהר “עד קצה היכולת” הוא מבקר בצורה בוטה את תפקודו ואי הצלחתו של מחט 188 בשל אי קיום עקרונות השריונאות.

נראה לי שכדאי להתבונן בהתנהגות ובתנאים שאפיינו את לחימת שתי החטיבות. מלכתחילה הועיד פיקוד הצפון את חטיבה 188 על שני גדודיה להיות חטיבת הקו כאשר חטיבה 7 יועדה להיות העתודה הגזרתית. רק לאחר תחילת האש החליט קצין האגם הפיקודי לחלק את רמת הגולן לשתי גזרות חטיבתיות, כאשר על הגזרה הצפונית אחראית חטיבה 7 כשהיא מקבלת ת”פ את גדוד 74 (יאיר נפשי) של חטיבה 188 שהיה פרוס בקו בגזרה זו, ועליה להעביר גדוד אחד משלה – גדוד 82 ת”פ חטיבה 188 בגזרה הדרומית. חטיבה 7, שמפקדה לא אהב את הרעיון של ויתור על גדוד אחד שלו התמהמה בביצוע הפקודה. לפני כן התמהמה גם בביצוע פקודה להעביר גדוד אחר (71) לרשות חטיבה 188. רק ב- 1900 העביר את מגד 82 לרשת חטיבה 188 ומאחר ולחימת לילה לא להיתה הצד החזק של השריון הישראלי במי”כ, היתה, למעשה, חטיבה 188 בגזרה הדרומית במשך היום הראשון ללחימה בהרכב של גדוד טנקים אחד ת”פ המח”ט ועוד גדוד שלא ידע שהוא ת”פ החטיבה. מבלי להכנס לפרטים, הצליח מחט 7 להלחם ולשכנע שאינו יכול להקצות כוחות לרשות 188 גם כאשר כוחות אלה לא היו עסוקים בלחימה בעוד שחט’ 188 ללא כוחות אלה הלכה ונשחקה על ידי כוחות עדיפים בהרבה.

השוני בין מצב החטיבות – מעבר להחלטות מפקדיהן – היה במספר מישורים. איני יכול כאן לפרט את כל העולה מהספרות, מהכרות עם השטח וממפגשים והרצאות בהם נכחתי, אולם אביא כמה:

  •  אורך הגזרה של חטיבה 188, גם בניכוי החלק של ערוץ האורקד, היה ארוך בהרבה מאורך הגזרה עליה היתה מופקדת חט’ 7, וגזרת חט’ 188 מחולקת על ידי שני ערוצי נחלים המקשים על תנועות רוחב כך שעומק החזית בו ניתן לתמרן הוא קטן, יחסית.
  • עיקר ההתקפה הסורית היתה בגזרה הדרומית. אמנם לא היה “מאמץ עקרי” קלאסי והלחץ היה על כל הגזרה, אולם כמות הכוחות שפעלה מול חט’ 188 היתה גדולה יותר הן בכמות היחידות הכללית והן בכמות השריון והארטילריה מהכמות שפעלה מול חט’ 7.
  • כמות כוחות הטנקים והחי”ר שעמדו לרשות חטיבה 188 נעה בין גדוד טנקים אחד וגדוד חי”ר (במוצבים) לשני גדודי טנקים וגד’ חי”ר. לרשות חט’ 7 עמדו ארבעה גדודי טנקים רב הזמן – וגדוד חי”ר במוצבים. למיטב הבנתי עמדו לרשותם גם פלוגות חרמ”ש אולם איני זוכר כרגע כמה.
  • מבחינת ארטילריה – לרשות חט’ 188 עמדו שתי סוללות 155ממ “רוכב” של גדוד 405 וסוללה אחת 155ממ M-50 של בה”ד 9. סוללה אחת של 405 (סולל’ ב) הותקפה והושמדה על ידי טנקים סוריים והסוללה השניה (סולל’ א) הפסיקה לפעול עד אשר יצאה מהאיזור הסורי וירדה לאיזור הבטיחה, כך שלרשות החטיבה עמדו שלש סוללות חלק קטן מן הזמן. בגזרתה פרסו גם שתי סוללות 175 שהיו בסיוע כללי לשתי הגזרות. לרשות חט’ 7 (לפי עדותו של המס”ח שלה) עמדו בתחילה 6 סוללות ארטילריות (שלש של 155 ממ, אחת של 175ממ ושתיים מרגמות 160ממ מתנייעות) אולם החטיבה ניצלה את העובדה שכל התגבורות של פצ”ן שעלו לרמה עלו בצירים שעברו בגזרתה, עצרה גדודים אלה ופרסה אותם לטובתה כך שהיא הלכה וצברה כוחות ולקראת הקרב בעמק הבכא עמדו לרשותה 18 – 21 סוללות (כך לפי עדות המס”ח) של תותחים ומרגמות מסוגים שונים כולל גדוד מטל”ר 240 ממ. כוח אש על אוגדתי עבור חטיבה בודדת.

בראיונות ששמעתי את מחט 7 נותן באחרונה כשנשאל מדוע לא סייע לחט 188 בכלל ובפרט לאחר שנפקד עליו לסייע לה – היו לו תשובות שונות שסבבו סביב שני טיעונים. האחד “לא ידעתי – ישבתי על התל עם החפ”ק ולא יכולתי לדעת מה קורה בגזרה אחרת. אז הנחתי שהצורך שלי חשוב יותר”. והאחר “אז עשיתי טעות. כולם עשו טעויות”. בהקדמה לספרו של אילן סהר – הוא מרחיב ומסביר את הדבר כביצוע נכון של תורת לחימת השריון כאשר שמר על כוחה של החטיבה מרוכז.

נראה לי שתרומתו של מחט’ 7 לאי ההצלחה להגן על דרום רמת הגולן ולהשלכות שלה על המלחמה כולה גדולה בהרבה מזו שאנו נוטים ליחס לו ומזו שהוא מוכן לקחת על עצמו. אשמח גם לשמוע התיחסות להיבט המוסרי של התנהגותו אליו לא התיחסתי כאן.

37 תגובות ל ההשפעות הסביבתיות של התנהגות מפקדי חט’ 7

  • 1
    איציק אגם איציק אגם  כתב:

    לרוני,

    אתה בעצם מעלה שתי בעיות.

    1 – העובדה שמח"ט 7 "התמהמה" בהעברת גדוד 82 ת"פ חט'   (נדמה לי שעניין גד' 71 הוסדר בזמן).

    2 – מדוע לא בא מח"ט 7 לעזרת חט' 188.

    לשאלה השניה התשובה די ברורה. חט' 7 עצמה לחמה בשאריות כוחותיה ולפחות פעמיים בקשה לסגת לאחור מחוסר יכולת להמשיך להחזיק בקו הבלימה ופעמים היא התבקשה "לחכות עוד קצת" ואכן בסופו של דבר הגיעה תגבורת והגיזרה הצפונית לא נפרצה. כך שקשה מאוד לבוא למח"ט 7 בטענות למה לא בא לעזרת חט' 188. הרי גם מצבו היה נואש. ניתן היה לשאול שאלה זו אילו התבקש מח"ט 7 לעזור לחט' 188 ע"י מפקדיו אבל הוא לא התבקש מהסיבה למלעלה.

    לגבי הבעיה של ה"תמהמהות" בהעברת 2 הגדודים לחט' 188, היה בכך התנהגות שאינה הולמת מצד מח"ט 7, אם כי נדמה לי שמדובר יותר בבלבול מאשר כוונה רעה. מג"ד 82 קיבל הוראה ממח"ט 7 "לעזור לחט' 188" והוא הבין שהוא נשאר ת"פ חט' 7 אבל עוזר לחט' 188 (יש דברים כאלה) ולכן המשיך להאזין לחט' 7 ולמלא הוראותיה. אכן רק בשעות הערב עלה על כך קצין האג"ם הפיקודי שמחוני ונתן הוראה מפורשת למג"ד 82 לעבור ת"פ חט' 188 וכך נעשה. מח"ט 7 לא הורה למג"ד 82 שלא לעבור ת"פ חט'  188.

    לגבי ההבדל בין שתי החטיבות, יש להוסיף שלטובת חט' 7 היו גם תוואי הקרקע של צפון הרמה שבהם ישנם יותר שטחים שולטים ופחות מישור כך שניתן היה ביתר קלות להעמיד טנקים בבלימה על גבעות אלו.

    ההיסטוריה לא אומרת לנו מה היה קורה אילו, אבל ייתכן מאוד שהתעקשותו של מח"ט 7 שלא להוריד מכוחותיו וע"י כך למנוע פריצה גם בגזרה הצפונית היתה עדיפה על פיזור כוחות ופריצה בשתי הגזרות.

    על הפריצה בדרום הרמה התגבר צה"ל מהר למדי וייתכן מאוד שפריצה סורית גם בצפון הרמה היתה מסבכת מאוד את המצב.

    איציק אגם

     

     

     

     

    • 1.1
      רוני  כתב:

      איציק שלום, ראשית, אני מסכים שבדיסציפלינה ההיסטורית אין לימוד של תרחישים אפשריים. אולם, בדלת האחורית, הסטוריונים עוסקים בכך כאשר הם מנסים להבין את התהליכים שההרחשו ומה הביא להרחשותם. בנושא בו דנו – אנסה להגיב ביתר פירוט בהמשך, אם לא יקדימו אותי בכך, אולם להלן ציטוט מהעיתונות (בשל קוצר הזמן) של ציטוט מעדותו של יאנוש בוועדת אגרנט. הכוח בו מדובר בציטוט הוא גדוד 71. דרך אגב – ערוב קהלני בעידות נשמע מוזר שכן גד' 71 במועד זה לא השתתף בלחימה לצד קהלני או לצד מישהו אחר.

      ועדת אגרנט נשאל יאנוש בן גל מדוע לקח את הכוח. יאנוש אמר לחברי הוועדה, "לא ידעתי מה קורה בנפח, לא ידעתי שהיא מותקפת". הוא הוסיף, "הסורים לחצו על הכוחות של קהלני אני ישבתי בגזרת החרמונית לא יכולתי לקרוא את הקרב בגזרת נפח, מה יכולתי לומר להם". ובהמשך אמר, "אני עבדתי במלחמה על פי העיקרון שמה שאני רואה זה שלי, אתה צריך לשמור על האפרוחים אם אתה רוצה לצאת מזה בשלום".

      שבת שלום, רוני.  

      • 1.1.1
        עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

        נכבדי

        בסך הכול יש לזכור שיאנוש שם קצוץ על הפקודות כבר כמה ימים לפני זה, המ"פ אלי גבע, ופלוגתו היה המ"פ היחיד בצה"ל והטנקיסטחם שלו היו היחידים בצה"ל שהתאמנו לאורך זמן בגרירת גשר הגלילים, לקח לא מעט זמן למקצע אותם, שניתנה הקודה להעלות את הגדוד הראשון של חטיבה 7, לא ממש הזיז ליאנוש הידיעה שבהעברת הפלוגה היחידה בצה"ל שיודעת לגרור (זה כלל חיזוק נקודות הגרירה של הטנקים שלא יקרעו, דבר שקרה שוב ושוב למגחים שניסו לגרור את הגשר) הוא למעשה לא יאפשר לצה"ל לגרור את הגשר ליעדו, לאור מה שקרה בהמשך, אני לא יודע מה יותר חמור, נדמה לי שמבחינה צה"לית כוללת העברת פלוגת גבע לרמה היתה הדבר החמור ביותר שיאנוש עשה, ביודעין….

        עוזי

        • 1.1.1.1
          משה מ משה מ  כתב:

          דבריו של עוזי, על מח"ט ש"צפצף" על צרכים חיוניים ביותר של צה"ל בחזית אחרת וכמעט גרם בכך להכשלת הצליחה  – מהלך אסטרטגי מהמעלה הראשונה, שללא ספק כל מח"ט שריון ידע את תכנונו ואת חשיבותו העילאית במקרה של מלחמה נגד מצרים – מזכירים את "חטיפתו" של גדוד 189, הגדס"ר של אוגדה 252, ע"י תא"ל דב תמרי, סגן מפקד אוגדה 162, וניכוסו לאוגדתו במי"כ. נפל לידי גדוד סיור?  אפשר לנכסו לאוגדתי? מה איכפת לי מה יקרה לאוגדה 252?.

          מוזר מאוד שאירוע זה עבר ללא כל תגובה, עד עצם היום הזה, ולא שמענו על מחאה כלשהי מאת מפקד אוגדה 252 באותם ימים אלברט מנדלר, בטרם נהרג.

           

          משה מ'

        • 1.1.1.2
          גיל גיל  כתב:

          עוזי שלום

          כאשר יאנוש העביר את פלוגה א' של גדוד 82 לרמה, כחלק מתגבור הכוחות שהחל לאחר ראש השנה תשל"ד, איש לא חזה ולא חשב על מלחמה עם מצרים וגם לא על צליחה. הוא לא קיבל ולא ניתנה פקודה להשאיר את פלוגה א' או את ג' (שגם היא אומנה לגרירת הגשר) בסיני.

          הנושא הזה הוא אחד המיתוסים של המלחמה ואין לו אחיזה במציאות. החטיבות הסדירות של 252 הוכו קשות ב 36 השעות הראשונות ללחימה ומרבית מסגרות הלחימה התפרקו ונבנו מחדש. במידה ו 7 היתה מופעלת באותו אופן שהופעלה 460 ביממה וחצי הראשונות ללחימה, סביר להניח שגם היא היתה סופגת אבידות ואולי פלוגות א' ו – ג' היו נפגעות אף הן.

          זאת ועוד, הגשר עצמו נפרש רק ב 19 לחודש, לאחר שציר טרטור נפתח. הגשר עצמו היה לא היווה מרכיב הצלחה קריטי של מבצע אבירי לב (בדיעבד) והמבצע עצמו רצוף כשלים ובעיות לא מעטים. העברת פלוגות א' ו – ג' לרמת הגולן לא מהווה גורם מכריע בכשלים אלו.

          שבת שלום,

          גיל

           

          • 1.1.1.2.1
            עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

            גיל

            ברדק זה ברדק

            כשצה"ל מאמן פלוגה לגרור את גשר הגלילים זה נעשה כי היה ברור שבמלחמה שבוודאי תגיע יש לצלוח עליו, קשרו לו אין סוף כתרים, וכול שאר ציוד הצליחה היה תחליפים שחלקם לפחות שופצו מתחת לאפו של של הרמטכ"ל.

            כאשר חטיבה 7 וגדוד 82 עלה לרמה, ללא הטנקים שלו שנשאר לגדוד 198 של אחי ניר, הטנקים היו באמצע טיפול ולא מזוודים, לקח ל 198 יומיים להביאם למצב מלחמה, קצת לפני שזו פרצה.

            מכול מקום אם מעלים גדוד ללא הטנקים כשם שעשו לגדוד 82, הרי ברור שזה למלחמה, הרי הטנקים שעמם יצאו ניו שוט קל שהיה במחסני חרום, אז לא פותחים טנקי חרום אלא במלחמה.

            העברת פלוגת אלי גבע, עכבה את השקת גשר הלילים בלפחות 24 אם לא ב 48 שעות, השארת פלוגת גבע בסיני לא היתה משנה כלום לגדוד 82, וחטיבה 7 היתה מתפקדת לא רע גם בלעדיה, לעומת זאת השארת חזית הדרום ללא פלוגת הגרירה נעשתה מעל ומעבר לכול ספק בניגוד לפקודות, זה שגורודיש לא שם לב שהפלוגה נעלמה לו, זה כבר סיפור אחר.

            הנסיונות לגרור את גשר הגלילים על ידי כוחות לא מאומנים, גרם לשברים רבים בגשר ובטנקים הגורריםץ

            גיל

            אין אילו במלחמה יש רק עובדות עצובות.

            עוזי

  • 2
    גיל גיל  כתב:

    איציק שלום

    ההנמקות שלך אינן מתיישבות עם לוחות הזמנים.

    פרשת גדוד 82 – על פי הסיכום בקפ"ק פיקודית בנפח בשעה 1100 בבוקר יום שבת, 6 באוקטובר, סוכם כי גדוד 82 יועבר ת"פ 188. למרות זאת ובניגוד לסיכום, הזמין יאנוש את מג"ד 82 לקפ"ק חטיבתי בשעה 1400 במחנה סער ו"שכח" ליידע את חיים ברק על השינוי בשרשרת הפיקוד. כאשר אירעה ההתנצחות המילולית בין יאנוש לבן שוהם בשעה הראשונה ללחימה, לא זו בלבד שחטיבה 7 לא "נלחצה לאחור" אלא שלא היתה כלל במגע.

    פרשת גדוד 71 – פרשה זו אירעה בשעות 2000 – 2200 ב 6 באוקטובר. אלו השעות בהן הובקעה הגזרה הדרומית בפתחת רפיד – תל כודנה וחושניה נכבשה. למרות שחטיבה 7 היתה במגע החל משעות אחר הצהריים, לא הופעל עליה כל לחץ. גדוד 71 לעומת זאת, לא היה במגע. על פרשה זו העירה ועדת אגרנט בחלק השלישי והאחרון של הדוח שלה בעמוד 1018 "אין פגם שמפקד רואה לנגד עיניו ראשית כל את הנעשה בגזרתו… אולם מפקדה ממונה שלפניה תמונת הקרב המלאה בכללותה חייבת לבטל שיקולי דעת מקומיים".

    אז נכון שההסטוריה לא אומרת לנו מה היה אילו, אבל חקר ההיסטוריה מחייב בחינה של לוחות הזמנים והעובדות.

    בתגובה המלאה שלי לדברי רוני, ארחיב יותר.

    בברכה,

     

    גיל

     

  • 3
    עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

    משה

    פירוק שני גדודי הסיור, והעברת הפלוגות המפורקות היה מהלך שנבע מהבלגן של הימים הראשונים, גם פלוגתי שיצאה על זחליה כפלוגת סיור גאה של חטיבה 460, לא זכתב אפילו לדבר עם גבי עמיר מח"ט 460 בטרם נחטפו נגמ"שיה לצנחנים, בפקודה של מי? עד היום לא ברור, מה שברור שהפלוגה המובחרת (יחסית כמובן לא סיירת מטכ"ל) ישבה בקטיה עוד שבוע ללא כלי רכב וגירה את אשכיה בעוד נגמ"שיה נושאים את צנחני 66 שעבורם היתה זו הרפתקאה די מוזרה יש לומר, כלי החמרן הזה.

    אז אין להשוות נטילת גוררי גשר הגלילים מצה"ל במלחמה ל"סחיבה" של פלוגות מגדודי הסיור מה גם שאוגדת מנדלר לא ממש היתה קיימת בשלב שהגדוד פורק.

    פלוגות במבה, גינדי, ארנב, עשו את שלהן ויותר במלחמה.

    גשר הגלילים לא הגיע לתעלה בלילה של ה 16 או ה 17 לא מעט כי נשבר שוב ושוב כתוצאה מגרירה לא מאוזנת וחוסר אימון של הצוותים שהיו מותשים ונרדמו תוך כדי גרירה במהירות 2 קמ"ש

    עוזי

  • 4
    משה מ משה מ  כתב:

    עוזי,

    לא התכוונתי להשוואת התוצאות אלא להראות עוד מפקד אחד ש"צפצף" על שיקולי צה"ל וראה אך ורק את טובת הכוח שלו. אני מסכים לראייתך את מעשהו של בן-גל כחמור יותר, משום שביודעין חיבל במהלך אסטרטגי כלל-צה"לי, מתוכנן וידוע, מראש למקרה של מלחמה, וכמעט הביא להכשלתו המוחלטת. היה עליו לדרוש החלפת הפלוגה של גבע בפלוגה אחרת מחטיבה שהוצבה בדרום.

    שלא כדבריך, אוגדה 252 פעלה מיד עם פרות המלחמה. אני-עצמי הייתי ראש אזור בגיוס מילואים במסגרתה, בתפקיד זה גויסתי וגייסתי עוד לפני פרוץ המלחמה,  ובימ"ח של האוגדה הצטיידנו ונשלחנו בפקודת האוגדה. בדו"ח של דודו הלוי, שהמצאתי לפורום (לא הצלחתי לשבצו כאן ואשלח במסגרת הדוא"ל לחברי הבמה) מסופר איך ניכס תמרי את הגדוד לאוגדתו, ועל כך כבר הביע עודד מגידו את פליאתו.

    אציין כי בדיעבד שמחתי על העברתנו לאוגדה 162.

    משה מ'

     

  • 5
    גיל גיל  כתב:

    רוני שלום

    בפוסט שלך נגעת באחת הנקודות הכואבות במלחמת יום הכיפורים אשר התרחשה ביום הקשה או הבעייתי ביותר במלחמה והוא הקרב על הנפח אשר אירע ביום השני ללחימה.

    בזיכרון הציבורי נתקבעו ה 6 בחודש וה 8 בו כימים הטראומטיים ביותר. בפועל, ה 7 בחודש היה היום הקשה ביותר בלחימה שכן ביום זה, אבדה לצה"ל יכולת ההכרעה בלחימה.

    מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה צרבו בתודעת האויב את העובדה כי חיל האויר הוא מכפיל הכח בהא הידיעה של מדינת ישראל. לאור זאת, שינה המתכנן המצרי והסורי את דפוס החשיבה המקובל בלחימה מודרנית והפך את חילות האויר שלו לשחקני משנה בתוכניות המלחמה שלו. על מנת לנטרל את חיל האויר הישראלי, חיזקו המצרים והסורים את זרוע ההגנה האוירית שלהם. אגב, עובדה זו מנעה מהמצרים והסורים להכריע את מדינת ישראל ו/ואו לסכן את שטחה הריבוני (אולי רק חלקים קטנים מעמק החולה ואצבע הגליל.).

    אני מבין קטן מאוד בלחימה אוירית, אבל הרושם שאני מקבל הינו כי כל פעם שחיל האויר פעל בהתאם לתוכנית ולנוהל הקרב שלו הוא פעל היטב. עד שקראתי את ספרו החדש של אבירם, הייתי בטוח שחיל האויר הצליח להשמיד רק את מערך הטילים של פורט סעיד (שלוש פעמים). מסתבר כי היו עוד מבצעים מול מערכי טילים שהצליחו במידה זו או אחרת. מאידך, המשיך חיל האויר לתקוף את שדות התעופה ללא כל תכלית, שכן המטוסים שבהם לא זו בלבד שלא נפגעו אלא גם לא סיכנו אותנו יותר מדי.

    לגופו של עניין, אחרי ההתחלה הכושלת של ה 6 בחודש, התאפס חיל האויר על עצמו בבוקר ה 7 והחל במבצע תגר בנוהל קרב מסודר.

    בינתיים על הקרקע, התממשה התוכנית האסטרגטית של סאדאת מעל למשוער. לאחר שהבקיעו את הגזרה הדרומית ברמת הגולן, החלו הסורים לנוע לכיוון ה"מדרגה" והכניסו את הפיקוד העליון של צה"ל לסחרור. דיין החל לדבר על חורבן הבית והורה על הפסקת תגר והפעלת דוגמן 5. כישלון דוגמן 5 סימן את הפסקת היוזמת הישראלית במלחמה והשלמה עם השגי האויב. מטרות המלחמה שונו משמעותית לאחר יום זה והשאר היסטוריה.

    מה הביא אותנו ליום השחור במלחמה? בתעלה המצרים היו בראשי גשר רדודים ובגזרה הדרומית טרם החלה צליחת השיריון. אילו היה מפקד נורמלי בפיקוד, הוא היה מבין שאין כל סיבה להסטריה.

    לעומת זאת, הסורים נחלו הצלחות ניכרות, כבשו את דרום הרמה ולא היה כח יבשתי שיעצור אותם אם היו רוצים לגלוש להשתשכך בכינרת. אך הסורים לא המשיכו לסוע מזרחה (כי כנראה שלא היתה להם מטרה כזו), אלא פנו צפונה אל עבר נפח. בשעות 1000 עד 1600 התחולל הקרב על הנפח ועד שהוכרע, נראה היה כי הלחימה ברמה די אבודה.

    הצלחות הסורים הם שהביאו בעיקר לסחררת קבלת ההחלטות במטה הכללי אשר הביא לאבדן היוזמה של חיל האויר במלחמה.

    מה הביא את הסורים להצלחות כאלו. כמובן שאין מרכיב אחד בהצלחת הסורים (ובמשתמע בכישלון צה"ל), אך ראוי לבחון את תרומת חטיבה 7 לקרב על נפח.

    הסורים חדלו מהתקדמותם מערבה והחלו בהתקפה דו חטיבתית על נפח ב 071000. חטיבה 51 ממערב וחטיבה 91 ממזרח החלו לנוע ממתחם חושניה לנפח. חטיבה 51 נתקלה בכח מח"ט 188 והחל קרב שב"ש. חטיבה 91 נעה בין השיפון ליוסיפון והחוד שלה מגיע לנפח ב 1330. ב 1400 אוגפת חטיבה 51 את כח המח"ט ונעה אף היא לנפח (הסורים על הגדרות). ב 1430 נהרג בן שוהם. בשעה זו, הכל כך קריטית, פונה מ"פ א' בגדוד 82 למח"ט 7 ואומר לו כי הוא במצב קשה. תשובת המח"ט – נוע לוואסט ותביא את ג' איתך. שתי פלוגות (כאשר כח בן שוהם הוא 15 טנקים בסך הכל) יוצאת ממרחב הלחימה בשעה הכי קשה, ללא תיאום וללא יידוע. האגף המזרחי של נפח נחשף.

    אמר עוזי בתשובה קודמת "ברדק זה ברדק". אכן, אך מה שקרה כאן הוא מעשה הרבה יותר חמור מברדק. יש כאן פגיעה ממשית ביכולת של צה"ל להגן על מרכז הרמה ובמידה והמהלך הסורי היה צולח, גם על צפון הרמה שכן הסורים היו אוגפים את עמדות חטיבה 7.

    הכישלון בדרום הרמה ב 36 השעות הראשונות הוא בעל השפעה מובהקת על תוצאת המלחמה ועל הכישלון האסטרטגי שלנו במלחמה.

    ולכן, אני חושב שצריך להרחיב את היריעה המחקרית בנושא ההשפעה הסביבתית של מפקדי חטיבה 7.

     

    בברכה,

     

    גיל

     

  • 6
    עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

    אני מסכים לגמרי עם גיל. ההתנהגות של ינוש היתה בסגנון של אני ואפסי עוד, הוא עוד מתגאה על כך גם בועדת אגרנט. התנהגותו ראויה לפחות לגינוי היסטורי, ולמעשה היתה ראויה לטיפול משמעתי חריף מיד לאחר המלחמה. במקום זה הוא התקדם על גלי השחצנות שלו, ולא ראינו דיבידנדים גדולים מתיפקודו בתפקידים בכירים יותר – ע"ע סולטן יעקוב.

    לו אני הצעתי את הנושא הזה לדיון, לא הייתי משתמש בכותרת "ההשפעות הסביבתיות". זהו מונח אנמי מתחומי מדעי הסביבה והתכנון והבנייה, אלא –  תרומתה של התנהלותו של מח"ט 7 להתרסקותה של חטיבה 188, ולסיכון האחיזה הישראלית ברמה"ג במלחמת יום הכיפורים.

    • 6.1
      רוני  כתב:

      עודד,

      הסבר קצר לשם הפוסט. ראשית הנושא רגיש וכואב ורציתי לנסות להבין את שקרה ולראות אם גם אחרים חולקים את הבנתי והרגשתי בנושא. הסיבה השניה היא שאני סבור שמעבר לתוצאות הרסניות ל- 188 שהיו להן,כמובן, גם הרבה סיבות נוספות – היו התנהגות תוצאות הרסניות גם על חיל האוויר ועל חזית הדרום. 

      רוני

  • 7
    ניצן שפירא  כתב:

    הכותרת רומזת משהו על אפקט-פרפר כלשהו. העברת או אי-העברת גדוד טנקים מחטיבה לחטיבה, היא היא הגורם המכריע שהניע תהליך שהשפיע באופן מובהק על תוצאות הלחימה בחזית אחרת ואולי אף על תוצאות המלחמה. אחרת, לא ניתן להבין את משמעות "השפעות סביבתיות" או את "אפקט סביבתי שהשפיע על המלחמה כולה בכל הגזרות".

    טענה שכזו, אם יש לה משמעות, יכולה להתבסס אך ורק על עובדות. בלי עובדות, הדיון הופך להיות מופשט, תיאורתי למהדרין – וגרוע יותר – נשען על הנחות חסרות בסיס.

    אגב, פעולותיו של מח"ט 7, נכונות או שגויות, אינן קשורות לתחום המוסר. לא ברור אלו ערכי מוסר או קודים לא קויימו כאן. מה גם ש"מוסר" הוא עניין דינמי תלוי מקום וזמן. מה שהיה מוסרי בתקופה הרומית אולי לא מוסרי בימינו. מאידך, בנושא משמעת, הקודים של התקופה העתיקה נותרו בתוקפם, למעט אולי שינויים קלים, עד עצם היום הזה.

    ולנושא עצמו – ראשית, יש להפריד בין שני אירועים נפרדים, או בעצם שלושה:
    (א) גדוד 82 ת"פ חטיבה 188 בשבת ובליל 6-7 אוק'
    (ב) אי תגבור חט' 188 ע"י גד' 71 (שבת בערב)
    (ג) אי-שיתוף שרידי גד' 82 בקרב על נפח (צהרי יום ראשון)

    העניין האחרון (ג) בוודאי שאינו שייך לתחום הדיון על "השפעות סביבתיות". הקרב התנהל אחרי כשלון ניסיון השמדת סוללות הטילים הסוריות

    שנית, גד' 82 פעל בגיזרה הדרומית החל משעות הצהריים (עדיין אור יום) ואין שום משמעות לשאלה באיזו שעה בדיוק הוא עבר ת"פ חטיבה 188. בפועל, הוא הופעל ולחם בהתאם להנחיות של מח"ט 188. יש לי השגות רבות על האופן שבו הופעל (ועל ניהול הקרב של מח"ט 188) – אבל מאחר והוא פעל בגיזרה הדרומית משעות הצהריים הרי שגם הוא אינו חלק מאותה "השפעה סביבתית של מפקדי חטיבה 7".

    נותרנו למעשה רק עם אירוע (ב): העובדה שגד' 71 לא תיגבר את חטיבה 188 בערב שבת. והשאלה היא: בהנחה שגד' 71 עם 16 הטנקים שלו היה מתגבר את חט' 188 – האם בשעה 6 בבוקר, יום ראשון 7 באוק', תמונת המצב במפקדת פיקוד צפון היתה שונה באופן מהותי? האם האלוף לא היה נמצא בסחרור ועל סף יאוש?

    תשובת הכורסא שלי : זה לא היה משנה באופן מהותי את תמונת המצב בבוקר יום ראשון ולפיכך גם לא את הדרישה שחיל-האוויר ישגר לצפון בבהילות את "כל מה שיש לו".  כדי לבסס את התשובה הזו אני נדרש לפירוט העובדות ולתיאור תמונת-המצב הידועה לנו בדיעבד. עניין שאין לי זמן לו כרגע. בכל אופן – תשובה חלקית:

    מה שהבעית את אלוף פצ"ן בבוקר יום ראשון היתה הידיעה שטנקים סורים נמצאים ברמת-מגשימים ואל-על. אוטוטו גולשים לעין-גב או לצמח. מה שהלחיץ את אלוף פצ"ן היתה הסברה (השגויה) שהמאמץ-העיקרי הסורי הוא דרום-מערב (הכנרת), איזור שבו אין לו שום כוח משמעותי שיכול לבלום אותם. גד' 71 המוקטן, היה ככל הנראה נכתש, עוד בלילה, במגע עם סורים באיזור חושניה ובספק גדול אם היה מגיע (אם יועד בכלל) לאזור הג'וחדר.

    הבעיה העיקרית בדרום רמה"ג או לא היתה תגבור או אי-תגבור הגזרה בכוח של גדוד מוקטן אלא ניהול קרב לקוי ברמת החטיבה והפיקוד. בנושא הזה, אם יש ליאנוש טענות (ואת הספר של אילן סהר לא קראתי), הרי שיש לו על מה להתבסס.

    אגב, מח"ט 7 לא הפר פקודה. הוא התווכח (עניין לגיטימי) וטיעונו זכה. העובדה שגד' 82 לא נכנס באופן "חלק" לפעילות בגזרה הדרומית, היא באחריותו של מח"ט 188.

     

  • 8
    גיל גיל  כתב:

    ניצן שלום

    ראשית, איש מאיתנו לא התייחס לנושא "סיפוח" הסד"כ הארטילרי שרוני, בהיותו איש תותחנים רגיש יותר לסוגיה.

    שנית, סעיף (ג) בתגובה שלך "אי שיתוף גדוד 82 בקרב על הנפח" אינו מדוייק. גדוד 82 היה במגע עם חטיבה 91 באיזור המחצבה בסביבות השעה 1400. יאנוש הורה לו לנתק מגע, למרות שלא היה לו מושג ירוק על הנעשה בגזרה ובכך הפר את האיזון בשדה הקרב באחד מרגעיו המכריעים.

    הקרב על נפח החל בשעה 1100, כאשר הזמ"מ של דוגמן 5 היה 1100. אני לא חושב שאיש מאיתנו חושב שיאנוש קשור באיזו צורה או דרך לכישלון דוגמן 5 או הפעלת חיל האויר ב 7 בחודש. הטיעון הוא פשוט – עקב התנהוגותו חסרת האחריות נפגעה יכולת ההגנה של צה"ל על רמת הגולן. כיוצא 7 אתה יודע וודאי שהסיפור של עמק הבכא קורה יומיים מאוחר יותר, כלומר הקרבות הקשים באמת של 7 טרם אירעו.

    הנושא הזה, עקב רגישותו, מחייב דיוק מירבי.

     

    בברכה,

     

    גיל

    • 8.1
      ניצן שפירא  כתב:

      רוני כיוון את הדיון ל"אפקט סביבתי שהשפיע על המלחמה כולה בכל הגזרות. בעיקר אמורים הדברים להצלחת הצבא הסורי להבקיע את הקו הישראלי בגזרה הדרומית של הרמה וליצור איום שנתפס כאיום קיומי על צפון ישראל".

      ובכן, מה שנתפס השכם ראשון בבוקר כ"איום קיומי על צפון ישראל" היא החדירה הסורית בכיוון אל-על. סורים בחושניה זה עדיין לא איום קיומי. עם זה חופי ודיין יכלו להסתדר כמה שעות. האיום הזה – הוא הוא – שגרר את שינוי משימות חיל-האוויר ולפיכך יש לו השפעה "סביבתית" מסויימת (אם לשינוי הזה היתה השפעה מכרעת על האופן שבו הלחימה התפתחה בהמשך – זה כבר עניין אחר).

      ומכאן, השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם גדוד 71, במידה והיה מתגבר את חטיבה 188 בליל שבת-ראשון, היה משנה באופן מהותי את תמונת-המצב בגזרת תל-פארס ודרומה.

      מאחר וההחלטה לשנות את מרכז הכובד של חה"א התקבלה בשעה 0630 לערך, הרי כל מה שהתרחש לאחר-מכן (גזרת נפח) אינו שייך לאותה "השפעה סביבתית". כנ"ל גם לא נושא "חטיפת" סוללות ארטילריה וזאת מהטעם שהן "נחטפו" (אם נחטפו) בשעות הבוקר-צהריים. אגב, בבוקר יום ראשון גזרת רמה"ג כבר היתה באחריות אוג' 210 ולא באחריות חט' 188.

      • 8.1.1
        דני אשר  כתב:

        אוגדה 210 קיבלה את האחריות רק לדרום רמת הגולן – בעוד שקודם לכן היתה עסוקה בתכנון ההגנה בגזרת לבנון. בבוקר ה-7 היא אכן קיבלה אחריות  לגזרה הדרומית אך עסקה בעיקר בדחיפת כוחות המילואים מהימ"חים למעלות רמת הגולן ובתכנון ובפריסת הכוחות (בעיקר חרמ"ש) להגנת גשרי הירדן. עם הגעת של אוגדה 146 בבוקר ה-8 באוקטובר חולקה שוב האחריות: אוגדה 36 נותרה אחראית לצפון רמה"ג, אוג' 210 הופקדה על המרכז ו-146 על הדרום.

        • 8.1.1.1
          ניצן שפירא  כתב:

          לדני שלום,

          אתה כותב: "בעוד שקודם לכן היתה [אוג' 210] עסוקה בתכנון ההגנה בגזרת לבנון".
          מתי התרחש ה"קודם לכן" הזה מבחינת ציר-הזמן?

           

          • 8.1.1.1.1
            דני אשר  כתב:

            האוגדה הצעירה 210 קבלה בבוקר יוה"כ משימה לעדכן תוכניות הנוגעות לגבול הצפון – לבנון.אוגדה 36 קיבלה מהפיקוד את האחריות להגנה בכל רמה"ג בליל 6-7 באוקטובר בשעות המאוחרות של הלילה. 

            רק משהתבררה חומרת המצב ברמה"ג הוטל על מפקד אוגדה 210 להיערך להגנה ממערב לירדן, לרכז צמ"ה ולמכשל את הצירים היורדים לירדן. באותו זמן היו רובם של גדודי הטנקים (מילואים) בדרכם לעמדותיהם במעלות רמה"ג. חפ"ק מפקדת האוגדה הועבר לאזור גשר אריק משם ארגן את גדודי החרמ"ש, כוחות מילואים מחטמ"ר 820 ואת בא"ח גולני להגנה על אזורי הגשרים.

            בשעה 12:00 ביום א' ניתנה לאוגדה אחריות על דרום רמה"ג והיא חדלה לטפל בנושא המכשול וההתבצרות.

            באותו שלב לקח סגן מפקד האוגדה אל"ם משה בריל את הפיקוד על הכוחות בציר יהודיה. חפ"ק האוגדה התמקם ב"חוות קצ'ה". תחת פיקוד האוגדה היו משלב זה כוחות חטיבה 188 חטיבה 179 והחטיבות הממוכנות 9 ו-4.. כמו כן כלל סד"כ האוגדה את גדוד הסיור 134 (של אוגדה 36) שפעל גם הוא בציר יהודיה.

            • 8.1.1.1.1.1
              ניצן שפירא  כתב:

              סיפור מוזר ביותר.

              בשבת בבוקר, הרמטכ"ל דורש גיוס שתי אוגדות לצפון. לא לצורך הגנה, אלא לצורך התקפת-הנגד הגדולה, זו שתבוא למחרת היום ("עם אוגדה אחת אני בולם ברמה ועם השניה מכה לכיוון דמשק"). בעשר בבוקר, הפיקוד מקבל הוראה להתחיל בגיוס. מחצית השעה לאחר מכן, דן לנר, מאו"ג 210, כבר נמצא בנפח ומקבל עדכונים מאלוף הפיקוד.

              בלילה, כבר ברור בפיקוד שמתרחשת קטסטרופה. טנקים יוצאים על זחלים בבהילות ונעים מזרחה, אפילו מהקריות ומיוקנעם. בין לבין, חפ"ק אוג' 210, עוסק בריענון תוכניות הגנה לגזרת לבנון.. אני דימיינתי את דן לנר עם מפות של מרחב דמשק, לא 'של דרום לבנון.

  • 9
    משה מ משה מ  כתב:

    ניצן,

     

    אתה כותב שמח"ט 7 לא הפר פקודה, אלא התווכח. אינני יודע להתווכח אתך על כך, ובהנחה שכך היה – זו היתה התנהגות לגיטימית, כמובן בשמירה על מידתיות ובהתאם לנסיבות הרגע. ברור כי לא תמיד ויכוח עם מפקדיך הוא לגיטימי, ותפקידו של המפקד שעימו אתה מתווכח הוא, להעמידך על כך שעקב מצוקת השעה אין העניין נתון לוויכוח.

    אתה כותב גם, שצירופו של גד' 82 ל-188 לא היה משנה את המצב בבוקר ה-7 בחודש. לעניות דעתי, וככל שמדובר בשאלה האם מדובר במחדל או בהפרת משמעת, דברים כאלה  יש לשפוט לא בראיה בדיעבד, על פי ההתרחשויות שאירעו בפועל בעקבות הפרת הפקודה, אלא על פי הנסיבות ששררו כאשר אותו מפקד קיבל את הפקודה.

    זו, לדעתי, היתה חייבת להיות גם הגישה בשאלת תאונות הדרכים – כלומר, לבחון את התנהגותו הפראית והפושעת של הנהג על פי פוטנציאל התוצאות החמורות שהיה עלול לגרום ולא על פי מה שקרה או כלל לא קרה בפועל – אך רוב האנשים מתקשים לעכל גישה כזו.

    משה מ'

     

     

  • 10
    ניצן שפירא  כתב:

    גדוד 71, לא גדוד 82. זה האחרון היה ת"פ חט' 188 בפועל משעות הצהריים.

    יאנוש קיבל בערב פקודה להעביר את גד' 71 ת"פ חט' 188. הוא התווכח עם שמחוני, ק.האג"ם של הפיקוד, וזה קיבל את עמדתו (שהוא זקוק לו בדחיפות בגזרה אחרת) וביטל את הפקודה הראשונה. מאידך – הוא לא נתן למח"ט 188 פתרון אחר לבקשתו לתגבור.

     

     

  • 11
    אבירם ברקאי  כתב:

    קראתי את ההקדמה שכתב האלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן גל לספרו של אילן סהר ("עד קצה היכולת"), המתאר את קורותיה של חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים.

    לו ההקדמה שכתב יאנוש, מח"ט 7 במלחמת יום הכיפורים, הייתה מסתפקת בשיר הלל לגבורת כוחות חטיבה 7 בגזרה הצפונית. ניחא. אכן, אחיי השריונרים שלחמו תחת גלימת פיקודו של מח"ט 7 ראויים לכל שבח.

    אלא שיאנוש אינו מסתפק ב"מסע הכיבודים" וחייב לצאת במספר אמירות "מלומדות" על הפעלת הכוחות השגויה של חטיבה 188.

    מה שיאנוש אינו טורח לעשות, במנותק מחוסר הקולגיאליות שלו לשדרת הפיקוד המתה של חטיבה 188 שאינה יכולה להתייצב ולענות לדבריו, הוא להציב בפני הקורא הנבון את מסד הנתונים שגרם לחטיבה 7 להיתפס בסיומה של מלחמת יום הכיפורים בתור החטיבה "שעמדה/ניצחה" ולחטיבה 188 כחטיבה "שלא עמדה/הפסידה".

     

    מכיוון שכך הריני עושה זאת במקומו.

     

    ***

    עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ביום שבת 6 באוקטובר 1973, בשעה 13:55, היו אלה 10 מחלקות הטנקים הקדומניות של חטיבה 188 (32 טנקים בלבד) שרצו אל הרמפות על מנת להגן על רמת הגולן מפני פלישת צבא סוריה.

    החל מהשעה 14:10-14:05 ניהלו 32 טנקים של חטיבה 188 מלחמה עיקשת נגד 276 טנקים סורים, ומאות נגמ"שים ומשאיות ובהם אלפי חיילי חי"ר. 

    במחצית השעה הראשונה הם היו שם לבדם – המחלקות של שיראון, דגני, יכין ושדה לבן בגזרה הצפונית; המחלקות של הוכשטיין, אוברלנדר (בצוותא עם אסקרוב הסמג"ד ועקביה המ"פ), לחמן, רוניס (המ"פ), לוי ויקיר בגזרה הדרומית – מול נחשול אדיר שאיים לפרוץ את הקו הסגול, ולחצות את תעלת הנ.ט. לשטח ישראל.

     

    לקראת 14:45-14:30 הצטרפו אליהם יתר טנקי חטיבה 188 (37 במספר) והעלו את מספר הטנקים הבולמים ל-69.

    עד שעה 16:00 היו אלה טנקי חטיבה 188 –  37 מהם בגזרה הצפונית תחת פיקודו של מג"ד 74 סא"ל יאיר נפשי ו-32 בגזרה הדרומית תחת פיקודו של מג"ד 53 רס"ן עודד ארז  –  שבלמו לגמרי לבדם את האויב הסורי, הסבו לו אבדות כבדות, ומנעו ממנו להיאחז בשטחים מעבר לקו הסגול (למעט אחיזה רופפת ברמפות ציר הנפט בגזרה הדרומית).

     

    את ניהול המלחמה בגזרת רמת הגולן בשעות אלה חלקו ביניהם, מהחפ"ק בנפח, מח"ט 188 אל"מ יצחק בן שהם וקצין אג"ם פיקוד צפון סא"ל אורי שמחוני (אלוף הפיקוד, האלוף יצחק (חקה) חופי נמצא עם פרוץ האש באישור תוכניות בלשכת הרמטכ"ל בקריה בת"א).

    מכיוון שכך החליט החפ"ק המשותף בנפח (בעיקר בגין דחיפה של שמחוני) לקבל החלטות אופרטיביות גם בהיעדרו של אלוף פיקוד והחשובה שבהן – התנעת העתודה הפיקודית (חטיבה 7) לעזרת הגזרות השונות.

    גד' 77 (בפיקוד סא"ל קהלני), גד' 71 (בפיקוד סא"ל רטס) ופלוגה מגד' 82 (בפיקוד סרן מאיר זמיר) נשלחו לעזרת הגזרה הצפונית.

    גד' 82 (בפיקוד רס"ן ברק) פחות פלוגה אחת (זמיר) נשלח לגזרה הדרומית.

    החל (בערך) משעה 16:30 החלו גם כוחות חטיבה 7 להשתתף במעגל הלחימה.

     

    בערך בשעה 16:30 הגיע לחפ"ק בנפח אלוף הפיקוד, האלוף יצחק (חקה) חופי ואתו (בין היתר) תא"ל רפאל (רפול) איתן מפקד אוגדת הרמה (36). 

    השניים התעדכנו במצב הגזרה ובצעדים/יוזמות שכבר ננקטו בקידום גדודי חטיבה 7 לקו החזית. בו במקום החליט אלוף הפיקוד לאשרר את החלטת קצין האג"ם שלו ולחלק את האחריות על הגזרות השונות בין שני המח"טים.

    גזרת צפון רמת הגולן, ממוצב 104 ועד מוצב 110, עברה להיות ת.פ. אל"ם בן גל.

    גזרת דרום רמת הגולן, ממוצב 111 ועד תל א-סאקי, עברה להיות ת.פ. אל"ם יצחק בן שהם.

     

    ברגע זה ממש, וכמובן שלא מתוך כוונות זדון, נחרץ גורלה של הגזרה הדרומית בפיקוד מח"ט 188 אל"ם בן שהם.

     

    למה?

    מכיוון שלטובת הגזרה הצפונית, בפיקודו של אל"ם בן גל, הועמדו כ-115 טנקים להגנה (גד' 74 שנמצא שם מתחילת המלחמה, גד' 77, גד' 71 ופלוגתו של מאיר זמיר מגד' 82) תחת פיקודם של שלושה מפקדי כוחות סא"ל וותיקים (יאיר נפשי, אביגדור קהלני, משולם רטס) ומשימתם להגן על גזרה נוחה ונשלטת (בעיקר פתחת קוניטרה רבתי) –  

    כשבמהלך 24 שעות הלחימה הראשונות נשלחו מולם כ-290 טנקים סורים.

     

    בגזרה הדרומית לעומת זאת עמדו לרשות אל"ם בן שהם מפקדה, 65 טנקים בלבד (גד' 53 שנמצא שם מתחילת המלחמה וגד' 82 ללא פלוגת זמיר, שהצטרף אליו), תחת פיקודם של שני מפקדי כוחות רבי סרנים צעירים שעדיין לא חוו אפילו תרגיל גדודי ולא הכירו את גזרת רמה"ג (מג"ד 53, עודד ארז, נכנס לתפקידו באמצע אוגוסט. מג"ד 82, חיים ברק, כחודש אחר כך!), ומשימתם להגן על גזרה קשה ביותר (שתי פתחות גדולות משני צידי תל פארס וחוסר משווע בקווי הגנה משניים מול הדרכים שגולשות  לכינרת) –

    כשבמהלך 24 שעות הלחימה הראשונות נשלחו מולם כ-450 טנקים סורים!!!

     

    עכשיו, כשתמונת המצב האמתית פרושה בפניכם אפשר להמשיך.

     

    ***

    הגיע הזמן להתייחס, אחת לאחת, לאמירותיו של יאנוש בפרק ההקדמה.

    אעשה זאת בסדר הכרונולוגי של הופעתן.

    כותב יאנוש בעמ' 13 :" …עקרונות הגישה שתאמה את המציאות עם פרוץ המלחמה (הדגשה שלי. א.ב) היו שונים לחלוטין כגון ריכוז הכוח, שמירת היוזמה לבחירת מרחב הלחימה העיקרי, עומק תמרון ועתודה".

    יפה אמר מח"ט 7. אלא ש…הוא שכח משום מה את תמונת המציאות טרם פרוץ האש.

    תזכורת. אף אחד ממפקדי הכוחות הבכירים בפיקוד צפון לא ידע מה בדיוק עומד להתנפל על רמת הגולן. מלחמה? הס מלהזכיר. יום קרב גדול מהרגיל? סביר שכן.

    שנית, מפקדת חטיבה, כל חטיבה, לא אמורה לעשות מה שבראש שלה. בטח לא במתיחות של שבת -כיפור. חטיבה 188, חטיבת השריון הסדירה של פיקוד הצפון, הייתה פרושה לכל אורך החזית מכיוון שזאת הייתה ההנחיה הפיקודית. חטיבה 188, היא לבדה, הייתה אמורה לתת תשובה מיידית, מהירה, במידה ותפרוץ אש לכל רוחב החזית.

    מכאן שכל עקרונות "המלחמה הנכונה" שיאנוש נתלה בהם  – ריכוז הכוח, שמירת יוזמה, עומק תמרון, עתודה וכיו"ב – לא יכלו להיות ישימים לפני פרוץ האש מכיוון שאף אחד לא ידע בשעה 13:54 מה ילד יום. מכיוון שכך הוחזקה חטיבה 7 כעתודה פיקודית. אם לבוא בטענות וטרוניות על פריסת כוחות לא מושכלת הרי שהחץ לא צריך להישלח בכיוונה של חטיבה 188 אלא מול פיקוד הצפון שהיה יכול, אולי, לרכז את הכוחות טרם פרוץ האש באמצעות קידום כוחותיה של חטיבה 7 אל קווי החזית.   

    אני סמוך ובטוח שגם מח"ט 188, כמו יאנוש, היה שמח לרכז את כוחותיו ולא למצוא אותם פרושים לכל רוחב החזית. בדיוק כמו שלמד בקורסי הפיקוד, כמו שהדריך, כמו שכתב במאמריו, אלא שתמונת המציאות – חטיבה 188 הייתה כאמור אחראית על מענה לכל רוחב הגזרה – חייבה אותו אחרת:

    חניוני טנקים מחלקתיים לאורך הגזרה כולה ו"אגרופי פלדה פלוגתיים" מאחור.

     

    ויאנוש ממשיך באותו עמוד וכותב : "… על בסיס תורת הלחימה ועקרונותיה נערכה החטיבה (7. א.ב) במרחב מוגן שכלל מערך התרעה, מערך בלימה עיקרי, קו עצירה, כוחות לאבטחת אגפים ועתודה קטנה…"

    ושוב יאנוש שוכח כמה דברים. ראשית, חטיבה 188 המוקטנת (כאמור 69 טנקים בלבד) לחמה בשעתיים וחצי הראשונות לבדה לכל רוחב החזית ועל כן לא יכלה לרכז כוחות במרחב מוגן וכיו"ב. שנית, כשחולקה הגזרה בין שני המח"טים עמדו לרשותו 115 טנקים בגזרה קלה הרבה יותר להגנה ועל כן היה קל יותר לרכז את כוחותיו בנקודת התורפה העיקרית – פתחת קונייטרה רבתי. וכך עשה.

     

    בהמשך אותו עמוד כותב מח"ט 7: " דחיתי כל הוראה , הנחייה או פקודה לפצל את כוחותיי ולתגבר יחידות שלחמו בגזרות אחרות…".

    מה  אומר ומה אדבר. בדיעבד יאנוש יכול כמובן לטעון, כפי שהוא אומנם טוען בהמשך, כי צעדיו אלה הצילו את צפון רמת הגולן. עובדה. כולם יחד (כולל אלה שלא העביר לטובת הגזרה הדרומית) עמדו ובלמו. אלא שיש כאן מספר סימני שאלה לא פתורים.

    האם הגזרה הצפונית הייתה נופלת לו העביר את הכוחות כפי שנדרש (גד' 71 או חלקים ממנו)?

    ומה היה קורה לגזרה הדרומית לו העביר אליה כוחות? שתי הגזרות היו עומדות? שתיהן היו נופלות? במסע ניחושים עסקינן. וראוי היה שגם יאנוש יבין שאף אחד, אפילו הוא, לא יודע מה היה קורה לו הועברו הטנקים לגזרת הדרום.

    אלא שיש כאן נקודה אחת לגביה אין שום ניחוש והיא בולטת בדגל השחור שמעליה. שלש פעמים פקדו על מח"ט 7 להעביר את גד' 71 או חלקים ממנו לטובת הגזרה הדרומית. שלש פעמים יאנוש מיסמס את ההנחיה ובדיעבד מצא תירוצים לכך. מה אפשר לומר על מפקד שמתעלם מפקודות שקיבל ומתריס ממרחק השנים את האמירה הבאה "דחיתי כל הוראה, הנחייה או פקודה לפצל את כוחותיי ולתגבר יחידות שלחמו בגזרות אחרות". שהוא לויאלי למערכת? שהוא לויאלי למח"ט 188?  לא ולא. שהוא עושה מה שנראה לו נכון. ובדיעבד כשזה מצליח מתקשט בהילת ה"אמרתי לכם. אני יודע טוב מכולם". צה"ל במיטבו.

     

    בעמ' 14 כותב יאנוש: "אלו היו ההחלטות המבצעיות שעיצבו את הלחימה בפועל: ריכוז כוח מול מאמצים עיקריים; נסיגה משטחים משניים תוך לקיחת סיכונים מחושבים במטרה להשמיד מאמצים עיקריים…"

    כבר עניתי על זה. יאנוש יכול היה לעשות את הכתוב מעלה מכיוון שכוחותיו היו מרוכזים בגזרה צרה והיו לו, מלכתחילה, 50 טנקים יותר להגנה מכפי שהיה לגזרה הדרומית, תחת פיקודו של מח"ט 188.

     

    בעמ' 15 הוא כותב: "לחימת חטיבה 7 הייתה יוצאת דופן. בניגוד לכל החטיבות הסדירות בצה"ל הייתה זו החטיבה היחידה שעמדה ארבע יממות רצופות וכתשה את הדיביזיות הסוריות שהסתערו לעברה…"

    אחי הלוחמים בחטיבה 7 אכן עשו מלחמת גבורה. אלא שיאנוש, בחלקו סופרלטיבים נדיבים לחטיבה, תוך המעטת חלקן של יתר חטיבות השריון הסדירות בצה"ל, שוכח (שמא אומר כדרכו כשנוח לו…?!) שני נתונים חשובים:

    הראשון, חטיבה 7, בניגוד לחטיבות הסדירות: 14, 401, ו-460, מצאה את עצמה בעמדות קרב טובות (בדרך כלל). זאת אומרת חטיבה 7 לא נכתשה בדרכה לעמדות (כפי שאירע לחטיבות הסדירות של סיני),  אלא הצליחה להגיע לעמדות שולטות ומוגנות, ולנהל אש נגד כוחות שריון סורי שאומנם עולים עליהם בכמות אך נחותים מהם בכל הקשור למיקומם בשטח (נמצאים בתנועה ו/או חשופים).
    יתר על כן. "נשק יום הדין", טילי הסאגר, לא באו לידי ביטוי מרוכז ברמה"ג עד ליל שני-בוקר שלישי. מכאן שאלפי טילי הסאגר ששוגרו אל חטיבות השריון הסדירות בדרכן לתעלה – ומבלי שיהיו מודעות לקיומו ו/או לתרגולות היחלצות מולו –  לא נשלפו ברמה"ג ממזוודותיהם ולכן היה קל יותר להתרכז בלחימת שריון נטו. ושם, מאז ומעולם, הייתה ידם של שריונרים ישראלים על העליונה.

     

    בעמ' 16 הוא כותב: " צר לי שנאלצתי להעביר את גד' 82 , בפיקודו של חיים ברק, לגזרה הדרומית, שהייתה באחריות חטיבה 188 ובפיקודה. הגדוד פורק לפלוגות שלחמו ללא תיאום ביניהן, כל אחת לנפשה. במקרים רבים פוצלו הפלוגות למחלקות טנקים אחדות כדי לסתום פרצות ולסייע למוצבים – הכל בשם השמירה על קדושת תורת הלחימה של הביטחון השוטף. איזו איוולת! גורל הגדוד נחרץ כאשר נותק ממסגרת החטיבה".

    כאן יש לנו יאנוש "במיטבו". האיש, שרבים מאלה ששירתו תחתיו מעידים שמעולם לא היסס לזרות אש וגופרית על קציניו ולהלבין פניהם ברבים, עושה זאת שוב. הפעם זה אפילו קל יותר. שהרי כולם מתים.

    אז ככה. כפי שכבר הוזכר קודם לכן עם שקיעת החמה בשבת 6 באוקטובר קיבל מח"ט 188 את הפיקוד על הגזרה הדרומית ול-32 טנקי גד' 53 (שהיו שם עם פרוץ האש) התווספו כ-33 טנקי גד' 82. זה הכל.

    מה פשר האמירה – שחטיבה 188 פיצלה כוחות בגזרה הדרומית "בשם השמירה על קדושת תורת הלחימה של הביטחון השוטף"? האם ניתן היה להגן על כל הגזרה הדרומית הפרוצה בלי לפצל כוחות? היכן בדיוק חושב יאנוש שבן שהם היה צריך למקם את גד' 82 כשמול כל הגזרה עלו גדודי טנקים סורים ביחסי כוחות עדיפים בהרבה מאשר בגזרתו?

    בדיוק בשל כך פוצל גדוד 82 לפלוגות.

    הדיווחים הקשים יותר מהשטח (מטנקי גד' 53/חטיבה 188) הגיעו מגזרת ציר הנפט ופתחת כודנה. פתחת רפיד/114 נחשבה תמיד לאזור עדיף על פריצה סורית בגזרה הדרומית. מכיוון שכך פוצל גד' 82 בצורה הבאה: פלוגת אלי גבע (עם המג"ד) נשלחה ככוח משימה אחד מול גזרת פתחת כודנה/112. פלוגת צ'סנר (מינוס מחלקה) לגזרת שאף א-סינדין/111/פתחת כודנה. פלוגת לוין + סמג"ד (מינוס מחלקה) לגזרת 114/פתחת רפיד. שתי המחלקות שנגרעו מפלוגות צ'סנר ולוין, תחת פיקודם של שני סמ"פים (הלל ורפאלי), נשלחו לתגבור גזרת ציר הנפט.

    בדיעבד תמיד אפשר לטעון שנעשו טעויות. גם בגזרה הדרומית. הנעתם של טנקי פלוגת צ'סנר בכיוון מוצב 111 לדוגמא. מסלול ארוך. לא מתוכנן כראוי. שסיכן שני כוחות בדו"צ.

    האם מח"ט 7, אל"ם אביגדור (יאנוש) בן גל לא עשה טעויות במהלך ניהול הלחימה בגזרה הצפונית – הקלה יותר להגנה, עם מספר טנקים גדול בהרבה להגנתה ומספר תוקפים נמוך בהרבה?  האם גדוד 71 הופעל נכון? האם סיירת חטיבה 7 הופעלה כראוי?

    אלא שיאנוש, כמו יאנוש, רואה בעיקר את הפגמים אצל האחרים ואם אפשר באותה הזדמנות גם לפשוט את עורם קבל עם ועדה ( ראה  – "איוולת!";  ראה – "גורל הגדוד נחרץ כאשר נותק מהחטיבה") מה טוב.

     

    בעמ' 18 כותב יאנוש: "החטיבה מנעה את קריסת חזית פיקוד הצפון בגזרתה. זאת תשובתי למקטרגים מדוע סירבתי להיערך כעתודה פיקודית ונעתי לגזרה הצפונית".

    אוי לאוזניים שכך שומעות. אלוף בצה"ל מתגאה בסירוב פקודה.

    ואם בסירובי פקודות עסקינן תמהני מדוע יאנוש אינו מתהדר גם בכך שכמעט וגרם לנפילתה של נפח… שהרי ביום ראשון 7 באוקטובר, בשעות הצהריים, בטרם נפלה שדרת הפיקוד של חטיבה 188 בקרב,  נתן מח"ט 7 הנחייה לשני מ"פים מהגזרה הדרומית (גבע וצ'סנר) לחבור אליו לגזרה הצפונית, עקר את הסדן (גם אם רופף) שניסה לעצור את מתקפת הצבא הסורי בכיוון נפח וגרוע מכך, עשה (שוב) "מה בראש שלו" ומבלי שקיבל לכך אישור ממפקד האוגדה ו/או אלוף הפיקוד.

    מי שמנע את הקטסטרופה ברמה"ג  -נפילת נפח, טריז באחורי חטיבה 7, נפילת רמת הגולן כולה ודהירה בכיוון גשר בנות יעקב –  הייתה חטיבת המילואים 679 בפיקודו של אל"ם אורי אור שצירוף של מזל, אומץ לב ועקשנות לוחמיה גרמו לה לעצור את המפולת ולעשות את המפנה.

     

    עמ' 22: "מדוע ניצחה חטיבה 7 הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. לעניות דעתי אחת החשובות שביניהן כרוכה ביכולתנו לשמר את המסגרת החטיבתית ולמנוע בכך את התרסקותה בכל שלבי הלחימה…"

    הנה שוב. קל יותר לשמור על מסגרת חטיבתית כאשר יש לך יותר טנקים. בגזרה צרה יותר, קלה יותר להגנה וכאשר אתה נכנס למלחמה שעתיים וחצי אחרי פרוץ האש כשאת מרבית הבלימה עבורך, עד אותו רגע, עשו מתי מעט הטנקים של חטיבה 188.

     

    לסיכום:

    מח"ט 188, אל"ם יצחק בן שהם, עשה שגיאות בניהול המלחמה. כל מי שקרא את ספרי 'על בלימה' יעיד שהן כתובות בו שחור על גבי לבן. אבל לשפוט את בן שהם, בדיעבד, בתנאים שבהם "נזרק" בחשיכה מבונקר הפיקוד להגן על גזרתו, הבעייתית הרבה יותר מהגזרה הצפונית, זאת למצער ראייה צבאית צרה וחוסר קולגיאליות ממדרגה ראשונה.

    ה"עייצאס גיבר" של יאנוש הם בבואה לדמותו של איש חסר בושה ועכבות שהתמזל מזלו ונכנס ללחימה אחרי ש-188 עשתה עבורו את הבלימה העיקרית, הראשונה; אחרי שגד' 74 עמד לו בחזית החטיבה והיה החלוץ שלפני הגזרה שלו; אחרי שגזרתו הייתה בבחינת "פיס אוף קייק" יחסית למה שחוותה הגזרה הדרומית.

    אני לא רואה את יאנוש מפעיל את חוכמת השריון העמוקה שלו אילו היו מתהפכות היוצרות. ממש לא.

    אבל מיאנוש כבר חדלתי לצפות לטיפה אינטגריטי ו/או לויאליות למפקדים אחרים.

    • 11.1
      משה מ משה מ  כתב:

      אבירם,

      תבורך על היחלצותך להגנת אלה שכבר אינם מסוגלים להתגונן, ועל דבריך החמים  – הן על לוחמי חטיבה 188 והן על לוחמי  חטיבה 679, שככל הידוע לי שתיהן לא זכו בנתח הראוי של התהילה בגין הגנת הגולן.

       תיאורך את התנהגותו של בן-גל בחזית הצפון מזכיר במידה רבה את תיאורו של קצין בכיר אחר, שנהג באופן דומה בחזית הדרום.

      אני מקווה שתמצא דרך לתת לדבריך אלה ביטוי פומבי.

      משה מ'

      • 11.1.1
        אבירם ברקאי  כתב:

        תודה רבה משה.

        אני עכשיו במגעים להכנסת המכתב לבטאון השריון.

         

  • 12
    מיכאל  כתב:

    ניצן שלום

    אתה "בורח" שוב ושוב לגדוד 71 וסוגיית העברתו / אי העברתו לאחריות 188. 

    הסוגיה הערכית הכאובה ביותר, כפי שביטא גיל בתגובתו וכפי ש"רמז" בכאב רב אבירם בספרו, הנה שליפת שתי פלוגות גדוד 82 מהאגף המזרחי בקרב על נפח בצהרי ה 7 לאוקטובר. עפ"י העדויות שכולנו מכירים, כאן מדובר בפקודה ישירה של יאנוש ולא בויכוח מול הפיקוד. קשה לי רגשית עם אמירות בוטות לגבי אחריות ישירה של יאנוש לנפילתו של בן שוהם או לקריסת הכוחות המגינים על נפח, אולם בעיני זה ליבו של הויכוח הערכי על סגנון הפיקוד של יאנוש ולא דיונים על ויכוח כזה או אחר מול הפיקוד על חלוקת הכוחות במהלך הלחימה.

     

  • 13
    ניצן שפירא  כתב:

    מיכאל,

    אני כלל לא "בורח". אי-שם למעלה ציינתי שמדובר בכמה "פרשיות" שונות. אי-העברת גדוד 71 היא פרשייה אחת, החזרת שרידי גד' 82 לחטיבה 7 בצהרי יום ראשון היא פרשייה שניה. אולם – מאחר וכותרת הדיון עוסקת ב"השפעות סביבתיות" ומיד לאחר מכן מוזכר חיל-האוויר וכו כו, כלומר – השפעה של מאורע מקומי זה או אחר על היבט אסטרטגי, הצטמצמתי לעניין גדוד 71. הקרב על נפח (וההקשר של גד' 82) כבר לא השפיע על מהלכי חה"א או על החלטות מטכ"ליות ולפיכך אין הוא נכלל ב"השפעות סביבתיות".

    אם ליבו של הדיון הוא "סגנון פיקוד", "אישיותו" או השאלה אם מדובר באדם ממושמע או לא, מוסרי או לא, לויאלי או לא ועוד ועוד – הרי שאין לנו צורך בסיפורים ממלחמת יום-הכיפורים. אפשר לראיין את השכנים שלו, בעבר ובהווה. אפשר גם לוותר על "השפעה סביבתית" בכותרת.

    * * * * * *

    יכול מאוד להיות שכל הכתרים שיאנוש מייחס לעצמו, אינם במקומם. מאידך, הביקורת שיש לו על ניהול חט' 188 יכולה להיות נכונה. אגב, לא חייבים לנתח את את התנהלות פיקוד 188 מול זה של 7 כפי שעושה יאנוש. לא מדובר כאן במבחן השוואתי (בניתוח שלי: ההתנהלות בגזרה הדרומית היתה גרועה)

    * * * * * *

    החל משלב מסויים בצהרי יום ראשון, אף אחד לא פיקד על שרידי גד' 82. לא מג"ד. לא סמג"ד. לא מח"ט. נותרו שתי פלוגות מוקטנות שפעלו עצמאית. ובאופן קונקרטי – לא הבינו מה נעשה סביבם ומי נגד מי. המ"פים, גבע וצ'סנר, פונים ליאנוש והוא אומר להם: בואו אלי. ראשית – מזדקרת כאן בעיה שמלווה את מח"ט 188 מאז צהרי אתמול. בעיית שליטה (אגב, לבעיה הזו, אין שום קשר לתנאי הפתיחה, מספר הטנקים או הטופוגרפיה בגיזרה הדרומית). בעולם אדיאלי, מצופה היה מיאנוש שיגיד לשני המ"פים (הדי מבוהלים): אתם כרגע ת"פ יחידה אחרת. תנסו ליצור איתה קשר. בעולם האמיתי, דברים שכאלו כנראה וכמעט אינם מתרחשים (בפיקוד דרום, עולם אמיתי לא פחות מזה של הצפון, לא התרחשו מעשי "צדיקות" שכאלו).

    • 13.1
      אבירם ברקאי  כתב:

      ניצן אתה מדבר על "עולם אידיאלי" בתור המסגרת היחידה שלתוכה ניתן ליצוק הרגלי עבודה ידועים. קבועים מראש.

      לא מסכים. העולם שאתה בונה הוא עולם עיוור צבעים. שחור ולבן. מה פתאום?

      יאנוש היה אמור לפנות אל הדרג שמעליו ולקבל אישור להעברת הפלוגות. נקודה.

      כל ניסיון להצדיק אותו עושה עוול לכל המפקדים (הרבים) שבכל זאת השכילו לראות את המלחמה כעולם רב מימדי ובשל כך היו מסוגלים להמשיך ולעבוד, גם במהלכה, על בסיס הנהלים המקובלים.  

       

      • 13.1.1
        ניצן שפירא  כתב:

        אבירם,

        פיקוד-צפון לא התנהל ביממה הראשונה על בסיס "נהלים מקובלים". למעשה, שום דבר בהתנהלות הפיקוד לא תאם משהו הדומה ל"נהלים מקובלים".

        אין לי שום כוונה לסנגר על יאנוש. תיארתי סיטואציה מסויימת. סיטואציה שאי אפשר לנתק אותה מהתמונה הכללית שניתן להגדיר אותה ככאוס-כמעט-מוחלט. זה אותו כאוס שהביא את דיין להתבטא במונחים של "חורבן".

        "פרשיית" פלוגות גבע-צ'סנר בצהרי יום ראשון, היא פרשייה בפני עצמה ששווה אולי התייחסות נפרדת, בפני עצמה. אבל איך שלא תסובב את זה – לא היא שהביא לקריסת דרום רמת-הגולן, אירוע שהתרחש 14-16 שעות קודם לכן. אני במתכוון, ניתקתי את תגובתי שם למעלה מעיסוק ערכי מצעד זה או אחר של יאנוש והתרכזתי אך ורק בשאלה אם אי-תגבור הגזרה הדרומית בערב שבת על-ידי גדוד 71 הוא הוא שהביא לקריסה ולתוצאות הנילוות לכך (ר"ע חורבן-הבית-השלישי, ביטול "תגר" וכן הלאה).

        * * * * *

        אגב,
        אני כופר בטיעון (שלך) האומר שגורלה של הגזרה הדרומית נחרץ ברגע שהוחלט על חלוקת הגזרות בצהרי שבת. אני אפילו מפקפק ביחס הטנקים 65:450 שהצגת. אני מרגיש השטיעונים הללו הם יותר תחושות-בטן מאשר ניתוח מושכל, כזה שיכול להביא למסקנות הכרחיות (כמו "נגזר").

        אבל מאחר והמתדיינים כאן רוצים להבליט את הצד הערכי, אשאיר את השאלה "איך ולמה כבשו הסורים את דרום הגולן" ליום אחר ולנושא בפני עצמו.

        • 13.1.1.1
          אבירם ברקאי  כתב:

          מאין לך? היית שם? ראית פרוטוקולים של ההתנהלות שלהם? ראיינת אותם?

          פיקוד צפון, למרות הבלגן של פרוץ האש, התנהל (באופן יחסי) בצורה מאורגנת. ו…כן הם עשו גם טעויות . 

          בשום מקום לא אמרתי שהוצאת שתי הפלוגות של צ'סנר וגבע גרמה לקריסת דרום רמת הגולן. הוצאת שתי הפלוגות הביאה (כמעט) לקריסת מרכז הגולן ונפח. ומשם קצרה הדרך לקריסה טוטאלית של הגזרה הצפונית והלאה אל מעבורות הירדן.

          *** 

           הטיעונים שלי הם "תחושות בטן" ולא ניתוח  מושכל? גם אם נשים בצד עניינים של נימוס אני לא מבין איך אתה מעז לצאת "בקביעה" כזאת..

          הרי לך הפירוט.

          בשלב הראשון היו אלה טנקי חטיבות הקו בתוספת גד' מרוקאי. סה"כ 276 טנקים שעלו על הגזרה כולה. מתוכם עלו מול הגזרה הצפונית 153 ומול הדרומית 123. 

          בהמשך השבת נשלחו מול הגזרה הצפונית טנקי חטיבה ממוכנת 121 ומשוריינת 78 = 132 טנקים סה"כ:  285 טנקים.

          מול הגזרה הדרומית נשלחו באותו זמן טנקי ממוכנת 132 (41 טנקים), משוריינת 46 (91 טנקים) משוריינת 51 (91 טנקים) ומשוריינת 43 (91 טנקים) =314 טנקים. 

          סה"כ 437 טנקים.

          בהמשך יום ראשון נשלחו מול הגזרה הדרומית גם טנקי משוריינת עצמאית 47 (91 טנקים) וטנקי דיביזיה 1: משוריינת 91 (91 טנקים) משוריינת 47 (91 טנקים) משוריינת 76 (91 טנקים) וממוכנת 58 (41 טנקים).

          תחושות בטן?

  • 14
    משה מ משה מ  כתב:

    אבירם,

     

    מעניין לדעת, האם החלטתו של שמחוני בפרוץ המלחמה, בדבר העברת חטיבה 7 שהיתה העתודה הפיקודית, היתה ההחלטה שעוררה עליו את חמתו של יגאל ידין בוועדת אגרנט. ואולי היו אלה גם החלטות חשובות אחרות שהחליט בפתיחת המלחמה, כאשר חופי נעדר מהחמ"ל.

     

    שמחוני סיפר שידין שאלו מה הכשיר (או מה הסמיך) אותו להחליט החלטות כה חשובות. שמחוני השיב (אני מצטט מן הזיכרון): "סיימתי קורס קצינים בבה"ד 1 בציון א-ב. ומה הכשיר אותך להיות רמטכ"ל? קורס מ"כים בג'וערה?". לדברי שמחוני, ידין גירש אותו מהחדר  בשל חוצפתו, אך מיד שלח שליחים להחזירו להמשך עדותו.

     

    משה מ'

    • 14.1
      אבירם ברקאי  כתב:

      משה,

      שמחוני אכן נחקר ארוכות על הפעלת העתודה הפיקודית טרם הגעתו של האלוף לנפח. אני גם נוגע בזה, חלקית, בספרי 'על בלימה'.

      בספר 'הסורים על הגדרות',  עמ' 426, כותב אומנם שמחוני, באפילוג הפרטי שלו, את הדברים שזכרת (בשינויים זניחים).

      כך או כך מה, שככל הנראה, עורר עליו את חמתו של ידין (חלקית אפשר להסיק זאת גם מהאפילוג של שמחוני)  היו שלושה דברים עיקריים: שלא המתין עם הפעלת העתודה; לא התייעץ עם חקה על הפעלתה; ובדיעבד שגה בכך שלא איתר את המאמץ העיקרי הסורי ושלח את מרבית כוח העתודה צפונה במקום דרומה.

       

      כל טוב,

      אבירם ברקאי

  • 15
    עוזי בן-צבי עוזי בן-צבי  כתב:

    ניצן

    למי שלא היה בצפון הצמוד לרמה בשישי שבת של טרם מלחמה לא ניתן להסביר באמת את מהומת האלוהים שהיתה כאן באצבע הגליל.

    הכביש היה מלא באוטובוסים וכול מיני כלי רכב צבאיים מכול מין, עולים לצפון, החיילים נראו די מבודחים למען האמת, חלקם ששים עלי קרב לעוד יום לחימה בצפון, חלקם כועסים (רובם) על שדפקו להם את השישי שבת – כיפורים.

    אני בכלל לא מתפלא שברגע שהתחילו להסתובב מעלינו מיגים סורים שהפציצו את הרמה הפיקוד היה בהלם, לא רק הם, כולנו היינו די בהלם.

    עוזי

  • 16
    אבירם ברקאי  כתב:

    משהו אחר.

    • 16.1
      עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

      בהמשך לאותו ענין  :

       

      מתוך ראיון עם ינוש בן גל , ישראל היום  29.8.13 

      “יש לי כבוד והערצה לחטיבה 188, ללוחמיה ולמפקדיה. הטעות של 188 היא שהיא נכנסה למלחמה על מסד של תרגולת ביטחון שוטף. כלומר, הם חילקו את הכוח שהיה להם למוצבים, ודגלו בתפיסה שכל מוצב זה הר הבית שצריכים לשמור עליו, והקו הסגול זה הדבר הכי קדוש שישנו. במלחמה כוללת אין למוצבים ברמת הגולן שום חשיבות, כמו שלמעוזים בתעלה לא היתה שום חשיבות. העיקרון בשריון אומר: רכז כוח. חטיבה 188 עשתה את מה שהיא היתה רגילה לעשות לפני פרוץ המלחמה ופיצלה את הטנקים. ולא היו לה מספיק טנקים.

       

      “אני נערכתי אחרת. בהתחלה בכלל הייתי צריך להיות כוח עתודה, אבל התנגדתי. אי אפשר לנקוט את השיטה הזאת, שחטיבה 7 תופנה לכל מקום שהסורים יפרצו. ערכתי את החטיבה שלי בגיזרה בראייה של מגננה, במתחם משוריין מוגן. לא פיזרתי בכלל את הטנקים למוצבים. הייתי מרוכז כגרעין של שלושה גדודי שריון, ולקו הסגול לא היתה בעיניי שום חשיבות. ערכתי את הכוח על השטחים השולטים, יצרתי שטחי השמדה ונתתי לאויב להיכנס פנימה, לתוך רמת הגולן, למקומות שיהיה לנו נוח להשמיד אותו. צברתי כוח ועשיתי אבטחת אגפים, והייתה לי עתודה חטיבתית. לחמתי לפי תורת השריון. לפי הגנה בעומק, ולא הגנה בקו אחד, שהוא למעשה ללא עומק וללא יכולת תמרון”.

       

       הבנתם קוראים יקרים ? מח”ט 188 שלא הבין כלום בלוחמת שריון פיצל את הטנקים שלו בניגוד לתורת השריון. לא תכנית ההגנה הפיקודית קבעה את פרישת חטיבתו בגולן – אלא ראייתו צרת המימד של המח”ט הכושל בן שוהם.

      ואילו אני אני אני, אני נערכתי אחרת, מתוך ראייתי האסטרטגית רחבת האופקים, אני אני אני החלטתי שחטיבתי תישמר מרוכזת.  

       

      “….. למה חטיבה 7 הייתה כל כך טובה במלחמה, וברוב חוצפתי אני מרשה לעצמי להגיד – יותר טובה מכל חטיבה אחרת?  וחטיבה 7 היא בעצם היחידה שלא נכנעה. אפשר לדמות אותה לתער חד שעשוי מברזל כחול, זה הברזל הכי חזק שיש. אלוהים אוהב את חטיבה 7 “.

       

      לידיעת כל החטיבות שנכנעו –  679, 179, 205, 14, 401, 460, 217, 500 ,421  וכן הלאה וכן הלאה. סוף סוף הגיע הזמן שמישהו יגלה את האמת על כניעת כל החטיבות. אכן כל הכבוד לינוש !  וגם לאלוהים של חטיבה 7.

       

       

       

  • 17
    משה מ משה מ  כתב:

    חברים,
     
    הדברים שעודד ציטט כאן, מדבריו של אביגדור בן-גל, מוצאים הד לעצמם. דברים אלה (הפסקה הראשונה והפסקה האחרונה בציטוט שהביא עודד) מובאים אפילו במסגרת התגובות למאמרו של יעקב אגסי על חיל האוויר, שפורסם אתמול באתר NEWS1.
     
    אם לא נהרוג את הקומקום הזה בעודו קטן, הוא יצמח ויהיה לקטר גדול.
     
    משה מ’

  • 18
    אברהם קיים אברהם קיים  כתב:

    לינוש מח”ט 7 היתה פלוגה יעודית של אלי גבע בגד’ 82 שהיתה אמורה לגרור את גשר הגלילים בתעלה וכנראה שאותו ינוש תמיד חשב שאסור לפצל כח. ואני שואל אם לחטיבה 7 היו ארבעה גדודים שאחד מהם הוא 71 ככח תגבור שעד יום שני לא בא בכלל לידי ביטוי וגד’ 82 נוהל בגזרה הדרומית ע״י ינוש עצמו כי הרי סמך רק על עצמו .
    במארב של מאיר זמיר בשבת בערב שפורסם כי הושמדה בו חטיבה סורית, השמדו בסה״כ 23 רק”מ

  • 19
    אברהם קיים אברהם קיים  כתב:

    המשך לאחר שהחט הסורית  נעצרה ע”י מאיר זמיר “כח טייגר ” בלילה היא סבה על פניה לאחור וחזרה מזרחה 
    למחרת עם שחר חזרה ע”י 109 ופגשה 2 מחלקות של 188 אחת של דודו איילנד מגד” 53 והשניה של פל” ז 
    מגד” 74 ונבלמה הושמדה, שם.המקור לפרק זה הוא צביקה מפיענוח .
     

תגובך לפוסט