“חמוטל” ו”מכשיר” לא בידינו – פרק ח’

 פתח את הדיון: 

מדור: יום כיפור תגובות: 9 תגובה

פרק ח

פיענוח תצ”א ועריכת תרשימים  –  ניצן שפירא

לקראת אור ראשון בבוקר ה-10.10 היתה פרישת הכוחות במרחב “חמוטל-מכשיר” כדלקמן :

חטיבה 421  – כ-65 טנקים, ערוכה בחניונים גדודיים על ציר “טליסמן”, גדוד קדמי (257) באיזור “ציונה” – אנטנת האו”ם, ושני הגדודים הנותרים ממזרח לו זה לאחר זה לאורך הציר.

חטיבה 14, שהחליפה את חטיבה 600 בגזרתה בערב ה-9.10 :

  • גדוד 79 –  כ-20 טנקים  –  על גבעת “חמדיה”.
  • גדוד 410/600 – 15 טנקים  – ת.פ. חטיבה 14 –  בחניון אליו דילג לאחר הפעלת החניון בלילה, במרחב שבין צפון “מכשיר” לכת’יב א-צ’נעת (ראה לעיל פרק ו’).

במערך המצרי, גדוד 334 ו-336 של חטיבה 112 ערוכים בשני קווים זה לאחר זה במערך של צפון “מכשיר” – פתחת “פוטון”. גדוד 335, אשר החזיק ב”חמוטל” עד צהרי ה-9.10 ונטש אותה, בהתארגנות לכיבוש מחדש של “חמוטל”. על “חמוטל” נותר ככל הנראה מערך דליל מאד של גדוד 335.

חטיבה 421  – גדוד 257 חוזר בשלישית ל”חמוטל”

במהלך הלילה הגיעה ידיעה מודיעינית כי המצרים דיללו או אף נטשו את “חמוטל”. בעקבות זאת הוחלט במפקדת אוגדה 143 לאשר לחטיבה 421 להעלות כוח סריקה ופינוי שמשימתו איתור נעדרים, ואולי פצועים ששרדו, מקרבות היומיים הקודמים. המשימה היתה מבוססת בין היתר על המחשבה השגויה כי נעדרי גדוד 599, והטנקים שלו שהושארו בשטח, יימצאו על “חמוטל”. מלבד נעדרי גדוד 599, שלמעשה נמצאו באיזור הקרב של הגדוד בצפון “מכשיר” (ראה פרק ה’), היו אמורים להימצא על “חמוטל” בשלב זה טנק סמ”פ מ’/257 על צוותו, שני נעדרי פלוגה ג’/264, שני נעדרי פלוגה י’/184, ומג”ד 429/500 בטנק שלו.

לצורך המשימה צוות לגדוד 257 כוח מפלוגה ד’ של גדוד הסיור הפיקודי 424 (“סיירת שקד”), רכוב על 4 זחל”מים, בפיקודו של סמג”ד 424, סרן יובל דביר (שנודע בשם “פרד”). כמו כן צוות לכוח הסריקה נגמ”ש עם צוות של הרבנות הצבאית, בפיקודו של קצין הדת החטיבתי, סגן שלום רקובסקי. כוח הטנקים שנבחר למשימה כלל 4 טנקים מפלוגה מ’, בפיקודו של מ”מ מ”פ מ’ סגן דוד ארנון. לטנק המ”פ צוות קת”ק, סגן חיים אפרת. שתפקידו היה לחדול את האש הארטילרית עם העלייה על היעד. סה”כ היו בכוח המשימה 5 טנקים, כולל טנק המג”ד, סא”ל שמעון בן שושן.

בתדריך המח”ט לקראת היציאה נאמר למג”ד כי התכנית היא לבצע את הפעולה עם שחר כאשר המבצע כולו מתוכנן להסתיים תוך 30 דקות, מתוך הנחה שיקח למצרים כחצי שעה עד שיפעילו ארטילריה על הכוח. הרעיון המבצעי היה לעלות על “חמוטל” במהירות, לבצע סריקה על היעד, לפנות את מי שמצליחים לפנות ולהסתלק בתוך 30 דקות.

לכוח הוקצה סיוע ארטילרי והיתה הכנה ארטילרית לפני ותוך כדי העלייה על “חמוטל” של 2 סוללות חת”ם מוקטנות, וכן ירי של מחלקת המרגמות הגדודית (2 קנים).

מג”ד 257 הורה לפלוגה ל’ של גדודו לחפות על הפעולה מעמדות ב”ציונה”. לדברי מ”פ ל’ הוא ביצע ירי פגזי מעיך לכיוון “חמוטל”, אך העמדות היו רחוקות מדי ולא היו יעילות לחיפוי על הכוח העולה על “חמוטל”.

הכוח יצא לדרכו בשעה 0530, והתחיל לטפס לאורך הדיונות של “חמוטל” לקראת השעה 0600. עם העלייה לאורך דיונת הצמה הארוכה של “חמוטל” התפרס הכוח, ונהגי הזחל”מים המיומנים של כוח “שקד” הצליחו בחלק גדול של העלייה לשמור על קו התקדמות עם הטנקים למרות העבירות הגרועה של הזחל”מים בדיונה. משהתחילו הזחל”מים להתחפר, ירדו הלוחמים והמשיכו בפעולה רגלית במעלה הגבעה. המג”ד הורה לכוח החי”ר להגיע לראש הגבעה כדי לאבטח את הטנקים, לזהות ולפגוע בחוליות נ”ט, ולנסות לאתר נפגעים בטנקים הפגועים שעל היעד.

בדרכו במעלה היעד הבחין קצין הדת בנגמ”ש צה”לי נטוש. נגמ”ש קצין הדת נעצר ליד הנגמ”ש הנטוש, וקצין הדת טיפס על הנגמ”ש לחפש נפגעים. הנגמ”ש היה ריק, וקצין הדת נטל ממנו מקלע לטובת הנגמ”ש שלו, שלא היה עליו נשק, והמשיך בדרכו במעלה הגבעה.

בינתיים המשיך כוח הטנקים לכיוון ראש “חמוטל” (“אדום 6725”), שם נראו טנקים פגועים של הגדוד מקרבות היומיים הקודמים. הטנק הראשון (טנק קטרי) שהתקרב לראש הגבעה ספג טיל מכיוון מערב – צפון מערב (כיוון תעוז “נוזל”) ונדלק. כל אנשי הצריח נפגעו, המפקד והטען הספיקו להחלץ מהטנק. למקום התקרב נגמ”ש קצין הדת וחילץ את המט”ק קטרי, שניכווה קשות. קצין הדת טיפס על הטנק, שכבר התחיל לבעור, ולדבריו ניסה לחלץ את התותחן, אך לא הצליח בכך. במקביל התקרב לטנק קטרי עוד טנק של הפלוגה (טנק אוני) כדי לסייע בחילוץ אנשיו. המט”ק ירד וניגש לתא הנהג של הטנק הבוער, והצליח לסייע לנהג הטנק להחלץ ממנו. בתוך כך ספג גם טנק אוני טיל מאותו כיוון, וגם אנשי הצריח שלו נפגעו. אוני חזר לטנק שלו וחילץ את אנשי ציוותו הפצועים, את נהג הטנק שלו ואת עצמו לנגמ”ש קצין הדת. הנגמ”ש החל לרדת לכיוון ציר “טליסמן” כשהפצועים מוערמים על הכבש האחורי הפתוח שלו.

מדרום לשני הטנקים הפגועים התפרסו טנק מ”מ 2 וטנק מ”פ מ’, וכעבור זמן מה נפגע טנק המ”פ מטיל או מפגז נ”ט משמאל, מהמערך בפתחת “פוטון”. הקת”ק חיים אפרת נהרג מייד והטען נפצע. בהמשך ספג הטנק גם רסיסים ארטילריים, ומהם נפצע המ”פ (1).

במצב זה, בשעה 0625 פנה מח”ט 421 לסגן מפקד האוגדה, דיווח לו כי 3 מטנקי הכוח שעלה על “חמוטל” נפגעו, וביקש כי היחידה של חטיבה 600 שנמצאת על “מכשיר” תתקדם “עד סוף ‘מכשיר'”, משום שלהערכתו משם נפגעים הטנקים שלו. הכוונה היתה לגדוד 410, שארז יכול היה לראותו ממקום התצפית שלו באיזור “ציונה”. אבן הגיב כי הוא מקדם את גדוד 409 של חטיבה 600  לצפון “מכשיר” (2). בהמשך פרק זה נבחן כיצד קויימה הבטחה זו. בשלב זה נציין כי לפעילות חטיבה 600 לא היתה כל השפעה על ההסתבכות המחודשת של חטיבה 421 ב”חמוטל”.

מ”פ ל’ של הגדוד זיהה מעמדות החיפוי הרחוקות שלו באיזור “ציונה” את טנקי פלוגה מ’ נפגעים, אך לא זיהה את מקורות הירי, ולא היה מסוגל לסייע לכוח או להיחלצותו.

המג”ד זיהה חי”ר מצרי על המדרונות המערביים של “חמוטל”, והפעיל לשם את הארטילריה, באמצעות הקש”א הגדודי שהיה עם פלוגה ל’. לדברי המג”ד כתוצאה מההפגזה התחילה בריחה של החי”ר המצרי במורד המדרון. יתכן שעליית הכוח של גדוד 257 על “חמוטל” התרחשה סימולטנית לתנועה של יחידות מגדוד 335 המצרי לתפוס מחדש את “חמוטל” (ראה להלן תיאור האירועים אצל המ”מ מולאזם יוסף מגדוד 335).

איור מס’ 29 – גדוד 257 עולה על “חמוטל” בבוקר ה-10.10

איור מס’ 29 – גדוד 257 עולה על “חמוטל” בבוקר ה-10.10

בעוד הטנקים עולים לראש הגבעה ונפגעים בזה אחר זה, המשיכו אנשי פלוגת הסיירת בפעולה הרגלית. הכוח התפצל לשני כוחות שאחד מהם עלה במגמת סריקה לכיוון ראש הגבעה, והשני סרק לכיוון דרום. אנשי הכוח נתקלו במספר לוחמים מצריים, וחיסלו אותם. לדברי מג”ד 257 הכוח המצרי היה “ספורדי”, והפעולה הרגלית נמשכה זמן רב, ואכן עוד בשעה 0715 דיווח מח”ט 421 למפקד האוגדה כי הפעולה הרגלית נמשכת, וכי הכוח הרגלי מופעל לכיוון “הנ”ט באגפים”. אנשי הכוח הרגלי הבחינו אף הם בחי”ר מצרי מתקדם לכיוון “חמוטל” והפעילו אש מקלעים לעברם.

נהג טנק קטרי, ויקטור בלום, שגם הוא ניכווה מהלהבות, נחלץ בסיועו של אוני מתא הנהג, וראה בסמוך לו את טנק אוני הנטוש שנפגע, אך לא נדלק. המג”ד, שעמד עם הטנק שלו בסמוך, הורה לו להחלץ עם הטנק, ומ”מ 2 הסביר לו את כיוון הנסיעה. בלום נכנס לתא הנהג והחל לנהוג את הטנק. אולם מחוסר אוריינטציה, ואלי משום שהיה קצת בהלם, הוא ירד מ”חמוטל” אל ציר “פוטון”, פנה ימינה – דרומה, והתחיל לנוע לבדו על ציר “פוטון” דרך המערך המצרי לכיוון ציר “עכביש”. ניסיונות המג”ד במשך שעה ארוכה ליצור איתו קשר ולברר מה עלה בגורלו לא צלחו. רק בשעה 0921 הגיע דיווח מסמח”ט 600 שהטנק הגיע לפלוגת הגר”פ באיזור מתחם “יוקון” על ציר “עכביש”. בלום עשה את כל הדרך מבלי שאונה לו כל רע.

תוך כדי הפעולה הרגלית של לוחמי “שקד” החלה ארטילריה מצרית יורדת על הכוח, ומהירי נפצע קל אחד מהלוחמים. לוחמי “שקד” תפסו מחסה בשוחות המצריות הנטושות, שבחלקן או לידן היו פזורות עשרות גופות של חיילים מצריים מקרבות היומיים הקודמים.

בשלב זה נתן מג”ד 257 הוראה לכוח לרדת מהאתר. 3 טנקים – טנק המג”ד, טנק המ”פ הפצוע, וטנק מ”מ 2, החלו לנוע לאחור. אנשי פלוגת הסיירת חזרו לזחל”מים והתחילו אף הם בתנועה לאחור. בשטח נותרו אנשי צוות קטרי. התותחן דוד פרוינד, שלא הצליח להחלץ מהטנק הבוער, והטען יוסף תם, שהצליח לצאת מהטנק, אך לא הגיע לנגמ”ש החילוץ ונשאר אף הוא כנעדר בשטח.

תוך כדי תנועת הנסיגה זיהה גם מ”מ 2 של כוח “שקד”, דני פרל, את הנגמ”ש הנטוש שאליו ניגש מוקדם יותר קצין הדת. פרל כיוון את נהגו אל הנגמ”ש, וירד לבדוק אותו. כאמור, בנגמ”ש לא היו חללים או פצועים, אך היו בו מכשיר קשר, מפת קוד “סיריוס” וכלי נשק. פרל לקח איתו את המפה וכלי הנשק. זה היה ככל הנראה נגמ”ש סמ”פ י’/184, שננטש במהלך חילוץ אנשי “פורקן” בבוקר ה-9.10, והמשיך לנוע עצמית ללא צוות עד שנתקע בדיונות. כזכור, כאשר חזרו מח”ט 14 והחפ”ק שלו מחילוץ אנשי “פורקן” הם ראו בשלב המעבר דרך “חמוטל” מה שתואר על ידם כנגמ”ש רפאים מפוייח ולא מאוייש שנע עצמאית בשטח (ראה פרק ה’).

אקורד הסיום של הפעולה היה כאשר טנק מ”מ 2 , הטנק היחיד בפלוגה מ’ שלא נפגע על ראש הגבעה, עלה על מוקש בירידה ממנה. הטנק חולץ בגרירה ע”י טנק של הפלוגה שלא השתתף בהתקפה (3).

עם ירידת הכוח של גדוד 257 מאיזור ראש “חמוטל”, הורה מפקד האוגדה למח”ט 421 להחזיק בחלק הצפון מזרחי של “חמוטל” – איזור “סגול 205” (כת’יב עיפן). המשימה הוטלה על פלוגה ל’/257. הפלוגה (למעשה 4 טנקים – מחציתה השנייה של הפלוגה בפיקוד הסמ”פ היתה עם המג”ד כעתודה גדודית באיזור “ציונה”) החלה לעלות ל”סגול 205″, ואז דיווח מ”מ 2 שהוא מזהה על היעד חי”ר מצרי. בעקבות זאת נסוג הכוח ותפס עמדות על הגבעות בין “ציונה” ל”סגול 205″. הכוח של פלוגה ד’ מסיירת “שקד” עלה גם הוא לעמדות תצפית באותו איזור. בשעות הצהריים זוהתה תפיסת מתחם “חלוץ” שעל ציר “חזיזית” ע”י המצרים, והקש”א של הגדוד, שהיה עם פלוגה ל’, הפעיל אש ארטילרית על “חלוץ” (4).

לאחר ירידת הכוח של גדוד 257 מאיזור ראש “חמוטל” והפסקת הירי הארטילרי שהופעל למורדות המערביים של “חמוטל” ע”י מג”ד 257, נמשכה התקדמות איטית של גדוד 335 המצרי לכיוון “חמוטל”. בשעה 1115 דיווח מח”ט 600, ככל הנראה על בסיס תצפיות שהיו ממוקמות באיזור “חמדיה”, כי כוח מצרי נצפה מתקדם לכיוון “חמוטל”. בשעה 1400 נשמע דיווח ברשת האוגדתית כי כוח מצרי עולה על “חמוטל” (5).

לקראת השעה 1400 קיבלה חטיבה 600 את האחריות גם על גזרת “טליסמן”. מפקד האוגדה הורה לחטיבה 421 להתפנות להכנות למבצע הצליחה. בעקבות זאת הועברו פלוגות ל’/257 וד’/424 (כוח “ורשה”), שתיהן תחת פיקוד מ”פ ל’, ת.פ. חטיבה 600. בפועל היתה תחת פיקודו של מ”פ ל’ רק מחלקה אחת, והכוח שעבר ת.פ.600 מנה רק 4 טנקים. הסיבה לכך היתה שמג”ד 257 נשאר למעשה ללא גדוד. פלוגה כ’ שלו הועברה ביום הקודם לגדוד 264. פלוגה מ’ שלו התפרקה סופית בהתקפת הבוקר על “חמוטל”, לאחר שכבר ספגה אבידות קשות בנפש ובטנקים בערב ה-8.10. בפלוגה זו נשאר רק קצין אחד, ו-2 טנקים כשירים. נותרה למג”ד רק פלוגה ל’, שעתה קיבל הוראה להעבירה ת.פ. חטיבה 600, ולכן העביר רק את מחצית  הפלוגה. ספק אם מח”ט 600 היה מודע לכך (6). על הפעלת הכוח ת.פ. חטיבה 600 ראה להלן.

בשעה 1650 הורה רמ”ט האוגדה לחטיבה 600 להחזיר את כוח “ורשה” לחטיבה 421. בשעה 1713 הורה מפקד האוגדה להחזיר גם את פלוגה ל’, ואת האחריות על גזרת “טליסמן”, לחטיבה 421, תוך שהוא נוזף במח”ט 421 על כך שפלוגה ל’ לא תפסה את “סגול 205” כפי שהורה בבוקר, אלא רק קיימה שליטה באיזור שבין ציונה לבין “סגול 205”, “קרוב יותר ל’ציונה'”, כדבריו (7).

חטיבה 600 מול “מכשיר”

לקראת אור ראשון הוחזרה חטיבה 600 לגזרה בה החזיקה עד לערב הקודם, במקום חטיבה 14. גדוד 409 חזר ל”חמדיה”. גדוד 410 המוקטן, שהיה בלילה ת.פ. חטיבה 14, ודילג בלילה לחניון ממזרח לצפון “מכשיר”, הוחזר בשעה 0530 לפיקוד חטיבה 600, וקיבל זמן קצר לאחר מכן פקודה לצאת ממרחב צפון “מכשיר” להתארגנות ב”עכביש 55″.

בשעה 0600 דיווח מח”ט 600 לסגן מפקד האוגדה כי הוא פרוש (בין השאר) ב”חמדיה” ו”מכשיר”.

לא ברור לחלוטין מה היתה משימתה של חטיבה 600 ביחס למתחם “חמוטל-מכשיר”. אין ספק כי מפקד האוגדה ציפה כי החטיבה תחזיק ב”מכשיר”. אולם ממספר שיחות ברשת הקשר ניתן להסיק כי יתכן ועל החטיבה הוטלה גם משימת תפיסת “חמוטל”. בשעה 0515 התנהלה שיחה בין קצין האג”מ האוגדתי למח”ט 600, שממנה ניתן להבין זאת (“42 ל-2: חשבתי שעידכנו אותך. לאחר ש[1 – חטיבה 421] יגמור עם ‘חמוטל’ אתה צריך לשלוח יחידת משנה”). בשעה 0715 התנהלה שיחה בין מח”ט 421 למפקד האוגדה, שממנה עולה כי בלילה הקודם ניתנה הוראה לחטיבה 600 להעלות כוח ל”חמוטל”. ארז מביע את דעתו כי אין צורך בכך, ותגובת שרון היתה : “המתן עם ענין זה. נבדוק”. בשעה 1040 דיווח מח”ט 600 לרמ”ט האוגדה “לא קיבלתי אחריות על ‘חמוטל'” (8).

מכל מקום, בשעה 0534, כאשר גדוד 257/421 נמצא בתנועה למגע עם “חמוטל”, שאל מח”ט 421 את מח”ט 600 ברשת הקשר האוגדתית מיהי יחידת המשנה שלו שנמצאת ב”מכשיר”. תשובת מח”ט 600 היתה כי גדוד 409 עומד להיכנס לגזרה. בשעה 0610 שוב עידכן רביב את ארז כי היחידה שלו ב”מכשיר” היא גדוד 410, אך היא תוחלף ע”י גדוד 409. ובשעה 0626 הודיע גם סגן מפקד האוגדה לארז כי חטיבה 600 מקדמת את גדוד 409 לצפון “מכשיר”. בשעה 0709 עלה לרשת מפקד האוגדה, והינחה את מח”ט 600 להחזיק בקו “כישוף”-“חמדיה”-“מכשיר”, ועל כך השיב רביב כי בקו זו (לרבות “מכשיר”) הוא מחזיק (9). למעשה, בשעת דיווח זה ספק אם כוח כלשהו של חטיבה 600 היה על “מכשיר”, משום שגדוד 410 כבר התקפל משם, וגדוד 409 עדיין לא התחיל לנוע לשם. גם כאשר החלה פעילות גדוד 409 בגזרת “מכשיר”, היא הסתכמה במשלוח פלוגה מוקטנת, בניגוד לדיווחים לאוגדה (ולחטיבה 421) כי הכוח שנכנס ל”מכשיר” הוא גדוד.

למעשה יצאו בהמשך הבוקר לכיוון צפון “מכשיר” שני כוחות שלא ידעו זה על קיומו של זה בשטח. כוח אחד היה של גדוד 410. כאמור, בשעות הבוקר המוקדמות קיבל גדוד 410 פקודה לצאת ממרחב צפון “מכשיר” להתארגנות ב”עכביש 55″. שם חבר לגדוד מג”ד חדש, הרביעי בתוך יממה –  רס”ן יהודה גלר. גלר שימש עד כה כקמב”ץ סגן מפקד האוגדה. הוא קיבל פיקוד על גדוד 410, והחליט לצאת לבדוק מה קרה עם פלוגה ל’ ביום הקודם. בסביבות 0900 יצא גלר כשהוא לוקח עימו את מחלקת עלי בן דוד, שרידי פלוגה ל’, והגיע לפתחה שכקילומטר מצפון ל”סגול 289א'” – “פתחת הסמג”ד” (ראה פרק ו’). ככל הנראה דיווח גלר על יזמתו למח”ט משום שבשעה 0934 ביקש מח”ט 600 לעדכן את חטיבה 421 כי יחידת משנה קטנה שלו נכנסה לשטח “כדי למצוא כלים מאתמול”. מח”ט 421 הזהיר בתגובה את מח”ט 600 כי יחידה שלו זיהתה יחידת “טילים או נ”ט קצר טווח” בנ.ג. 86, מצפון מערב ל”מכשיר”. זה היה הקו הקדמי של גדוד 334 בפתחת “פוטון”. תגובת מח”ט 600 היתה : “זיהיתי. היום כבר היו לי עסקים איתם”. בהמשך, דיווח גלר למפקדת החטיבה כי יורים עליו טנקים מ”חמוטל”, והוא היה סבור כי הירי הזה מבוצע ע”י טנקים של חטיבה 421. בירור בקשר העלה כי אין שום כוח של חטיבה 421 על “חמוטל” בשעה זו. אפשר לשער כי בשעה זו כבר חודשה התקדמות גדוד 335 אל “חמוטל”, ויתכן כי הטנקים שירו על גלר היו שייכים לגדוד 335.

גלר ניסה לרדת לכיוון טנקי פלוגה ל’ השרופים שנראו בשטח, המערך המצרי התעורר לקבלת פנים, והכוח נסוג לאחור. במילותיו של גלר : “משנוכחתי כי זהו מוצב חי”ר והטנקים הפגועים של ‘לורה’ בתוכו, הערכתי שנכון לשוב על עקבותי ולשקם את גדוד 410 להמשך לחימתו” (10).

הכוח השני שנע אל צפון “מכשיר” היתה פלוגה ו’ מגדוד 409. לאחר שגדוד 409 חזר לעמדותיו ב”חמדיה”, קיבל המ”פ, סגן עידו מור, פקודה ממג”ד 409 רס”ן עוזי בן יצחק,  לצאת ל”מכשיר”, וככל הנראה המשימה היתה לתפוס את “פתחת הסמג”ד”. לפני היציאה קיבל מור הוראה להעביר מחלקה מפלוגתו לפלוגה ח’ של גדוד 409, כך שהכוח שמור יצא איתו מנה רק 7 טנקים. על אחד מטנקי המ”מ ישב הקש”א של הגדוד.

הפלוגה נעה מ”חמדיה” לצפון “מכשיר” תוך איגוף ממזרח של הדיונה שלאורך “מכשיר”, כלומר בתוואי שבו נע סמג”ד 410 עם פלוגה ל’ ביום הקודם, והתייצבה ב”פתחת הסמג”ד”. ככל הנראה הגיעה הפלוגה לפתחה בסמוך לניסיונו של גלר להגיע לטנקים של פלוגה ל’ (שני המפקדים – גלר ומור, אינם זוכרים כיום כי פגשו האחד את השני, אבל ביומן פלוגה ו’, שנערך זמן קצר לאחר המלחמה, מתואר מפגש עם “מפקד .. ﬠם שני טנקים, שאמר שברצונו לגשת לשטח ולחפש אנשים שלו שנשארו שם מהתקפת יום אתמול” (11). ממקומו בפתחה הבחין המ”פ בקרבת עמדותיו בשני טנקי “שוט” (סנטוריון) שרופים, ובמספר טנקים מצריים נטושים, שמהם נטלו כמה ממפקדי הטנקים שלו משקפות.

הדיווח הראשון של חטיבה 600 על תפיסת העמדות של פלוגה ו’ היה דיווח של מח”ט 600 לרמ”ט האוגדה בשעה 1040 : “מחזיק ב’מכשיר’ למעלה יחידה בעמדות כאשר בשטחים הנמוכים יתר מצפון מתחפר חי”ר עם הרבה אמצעי נ”ט מסוגים שונים”.

פעילותה של פלוגה ו’ בצפון “מכשיר” נמשכה על פני רוב שעות היום. לאחר תצפית ממושכת על המערך המצרי בפתחת “פוטון”, הציע המ”פ לתקוף את המערך המצרי, וקיבל לכך אישור ישירות ממח”ט 600 שהאזין לרשת הגדודית.

מ”פ ו’ יצא להתקפה על המערך של גדוד 334 המצרי עם מחלקה – כוח של 4-3 טנקים, בחיפוי של המחלקה השנייה. כמו פלוגה ל’ ביום הקודם, הכוח גלש במדרון מערבה, עבר ליד טנק פטון שרוף – ככל הנראה טנק של גדוד 599, המשיך והתקרב עד לצמד טנקים שרופים של פלוגה ל’ [הצמד המזרחי – טנקי המ”פ ופרח – ע.מ.]. גם בהתקפה זו, כמו ברוב קודמותיה ביומיים הקודמים, לא יכלו מעט הטנקים התוקפים להפעיל את הנשק האנטי-חי”רי העיקרי שלהם – מקלעים, וגם כאן האש שיוצרה בהסתערות הטנקים המשוכללים ביותר של צה”ל באותה עת התמצתה בירי מתמ”קי ה”עוזי” של המפקדים. הכוח הקטן חטף מכת אש טילים ונ”ט ונסוג ללא פגיעות ל”פתחת הסמג”ד”, משם המשיך להעסיק את המערך המצרי בפתחת “פוטון” באש תותחי הטנקים ובירי ארטילרי דליל (12).

כאמור בתחילת הפרק, לקראת השעה 1400 הועברה גזרת “טליסמן” לאחריות חטיבה 600, ולצורך כך הועברו פלוגות ל’/257 ו”כוח ורשה” מגדוד 424 ת.פ. חטיבה 600. למעשה הכוחות המועברים היו מדוללים מאד –  פלוגה ל’ מנתה 4 טנקים, ופלוגה ד’/424 מנתה 4 זחל”מים. לדברי מ”פ ל’, בשלב מסויים קיבל ממח”ט 600 פקודה להשתתף בהתקפת מלקחיים על “חמוטל” ו”מכשיר”, כאשר הוא היה אמור לתקוף את “חמוטל” וכוח של 600 את “מכשיר”. הסיפור נשמע תמוה, בהתחשב בדלילות הכוחות (הן פלוגה ל’/257 והן פלוגה ו’/409, שהיו שני הכוחות הרלוונטיים היחידים לביצוע התקפה כזו). יתכן שמח”ט 600 התכוון שפלוגה ל’ תיקח חלק בהתקפת פלוגה ו’ על צפון “מכשיר”, שתוארה לעיל. זאת בהנחה שהתקפת פלוגה ו’ אירעה לאחר שהגזרה הצפונית עברה ת.פ. חטיבה 600. לא נמצאו סימוכין ביומן הרדיו האוגדתי או במקורות אחרים לטענת מ”פ ל’. מכל מקום, ה”התקפה החטיבתית” לא יצאה לפועל, ומה שהתבצע היה ירי של טנקי פלוגה ל’ מאיזור “ציונה” לעבר מטרות בצפון “מכשיר” (13).

פלוגה ו’ המשיכה להטריד את המערך המצרי מעמדותיה ב”פתחת הסמג”ד” במשך מספר שעות עד שלמצרים “נמאס”, ככל הנראה, והם הורידו על הכוח בסביבות השעה 1600 מטח

איור מס’ 30 – חטיבה 600 : פעילות כוח מג”ד 410 והתקפת פלוגה ו’/409 בבוקר 10.10 ופעילות גדוד 409 בערב ה-10.10

איור מס’ 30 – חטיבה 600 : פעילות כוח מג”ד 410 והתקפת פלוגה ו’/409 בבוקר 10.10 ופעילות גדוד 409 בערב ה-10.10

ארטילרי שכלל פגזי זרחן. אחד הפגזים נחת על טנק המ”פ, ומן הפגיעה נפצעו המ”פ ושני אנשי הצריח שלו. בעקבות זאת הפלוגה ירדה מעמדותיה ב”פתחת הסמג”ד”, והמג”ד הורה לסמ”פ להוביל את הפלוגה בחזרה ל”חמדיה”, כשהמ”פ (שהתעוור זמנית) וציוותו מפונים בתוך אחד מטנקי הפלוגה (14).

אצל מח”ט 600 הצטיירה תמונה כי פלוגה ו’ הותקפה בהתקפת טילים, וב-1640 דיווח לאוגדה כי הכוח הותקף בהתקפת טילים ו”דילג לאחור”. המח”ט גם דיווח, ספק התלונן, שפלוגה ל’ לא זיהתה את ירי הטילים על פלוגה ו’ (שלא היה). בתוך זמן קצר עלה לרשת האוגדתית מפקד האוגדה, נזף במח”ט על נטישת “מכשיר”, ואז התנהל ביניהם דו השיח הבא :

“מפקד האוגדה : מדוע הורדת אנשיך מ”מכשיר” ?

המח”ט : לא הורדתי, הם דילגו אחורה וחוזרים חזרה ל”מכשיר”.

מפקד האוגדה : אני מכיר היטב את “מכשיר”. שם אי אפשר סתם לדלג. רוצה לדעת אם אתה למעלה או למטה .

המח”ט : כרגע אני למטה. אין לי בעייה לעלות מדרום תוך 15 דקות אני למעלה.

מפקד האוגדה : תעלה מיד בחזרה למעלה.

המח”ט : כך חשבתי ועושה.

מפקד האוגדה : יותר אתה לא יורד משום מקום בלי אישור. לפני שאתה עולה תוריד 27 [ארטילריה – ע.מ.] שלך.

המח”ט : 27 סייע להם. לא היתה ירידה מתוכננת. 27 סייע להם ולכן נאלצו לדלג לאחור.

מפקד האוגדה: מיד למעלה ולא יורד יותר” (15).

בעקבות הלחץ של מפקד האוגדה, הורה מח”ט 600 לגדוד 409 להכניס כוח לדרום “מכשיר”. לצורך כך נשלחה מחלקה מפלוגה ח’, בפיקוד סגן מפקד הפלוגה. הסמ”פ הגיע למרגלות דיונה שעליה זיהה טנקים מצריים (בדיעבד הסתבר שהיו אלה טנקים פגועים ונטושים), וביקש תיגבור. למקום יצא מג”ד 409 עם 2 מחלקות טנקים מפלוגות ו’ וח’. בהתקרב הכוח אל מחלקת סמ”פ ח’ דיווח הסמ”פ שהוא מותקף ומכותר. ככל הנראה שמע את הכוח הבא לעזרתו וזיהה אותו ככוח אויב. בשלב זה אירעה תקרית כאשר אחד המ”מים של כוח המג”ד זיהה את טנק הסמ”פ כטנק מצרי, ירה ופגע בו. הסמ”פ נפצע והטנק הושבת. אין וודאות לגבי מיקומה של התקרית, ולדברי מג”ד 409 היא התרחשה בגבעת נ.ג. 126, מדרום מזרח לדיונת אבו טרבוש. במקום נשאר כוח טנקים בפיקודו של מ”פ ח’, והמג”ד הורה לפלוגת החרמ”ש להצטרף אליו לאבטחת הגזרה. הכוח של גדוד 409 החזיק במקום עד להחלפת חטיבה 600 ע”י חטיבה 14 ב-12.10 (16). יש לציין שלפי מח”ט 14, ההחלפה התבצעה עוד דרומה משם, באיזור “סגול 202”, שגם הוא סמוך לנקודת גובה 126 (אחרת) (17).

תמונה מס’ 31 – כת’יב אבו טרבוש מכיוון “חמדיה”. הנקודות השחורות : טנקים מצרים מושמדים (18)

תמונה מס’ 31 – כת’יב אבו טרבוש מכיוון “חמדיה”. הנקודות השחורות : טנקים מצרים מושמדים (18)

 

תיאור אירועי ה-10.10 מנקודת הראות המצרית

גם כאן, תיאור האירועים בספרו של עקיד עאדל יוסרי מתבסס על תחקירי חטיבה 112 לאחר המלחמה :

“התקפות הנגד של האויב על דיוויזיה 2 חי”ר [הדיוויזיה שכוחותיה החזיקו ב”נוזל” – ע.מ.] נפרסו, כך שהם כללו גם את חזית חטיבת הניצחון [חטיבה 112 –  ע.מ.] הצמודה לה, ובשעה 11:00 הותקפו גם גדודי הדרג הראשון שלה. גדוד עלם [גדוד 334 שבפחת “פוטון”] הצליח להשמיד 3 טנקי פאטון, ואילו גדוד חסן [גדוד 335 שהחזיק ב”חמוטל”] השמיד שני טנקים. מספר טנקים הצליחו לחדור, והתגלו גיבורים חדשים. הרבה מאד נפלו חלל. וקרה דבר מוזר ומצחיק.

בשעה 10:00 בבוקר עבר טנק פטון מעל מחפורת בצורת חבית, בה נמצא נקיב ת’רוות וכיסה אותו בחול. הטנק נפגע באש שנורתה לעברו. האלחוטן עלי פודה צעק: “מפקד הפלוגה היה כאן”, ומיהר לחפור במקום, והופתע לראות את ת’רוות יוצא ללא כל פגע.

מחמוד אל-סיד שיגר טיל “פהד” לעבר טנק ישראלי. מפקד הטנק חש בו וניסה לברוח, ופתח במהירות גבוהה, תוך כדי תמרון, אך מחמוד רדף אחריו, כשהוא נחוש להשיגו, עד שהשמיד אותו” (19).

ולהלן תיאור האירועים אצל המולאזם מחמד עבד אל-מנעם יוסף, מ”מ בגדוד 335 :

“בבוקר היום ה-10 באוקטובר, הצטווינו להתקדם קדימה ולכבוש את המוצבים שנטשנו ביום האתמול. התארגנו במהירות במבנה של תנועה להתקפה, והתקדמנו בזהירות ובערנות מירביים, בתוך טנקי האויב המושמדים, ובין שרידי גופות אנשיו ההרוגים, שנשארו בשדה הקרב. דבר לא הפריע לנו עד שהאויב חזר למנגינת הארטילריה, אליה התרגלנו לנוע רק לפי קולה. האויב מיקד את הפגזותיו עלינו כדי לעכב את התקדמותנו, אך אנחנו הלכנו והתקדמנו, וככל שהתקרבנו אל האויב, הלכו והתגברו הפגזותיו, עד אשר עצרו את התקדמותנו.

לאחר פעילות ארטילריית האויב, הצטווינו לחלק את (תנועת) התקדמות הגדוד לפלוגות, כדי שהאויב לא יוכל לנצל את ההזדמנות לגרום אבדות רבות לגדוד. פלוגתנו חידשה את התקדמותה במהירות בכיוון האויב, תחת חיפוי הארטילריה שלנו, עד שהגענו למרחק קטן מן המוצב הקודם שלנו. בשעה הזו החלה החשיכה לרדת עלינו, כבשנו את האזור הזה, ואבטחנו אותו מפני חדירה כלשהי מצד האויב”. (20).

(בהמשך מתאר יוסף כיצד למחרת השלימה יחידתו את הכיבוש מחדש של ראש “חמוטל” – “מוצב אבו וקפה” בלשונו –  וקברה שם את חלליה ואת חללי האויב הישראלי).

לפי תיאורו של המולאם יוסף, גדוד 335 היה במהלך תנועה לכיבוש מחדש של ראש “חמוטל” בבוקר ה-10.10 כאשר נתקל בהפגזה הארטילרית הישראלית, אשר עצרה את התקדמותו. כבפרקים קודמים של הלחימה על מתחם “חמוטל-מכשיר”, אנו רואים כי גם כאן ישנה הלימה רבה בין תיאור האירועים של המקורות משני צידי המתרס.

סיכום קרבות 10.10

פעילות יחידות אוגדה 143 מול מערך “חמוטל” – “מכשיר” בבוקר ה-10.10 מלמדת שבמסגרת האוגדה  – אם להתבטא בביטוי שמתאים לתקופה מאוחרת יותר  – עדיין לא החליפו דיסקט. המדיניות היא עדיין “עוד מאותו דבר”  –  למרות אירועי היומיים הקודמים והלקחים שניתן היה ללמוד מהם. ההתקפות החלקיות בכוחות קטנים על המערך המצרי למרות מה שכבר היה ידוע, או צריך היה להיות ידוע, על האויב במערך זה, הניבו כישלונות נוספים, שהיו כרוכים באבדות ונפגעים נוספים ובאבדן טנקים נוספים.

חטיבה 421, שכבר פעמיים ביומיים הקודמים נתקלה במערך המצרי של “חמוטל”- צפון “מכשיר”, ולאחר שהתקפה חטיבתית שלה על המערך נכשלה יום קודם, מעלה חצי פלוגת טנקים וחצי פלוגת חי”ר מנויידת בזחל”מים על “חמוטל”. זאת למרות שלדברי המח”ט הוא כבר הפנים בשלב זה ש”חמוטל”- צפון “מכשיר” הוא מערך אחוד שמקיים חיפוי הדדי בין חלקיו. למרות זאת נשלח כוח פלוגתי לתקוף את “חמוטל”, כשההצדקה לכך היא ידיעה מודיעינית שהגיעה שלפיה “חמוטל” – אך לא המערך בפתחת “פוטון” – ננטשה ע”י המצרים. הלקח מקרבות היומיים הקודמים לא הופק.

גם אם היו ידיעות מודיעיניות, שהסתברו בדיעבד כנכונות חלקית בלבד, כי “חמוטל” ניטשה ע”י המצרים, הרי שניסיון היומיים הקודמים היה מחייב לשלוח לשם כוח שיוכל להתמודד עם האויב בשטח, אם יסתבר שהמידע המודיעיני איננו מדוייק, ולא להעלות כוח קטן, עם סיוע ארטילרי לא משמעותי, על יעד שכבר גבה ביומיים הקודמים מחירים גבוהים מן החטיבה.

חטיבה 600, המדוללת מקרבות ה-9.10, היתה פרושה בבוקר ה-10.10, לאחר שחזרה לתפוס את קו המגע, מ”כישוף” בדרום ועד קצה “מכשיר” בצפון. זהו קו של 11 ק”מ שהוא הרבה מעבר למוטת השליטה המקובלת תורתית לחטיבה (21), וכאן לפנינו חטיבה שעדיין מלקקת את פצעי קרבות היום הקודם, וגדוד אחד שלה נמצא בהתארגנות מאחור. במצב כזה היה על החטיבה להיערך בעמדות סטטיות, ולא ליזום ולא לאשר התקפות ספורדיות כמו זו שפלוגה ו’ יצאה אליה, ורק במזל הסתיימה רק בנסיגה, ללא פגיעה בטנקים ובאנשים.

מבחינת ההפעלה האוגדתית, שוב חזרה על עצמה התמונה שכוחות של האוגדה פועלים באותה גזרה ללא תיאום ביניהם, ולכן אינם יכולים להסתייע זה בזה. למרות שהיה (או היה אמור להיות) כוח גדודי של חטיבה 600 על “מכשיר”, ולמרות בקשתו של מח”ט 421 להסתייע בו לטובת הכוח המותקף של גדוד 257 על “חמוטל”, זה לא קרה. אם משום כישלון היום הקודם, אם משום ששרון לא רצה להסתבך בעוד הפרה של פקודת הרמטכ”ל להימנע מיוזמות התקפיות (22), ואם מסיבות של בעיות שליטה באוגדה 143 בשלב זה. בפועל כל הפעולה של גדוד 257 – העלייה על “חמוטל”, הלחימה שם, וההחלצות משם, נעשו ללא חיפוי או מעורבות של יחידות חטיבה 600 – גדוד 410 היוצא או גדוד 409 הנכנס.

אמנם נעשה ניסיון לתקן מצב זה ע”י הכפפת גזרת “טליסמן” וכוחות של חטיבה 421 לחטיבה 600 בין השעות 1700-1400, אך חוסר יכולתה של מפקדת חטיבה 600 לשלוט גם בגזרה זו, בנוסף לגזרה הרחבה מאד שהחזיקה מאז שעות הבוקר, לא איפשר הפקת תועלת מהכפפה זו, וממילא כל הכוחות הפעילים בגזרה היו מדוללים וקטנים משמעותית מהנדרש כדי להתמודד עם המערך החטיבתי המצרי שממול.

בשתי החטיבות המח”טים הוציאו לשטח כוח פלוגתי מוקטן והיתה להם תמונת מצב חלקית על הנעשה בשטח בעת הפעולה. במקרה של חטיבה 421, יצא הכוח הקטן למשימה מוגדרת ומוגבלת בזמן –  ניסיון איתור וחילוץ נפגעים מקרבות היומיים הקודמים. במקרה של חטיבה 600, תחת הלחץ של מפקד האוגדה להחזיק ב”מכשיר”, החטיבה יצאה ידי חובה במשלוח פלוגה מוקטנת שפעלה אוטונומית במשך 7-6 שעות מול המתחם החטיבתי המצרי, כאשר למח”ט, ולמעשה גם למג”ד, אין תמונת מצב מעודכנת מכלי ראשון על מצב הפלוגה, מיקומה המדוייק, והקרבות שהיא מנהלת. זה בולט עוד יותר בסיפור המשונה של מ”פ ל’/257 על הפקודה ל”התקפה חטיבתית”, ובקובלנתו של המח”ט על אי שיתוף הפעולה מצד מ”פ ל’, אשר ממחיש היווצרות תמונת מציאות אצל המח”ט שאין לה שום קשר עם מצב הכוחות בשטח.

מח”ט 600, תחת הלחץ האגרסיבי של מפקד האוגדה, הסתבך בדיווחים לא מדוייקים, בלשון המעטה. הוא דיווח על פעולות שלא קרו, או שלא קרו במקום, בזמן או בהיקף הכוח שהוא דיווח עליהם. כך בבוקר בדיווח על משלוח גדוד 409, כשבפועל עלתה לצפון “מכשיר” פלוגה בת 7 טנקים. כך אחה”צ לאחר ההיתקלות של פלוגה ו’, כש”מכשיר” פונה לחלוטין והמח”ט דיווח כאילו שעולה כוח לדרום “מכשיר” עוד לפני שהכוח של גדוד 409 יצא לכיוון זה. למעשה לא החזיקה חטיבה 600 ב”מכשיר” אפילו לדקה אחת במהלך ה-10.10, למרות שהמח”ט חזר ודיווח שהוא ב”מכשיר”. לכל היותר החזיק הכוח בפתחה הצפונית של “מכשיר” מבלי שהוא מדגדג בכך את המערך המצרי ב”מכשיר”, וכשהוא קצת דיגדג, המצרים הפעילו עליו ארטילריה וגירשו אותו. בהמשך נאחז הכוח של גדוד 409 בפאתים הדרומיים של “מכשיר” אבל גם זה היה רחוק מלהוות “אחיזת ‘מכשיר'”. כאמור, לדברי מח”ט 14 החלפת גדוד 409 ע”י גדוד 184 ב-12.10 היתה ב”סגול 202″, שהוא לחלוטין מחוץ ומדרום למתחם “מכשיר”. כך, כתוצאה מדיווחים לא מדוייקים של מח”ט הנמצא תחת לחץ כבד של מפקדו, ובהעדר כלים בידי מפקדת האוגדה לבדוק את הדיווחים אלה, נוצרה באוגדה, ומן הסתם גם בהמשך שרשרת הפיקוד כלפי מעלה, התמונה השגויה כי “מכשיר” בידינו, ולא היא.

שני המח”טים לא קיימו למעשה את פקודות מפקד האוגדה להחזיק ב”מכשיר” (חטיבה 600) ובצפון “חמוטל” (חטיבה 421). בכך סוכל היעד האופרטיבי של מפקד האוגדה – להתייצב על קו ציר החת”מ.  בפועל האוגדה לא הצליחה לעמוד על קו החת”מ כמעט בשום קטע של הגזרה שלה (למעט ציר “כספי” בדרום הגזרה, וקטע ציר “פוטון” שלמרגלות “חמדיה”), ובוודאי לא בגזרת “‘חמוטל’-‘מכשיר'”, שם הבליטה המצרית לכיוון מזרח היתה הגדולה ביותר בקו החזית כולו.

מח”ט 421 תרגם את ההוראה להחזיק ב”סגול 205″ להגנה ניידת בין “סגול 205″ ל”ציונה”, וכפי שאיבחן מפקד האוגדה – קרוב יותר ל”ציונה”. חטיבה 600 החזיקה באיזור הגבוה של “מכשיר” –  “פתחת הסמג”ד”,  אבל נסוגה משם כשפלוגה ו’ ספגה ארטילריה. מתגובת שרון להתנהלות שני המח”טים בענין זה ניכר שהוא היה סובלן יותר כלפי הפירוש הגמיש שנתן מח”ט 421 להוראותיו, מאשר לאי קיום פקודתו להחזיק ב”מכשיר” ע”י מח”ט 600, שזכה לתגובה בוטה בהרבה.

כשל המודיעין והמודיעין הקרבי נמשך בפעילות האוגדה במהלך ה-10.10, זה היום השלישי. לקראת בוקר ה-10.10, היו צריכים להיות בידי האוגדה והחטיבות פיענוחי צילומי האוויר שבוצעו ב-9.10 בשעה 0945 ובשעה 1530, שמהם ניתן היה ללמוד במפורט על המערך המצרי במרחב פתחת “פוטון”. למעשה, גם לאחר 36 שעות לחימה של יחידות האוגדה על המערך הזה, עדיין לא הגיע לאוגדה וליחידותיה כמעט שום מודיעין מלמעלה (למעט הידיעה על נטישת “חמוטל”, שהיתה נכונה חלקית), וגם לא נוצרה תפוקת מודיעין מהשטח, באמצעות אמצעי איסוף אורגניים, לגבי היערכות האויב במתחם. בהעדר מידע מודיעיני שכבר היה צריך להיות זמין, הידיעה בדבר נטישת “חמוטל” היתה קטלנית עבור הכוח שעלה על “חמוטל”, שעם עלותו לשטח הגבוה ביעד נחשף למערך העיקרי בפתחת “פוטון”, וכנראה גם למערך של דיביזיה 2 באיזור “נוזל”.

גם ביום זה נמשכה התופעה שטנקים שהיו המתקדמים ביותר בצה”ל באותה עת יצאו לקרב ולהסתערות על חי”ר מצרי מחופר ומשופע באמצעי נ”ט כשהנשק האפקטיבי שלהם הוא תמ”קי “עוזי” של המפקדים.

הפעלת הארטילריה ביום זה עדיין היתה בממדים מינוריים. בהתקפה על “חמוטל” הסיוע הארטילרי היה “מדגמי” או כלשונו של קש”א 257 – “רק דגדג”. על המערך שעליו עלה הכוח הקטן ירו בפועל בין 6-4 קנים של 155 מ”מ, ו-2 דגמי ג’ (81 מ”מ). בחילוץ פלוגה ו/’409 אחה”צ היה כנראה שימוש קצת יותר אינטנסיבי בארטילריה.

העלאת קת”ק לטנק מ”פ מ’ היתה פעולה נכונה, אבל משום מה הקת”ק לא צוייד באמצעי קשר משלו ולא היה יעיל במשימתו עד שנהרג.

מנקודת הראות המצרית, של המג”ד המצרי בפתחת “פוטון”, ושל המח”ט שלו, בתוך פחות מ-24 שעות, בכל כמה שעות גלש כוח ישראלי קטן מהפתחה בצפון מזרח כת’יב-אל ח’יר. פעם 10 טנקים (גדוד 410 ב-9.10 אחה”צ), פעם 4 טנקים (כוח מג”ד 410 החדש בבוקר ה-10.10), פעם 7 טנקים (פלוגה ו’/409), עלה על המערך שלהם, חטף מה שחטף ונסוג עם פחות או יותר נפגעים או תוך שהוא משאיר חלק מהכוח בשטח. אי אפשר שלא להזדהות עם תמיהתו של שאזלי על הישראלים שנוהגים בדיוק לפי ציפיות המצרים בכך שהם שוחקים את הטנקים שלהם בטקטיקה של הסתערויות פרשים בקבוצות קטנות, על המערכים של צבאו (23).

מראי מקום והערות לפרק ח’

  1. תיאור הקרב של גדוד 257 –  עדות מח”ט 421 בתח”ש ובפד”מ 19.3.74  ; עדות מג”ד 257 בתחקיר תח”ש ; ראיון עם מג”ד 257  5.15 והשלמות 12.2016 ; עדות מ”מ מ”פ מ’ בתחקיר המלחמה ; דו”ח פלוגה מ’ 1974 ; עדות מ”פ ל’ בתחקיר המלחמה וביומן המ”פ , ובתכתובת עם המחבר  11.2016:  דפי יומן פלוגה ד “שקד” (באדיבות דני פרל) ; ראיון עם דני פרל, מ”מ 2 מפלוגה ד’/424  5.2013 ;  שיחה עם אבי יניב, לוחם/חובש בזחל סמג”ד 424 1/2017; ראיון עם קצין הדת שלום רקובסקי, 8.2.17 ; דו”ח מס”ח 421.
  2. יומן רדיו אוגדה 143.
  3. ראה (1). לפרשת ויקטור בלום – ראה גם יומן רדיו אוגדה 143.
  4. יומן רדיו אוגדה 143 ; עדות מ”פ ל’ בתחקיר המלחמה וביומן המ”פ , ובתכתובת עם המחבר 2016:  דפי יומן פלוגה ד “שקד” (באדיבות דני פרל) ; ראיון עם דני פרל, מ”מ 2 מפלוגה ד’/424  5.2013 ; דו”ח מס”ח 421.
  5. יומן רדיו אוגדה 143.
  6. שם.
  7. שם.
  8. יומן רדיו אוגדה 143.
  9. שם.
  10. תכתובת עם מג”ד 410 יהודה גלר, ספטמבר 2013 ; עדות מ”מ 3 עלי בן דוד בתחקיר מח’ היסטוריה, דצמבר 1973 ; ספר חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים, תשל”ח, עמ’ 20.
  11. סיפורה של “ונקל” [פלוגה ו’/409] במלחמת יום הכיפורים, עמ’ 16.
  12. סיפורה של “ונקל”, עמ’ 17-15 ; ראיון ותכתובת עם מ”פ ו’ עידו מור, דצמבר 2016.
  13. עדות מ”פ ל’ בתחקיר המלחמה וביומן המ”פ , ובתכתובת עם המחבר 2016:  דפי יומן פלוגה ד “שקד” (באדיבות דני פרל) ; ראיון עם דני פרל, מ”מ 2 מפלוגה ד’/424  5.2013.
  14. סיפורה של “ונקל”, עמ’ 17-15 ; ראיון ותכתובת עם מ”פ ו’ עידו מור, דצמבר 2016.
  15. יומן רדיו אוגדה 143.
  16. יומן המלחמה של מ”פ ח’ שוקה בראון ; ראיון עם מג”ד 409 עוזי בן יצחק, 17.1.17 ; עדות מח”ט 600 בתחקרי פד”מ 19.3.74 ; יומן רדיו אוגדה 143.
  17. עדות אמנון רשף בסיכום פד”מ, 19.3.74, עמ’ 38 ; רשף, לא נחדל, עמ’ 235 ; 239.
  18. הצילום באדיבות סא”ל (מיל.) עידו מור, מ”פ ו’/409.
  19. יוסרי, עמ’ 220-219. התרגום באדיבות אל”מ (מיל.) פסח מלובני.
  20. זכרונות מולאזם יוסף. התרגום באדיבות אל”מ (מיל.) פסח מלובני.
  21. למעשה פרישת החטיבה גדולה עוד יותר, אם מביאים בחשבון שהחזיקה גם כוח פלוגתי מוקטן מגדוד 407 ב”חורבה”, 16 ק”מ מדרום ל”כישוף”, כאבטחת אגף האוגדה מול דרום האגם המר הגדול.
  22. וכך כתב סגן מפקד האוגדה בספרו –  “ניתן לשער שהאבידות שספגה אוגדה 143 ב-9 לחודש בניסיונותיה שלא צלחו ‘ליישר את הקו’ ותגובותיהם של דיין ודדו ציננו את להיטותו של אריק להמשיך ולתקוף את המצרים”  – אבן ומעוז, בנקודת הכובד, עמ’ 78.
  23. General Saad El Shazly, The Crossing of the Suez, American Mideast Research, San Francisco (2003), p. 240.

איתור נעדרי קרבות ה-10.10

מקרב הבוקר נותרו בשטח שני נעדרי טנק קטרי מפלוגה מ’/257, התותחן דוד פרוינד והטען יוסף תם. את טנק קטרי מצאו סורקי אית”ן בינואר 74′ במרחק כ-30 מ’ מטנק סגן מפקד הפלוגה שנותר בשטח מהקרב בערב ה-8.10, בתוך העיגול של “אדום 6725”. גופתו של דוד פרוינד נמצאה בתוך הטנק, וגופתו של יוסף תם נמצאה ליד הטנק.

10.10.73  –  לוח זמנים

0530                כוח גדוד 257 יוצא למשימת איתור וחילוץ נפגעים ב”חמוטל”.

                         חטיבה 600 מקבלת מחטיבה 14 את האחריות על גזרת “‘חמדיה’ – ‘מכשיר'”.

0630-0600      גדוד 257 עולה על “חמוטל”. 3 טנקים נפגעים.

0730               מפקד האוגדה מאשר לחטיבה 421 לרדת מראש “חמוטל” ומורה לה לתפוס את החלק של “חמוטל” שמצפון ל”טליסמן” : “סגול 205” – כת’יב עייפן.

1030-0930        מג”ד 410 החדש יוצא עם מחלקת בן דוד לצפון “מכשיר”, מנסה לרדת אל טנקי פלוגת “לורה”, נסוג וחוזר לגדודו.

1030-1000       פלוגה ו’/409 מתמקמת ב”פתחת הסמג”ד” בצפון “מכשיר”.

????                 התקפה של פלוגה ו’ על המערך המצרי בפתחת “פוטון” ונסיגה בחזרה ל”פתחת הסמג”ד”.

1400                 חטיבה 600 מקבלת אחריות על גזרת “טליסמן”. מקבלת ת.פ. את פלוגות ל’/257 ו-ד’/424 הנמצאות בגזרה זו.

1630-1600       פלוגה ו’/409 בצפון “מכשיר” מותקפת בארטילריה, ומתקפלת בחזרה ל”חמדיה”.

1700                 גזרת “טליסמן” חוזרת לאחריות חטיבה 421.

1900-1800       כוח מגדוד 409 עולה על דרום “מכשיר”. בתוך הכוח מתפתחת תקרית ירי דו”צ.

 

 

10.10.73  –  סיכום אבידות

מס’ סוג הכלי גדוד מפקד הכלי חללים/נעדרים פצועים טנק נשאר בשטח  

הערות

1 מגח 3 257 אברהם קטרי 2 2 1
2 מגח 3 257 ישעיהו אוני 2
3 מגח 3 257 דוד ארנון 1 2
4 מגח 3 257 נח אבנת עלה על מוקש. חולץ
5 זחל”מ 424 1
6 מגח 6 409 עידו מור 3
7 מגח 6 409 שמאי שנפלד 1 1
סה”כ 3 11 2

 

 

9 תגובות ל “חמוטל” ו”מכשיר” לא בידינו – פרק ח’

  • 1
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    בהערה 21 מספר עודד מגידו על כוח פלוגתי מוקטן מחטיבה 600, שהוחזק ב”חורבה” – כ-16 ק”מ מדרום ל:כישוף” – לצורך אבטחת אגף האוגדה מול דרום האגם המר הגדול. עובדה זו מזכירה את פרשת חטיבה 25 המצרית, ואת הכוחות שצה”ל העסיק לקראת בואה ללא תיאום ביניהם. לבד מאותו כוח פלוגתי מוקטן מחטיבה 600, שצפה לעבר אזור “בוצר” ולקראת האפשרות שכוח מצרי יעלה משם צפונה לאזור הצליחה או צפון-מזרחה לציר “כספי”, שלחה אותה אוגדה 143 כוח זעיר של 4 טנקים, בפיקודו של אהוד גרוס, לעמוד בקרבת “לקקן” לאותה מטרה עצמה: לקדם פני כוח מצרי אפשרי שינסה לעלות צפונה. ככוח חוסם, ארבעת הטנקים הללו היו מעטים מדי, וככוח תצפית הם הועמדו במקום מישורי, שלא אפשר תצפית טובה, שכן פני הקרקע לכל אורך החוף המזרחי של האגם המר הגדול היו פחות או יותר באותו מפלס. לכך נוספו הכוחות של אוגדה 162, שהוצבו באותה גזרה לאותה מטרה ממש: לקדם ולהשמיד כוח מצרי שינסה להגיע צפונה לאזור מצמד: חטיבה 217 הסתתרה מאחורי הגבעות של “יחפן” ו”גרפית” שלאורך ציר לכסיקון, במארב מתוכנן, וחטיבה 500 היתה ממוקמת באזור “חורבה”. וכך, שתי האוגדות הביטו דרומה, האחת מתכננת מארב ללא תיאום עם חברתה, המתכוננת אף היא לבוא הכוח המצרי. במערך-כוחות זה, הצבת כוח גרוס ליד לקקן, שאליו הצטרף מאוחר יותר המח”ט אמנון רשף בכבודו ובעצמו כטנק חמישי, היתה מיותרת כתצפית, משום שהכוח ב”חורבה” היה מסוגל להתריע על התקרבות כל כוח מצרי הן צפונה לעבר לקקן והן לכיוון צפון-מזרח לעבר ציר “כספי”. ככל שאוגדה 143 לא היתה מודעת היטב להתמקמות הכוחות של אוגדה 162 באותה גזרה, הצבת הכוח הזעיר של אהוד גרוס ככוח בולם, היתה אף מגוחכת והרת-אסון, אלמלא עמדו שם כוחות אוגדה 162. דברים אלה מצטרפים לדבריו של מגידו, על “שכוחות של האוגדה (143 – מ’מ) פועלים באותה גזרה ללא תיאום ביניהם, ולכן אינם יכולים להסתייע זה בזה”. אכן, חוסר תיאום בתוך האוגדה וחוסר תיאום בין שתי האוגדות. “המלחמה על הקרדיט” שפרצה לאחר-מכן, האפילה על המחדלים הללו.

    במאמר מוסגר אציין, כי מפקד אוגדה 162 לא התכונן, ככל המסתבר מהצבת כוחותיו באותו יום, לאפשרות שהכוח המצרי הגדול והצפוי לא ימשיך צפונה על ציר “לכסיקון”, אל כוח גרוס הממתין, אלא יפתיע ויסע צפונה-מזרחה על “כספי”, לעבר “כישוף” ולאותה גזרת חמוטל-מכשיר-חמדיה שעליה נסב מחקר מרתק זה של עודד מגידו. אפילו לא היה ממשיך מצפון לציר “עכביש”, היה כוח כזה עלול להכות מכה קשה את הכוחות והלוגיסטיקה שהצטופפו בפקק העצום על “עכביש”, וההמשך של מכה כזו מי ישורנו כיום.

    • 1.1
      ניצן שפירא  כתב:

      למשה,

      אני חייב לציין, בצער, שכל מה שכתבת – לא נכון.

      (1) משימת בלימת חטיבה 25 המצרית, הוטלה על אוג’ 162 ועליה בלבד. לפיכך, תיאומים עם יח’ שכנות (אוג’ 143 במקרה הנדון) נועדו בעיקר כדי למנוע ירי דו-צדדי. לא ע”מ לתאם את מהלך הקרב. תיאומים שכאלו, בין חטיבה 14 וחטיבה 217 ואוגדה 162 בוצעו ברציפות החל משעות הבוקר ולאורך כל שעות הקרב. יתכן שהתיאום לא היה ממצה ומושלם – אבל כאמור, היה גם היה.

      (2) כל התיאורים בדבר “כוח בולם” (או “סדן”) ו”כוח הולם”, הם תיאורים בדיעבד. כאשר אוג’ 162 תיכננה את המארב, היא לא חשבה להשתמש בכוח “בולם”. עובדתית: (א) אוג’ 162 שהקרב היה באחריותה, לא הציבה כוח בולם (ב) אוג’ 162 לא ביקשה מהאגודה השכנה (חטיבה 14) לשמש כוח בולם. בקשתה העיקרית הייתה: “אל תתערבו”.

      בפועל, הנסיבות הביאו לכך שמגע האש הראשון באזור המארב, היה בין פלוגה א’ של חטיבה 14 ובין פלוגת המשמר הקדמי של החטיבה המצרית. אבל אירוע זה לא היה חלק מתכנון הקרב. יש להזכיר שלא מדובר במגע האש הראשון. כבר קדמו לו חילופי אש לאורך נתיב ההתקדמות של החטיבה המצרית (חטיבה 164 והכוח שב”חורבה”).

      (3) פלוגה א’ גד’ 79 (פל’ גרוס) לא נשלחה ללקסיקון 264 כדי לשמש כוח בולם או כדי לחסום את התקדמות החטיבה המצרית. החטיבה הציבה במקום כבר בליל הפריצה כוח אבטחה כלפי דרום (פל’ תול”ר של גדס”ר 582). למחרת, גד’ 79 אשר ירד לאיזור לקקן להתארגנות, קיבל על עצמו את משימת האבטחה דרומה. בבוקר ה-17, נשלחה פלוגה מהגדוד (ז’) לאבטח את צומת טרטור. פלוגה שניה (ח’) נשלחה למילוי מחדש והפלוגה השלישית (א’), נותרה במקום לאבטחה.

      הפלוגה כאמור, הייתה שם מלכתחילה ובשום שלב, לא הוטל על הפלוגה (4 טנקים) לשמש ככוח שיחסום חטיבה מצרית. 4 טנקים מול 65-90 טנקים? קצת מופרך..

      משימתה של חטיבה 14 היה לאבטח את ראש הגשר. לא לבלום את חטיבה 25. העובדה שאוג’ שכנה קיבלה משימה לבלום כוח מצרי הנע לעבר ראש-הגשר, לא מסירה מהחטיבה את אחריותה – ולכן כוח האבטחה הושאר במקומו. אי אפשר הרי להבטיח שטנקים מצרים לא ימלטו צפונה.

      כוח האבטחה השני, זה שהיה באיזור “חורבה” גם הוא לא נשלח לשם בגלל התקדמות הכוח המצרי. מאז פינוי מעוז “בוצר” ב-9 באוק’, אוגדה 143 החזיקה בתעוז “חורבה”, בגלל מיקומו על ציר החת”ם, כוח אבטחה. תחילה היה זה כוח מגדס”ר 87 שהוחלף ע”י פלוגה (ורדי) מגד’ 407 שהוחלף ע”י כוח אחר מחטיבה 600.

      (4) אכן, מיקומה של פלוגת גרוס על מישור התעלה, לא מאפשר תצפית לעומק. משום כך תפקידה של הפלוגה לא היה לשמש ככוח תצפית. כוח שכזה (פל’ התול”ר של גד’ 582 בפיקוד הסמג”ד) היה ממוקם על “גרפית”, שטח שולט יותר, ומשם הוא דיווח לחטיבה ברציפות על תנועת הכוח המצרי, במגבלת טווח הראייה שלו.

      בנוסף היה כמובן הכוח ב”חורבה” שגם הוא תצפת והעביר דיווחים. נוסף על האחרון – גם חטיבה 164 (מאוג’ 252) העבירה דיווחים. נוסף על אלו – פלוגת הסיור של חטיבה 217, גם היא עקבה בתצפית על הכוח המצרי. ואחרון אחרון – חיל האוויר שיגר 3 גיחות צילום שסרקו את נתיב ההתקדמות המצרי.

      לסיכום: עיניים לא היו חסרות.
      מסתבר, שמה מה שאתה יודע (תצפית הממוקמת במישור – לא יעילה), ידעו גם אלו שהחליטו על פריסת תצפיות.

      (5) כפי שכבר ציינתי למעלה, 4 טנקים (גרוס) מול חטיבה מצרית (65-90 טנקים) זה קרב אבוד מראש. רק אימבציל גמור היה מעלה בדעתו אפשרות כזו. אבל כאמור, תפקידה האמיתי של פלוגת גרוס היה רק לשמש מעין תעודת-ביטוח חלקית, למקרה שמשימת אוג’ 162 לא תעלה יפה. בנוסף על כוח זה, החזיקה חטיבה 14 עוד 29 טנקים, באזור ללקקן, לא הרחק מכוח האבטחה (גד’ 184/198 – 12 טנקים, גד’ 79 – 12 טנקים, גד’ 88 – 5 טנקים).

      צא ולמד: על ציר ההתקדמות של הכוח המצרי אל ראש הגשר, עמדו 33 טנקים ולא 4. אם תרצה, כוח גרוס, שימש בפועל כמשמר קדמי של כוח זה. בפועל, למרות שחלק מהיח’ הנ”ל קיבלו פקודת כוננות, לא נדרשה בשום שלב, התערבות נוספת (למעט פל’ ח’/79 שהחליפה את פל’ א/79 וגד’ 88, שככל הנראה, הצטרף לקרב, על דעת עצמו, בשלבים האחרונים של הקרב).

      (6) הטיעון האחרון שלך, זה שבפיסקה האחרונה, הוא המוזר והלא-מדוייק ביותר. עולה ממנו – שמפקדי אוג’ 162 – לא ראו את מה שאתה רואה, כלומר – את הברור מאליו.

      ראשית, בפיקוד ובאוג’ 162, ידעו מראש, שהמשימה שהוטלה על החטיבה המצרית היא להגיע אל ראש-הגשר, לא אל כישוף, עכביש, או חמדיה-מכשיר-חמוטל.

      למרות ידיעה זו, בהחלט ראוי לקחת בחשבון שהמח”ט המצרי התחרפן לגמרי ובכוונתו להרחיק מזרחה אל כישוף, עכביש וכו’. למה מדובר בצעד מחורפן לגמרי ? – מפני שבכך הוא יוצא מאזור האמ”ט וחושף עצמו בפני חיל האוויר הישראלי. יש עוד כמה נימוקים טובים לכך שמדובר במהלך מטופש, אבל נסתפק בזה.

      בפועל, באוג’ 162 לקחו בחשבון את התרחיש שאתה מתאר, זאת בעיקר לאור העובדה שבשלב מסויים, חלק מהכוח המצרי אכן התקדם מזרחה לעבר “חורבה” וגם לאור העובדה שהמצרים עצרו במקומם במשך קרוב לשעתיים, לא הרחק ממסעף צירים שיכול היה להוביל אותם גם מזרחה.

      אם היית לומד באמת את אופן פריסת כוחות חט’ 217 היית מגלה שהפריסה באיזור גרפית ויחפן התבצעה רק לאחר שהיה ברור מעבר לכל ספק שמגמת פניהם של המצרים היא צפונה. כל עוד מגמה זו לא הייתה מוחלטת, היו גד’ חטיבה 217 פרוסים באזור אדרה, לא הרחק מציר החת”ם (כספי). כלומר, פריסה שממנה יכלו לצאת ולחסום את התקדמות המצרים לכישוף, עכביש וכו’.

      • 1.1.1
        משה מכנס משה מכנס  כתב:

        ניצן, לצערי החמצת וטעית.

        לא טענתי, ולא עלה בדעתי לטעון, כי המשימה להשמיד את חטיבה 25 המצרית הוטלה על כוח שאינו אוגדה 162, ומפקדה של זו הטיל את התפקיד בעיקר על חטיבה 217 מאוגדתו בעוד חטיבה 500 של אריה קרן ניצבת מדרום לשם כעתודה. כתבתי על ריבוי התצפיות והכוחות שהוקדשו לתצפית ולאבטחה לעבר כוח מצרי אפשרי, שיעלה מאזור “בוצר”. ככל הידוע לי, ודומני שגם לך, “אבטחה” אינה השמדה. אתה מציב כוח לאבטחה, כדי שיזעיק את הכוח העיקרי כאשר האויב יתקרב, ובינתיים יפעל כמיטב יכולתו להעסיק את האויב המתקרב ולפגוע בו. הצבתה של פלוגה מוקטנת של אוג’ 143 ב”חורבה”, אילו תואמה עם שאר כוחות צה”ל שפעלו בגזרה הצפופה למדי שבין דרום האגם המר הגדול מדרום ואיסמעיליה מצפון, היתה חוסכת הצבת כוחות אחרים, לרבות פלוגתו הקטנה של אהוד גרוס שאליה הצטרף המח”ט. לא זכור לי מהי גרסתו של רשף בנקודה זו, אך האינטואיציה שלי אומרת לי שהוא לא הצטרף כדי לשמש כתצפיתן נוסף, כאשר היתה לו חטיבה מוגדלת מאוד לנהל, אלא כדי לתגבר את כוח הלחימה של ארבעת הטנקים שם. במילים אחרות, למרות טענתך היתה בראשו מחשבה על שימוש בכוח זה כמעין כוח בולם. עובדה היא שלוחמי אותו כוח מתהדרים בהשמדת טנקים לא-מעטים של חטיבה 25, דומני ש12 ואף יותר, וככל הידוע לי טרם הוכרע הוויכוח ביניהם ובין לוחמי חטיבה 217 בדאלה מי השמיד את כוח החלוץ של חטיבה 25.

        למיטב ידיעתי אתה צודק, בכתבך כי אוגדה 162 לא הציבה כוח בולם לחסימת חטיבה 25, וכל רצונה היה שאוגדה 143 לא תתערב, כדי שהשלל יהיה לה (ל-162) בלבד. אני הקטן סבור כי, גם אם ברן חזה בדמיונו התנפלות חטיבה 217 מהאגף המזרחי על חטיבה 25, לאחר שכוח החלוץ של זו יעבור קדימה – חזיון פרשים מסתערים הוליבודי מרהיב שאכן התממש – היתה זו שגיאה שלא להציב כוח בולם רציני באזור לקקן, למקרה שחלק מחטיבה 25 יצליח לפרוץ קדימה (“ימלטו צפונה”, בלשונך) וואזי יגיע לאזור מצמד ויחבל בכוחות הצליחה.

        אתה מתייחס בלגלוג לטענה, כי כוח גרוס הוצב לבלימה. אכן, גם אני התייחסתי לאפשרות כזו כאל דבר מגוחך. אך אינך מסביר מה בדיוק היה על אותו כוח אדיר בן 4 טנקים, לדעת נותן ההוראה להם להתייצב שם, לעשות אילו הגיע כוח מצרי רציני לקרבתו. הרי באותה שעה כבר ידעו על האפשרות שחטיבה 25, המצוידת במיטב הטנקים, תעלה צפונה, כפי שחששו כי חטיבה 26 תרד דרומה מאזור איסמעיליה. מאחר שחטיבה כזו היתה מסוגלת לעבור את המרחק מ”בוצר” עד קרבת “לקקן” בזמן קצר יחסית, שבמהלכו לא היתה מפקדת אוגדה 143 מצליחה להביא למקום כוח טנקים גדול ורציני המסוגל לחסום חטיבה כזו – אדרבה, הצג את גרסתך לסיבת הצבתו של כוח גרוס שם, בלא שתשכח את העובדה שקיומה של חטיבה 217 במארב מאחורי הגבעות לא היה ידוע מראש, לפחות לא לכוח גרוס ולמח”ט רשף.

        כפי שכתבתי, למתן התראה על בואה של חטיבה 25, הספיקה התצפית ב”חורבה”, עבור שתי האפשרויות שעמדו בפני אותה חטיבה: להמשיך צפונה על לכסיקון או לפנות לציר כספי ולאזור כישוף. אם שגויה הטענה כי לא היה תיאום סדיר, אף לא בין כוחותיה של אותה אוגדה (143), מדוע נשלח כוח גרוס לאזור “לקקן”?. אתה ואני מסכיים, כי ככוח לוחם נגד חטיבה היתה זו שטות מוחלטת, וקשה להניח כי נותן הפקודה התכוון לפקוד על גרוס להשמיד את חטיבה 25. העובדה שהתמקמות חטיבה 217 מאחורי הגבעות של “יחפן” ו”גרופית” לא היתה ידועה לכוח גרוס (וכמסתבר – גם לא למח”ט רשף), מעידה על תיאום ירוד ביותר פנים-אוגדתי ובין שתי האוגדות העיקריות שלחמו באותה גזרה.

        אגב, לא היה זה המשגה היחיד. כבר כתבנו ודשנו רבות בכך, שעל “כישוף” לא הוצבה תצפית קבועה ורצינית, לטווח קצר ולטווח ארוך. מה זה אם לא מחדל של תיאום בין האוגדות, שכן היה על מפקדיהן להגיע להבנה מי משניהם יציב שם כוח תצפית, אולי כזה שיוחלף לסירוגין בין האוגדות, ומה יהיו סדרי העברת המידע שתאסוף אותה תצפית. מעניין לדעת האם התצפית ב”חורבה” מסרה דיווחים למישהו, והאם דיווחיה למפקדת אוגדה 143 הועברו גם לאוגדה 162, בין אם ע”י התצפית עצמה ובין אם ע”י חמ”ל מודיעין 143.

        • 1.1.1.1
          ניצן שפירא  כתב:

          משה,

          אתה טועה ושוגה. כל זה לא היה קורה, אני מניח, אם היית טורח לפתוח מפה או לרפרף קודם תגובה בחומר שפורסם על האירוע הנדון. אין לך בסיס עובדתי ואתה נשען קטעי דברים ששמעת וחלקי דברים שבדית. לפיכך הנחות היסוד שלך שגויות ולכן המסקנות בהתאם.

          תעוז “חורבה” היה ממוקם 10-9 ק”מ מכביש התעלה. עם אמצעי תצפית טובים אפשר לראות (ביום) תנועה על כביש התעלה אבל בשום אופן הוא לא שולט באש על כביש התעלה. אתה בעצמך כתבת ש”אתה מציב כוח לאבטחה, כדי שיזעיק את הכוח העיקרי כאשר האויב יתקרב, ובינתיים יפעל כמיטב יכולתו להעסיק את האויב המתקרב ולפגוע בו“. מכאן אתה יכול להסיק בעצמך: הכוח ב”חורבה” לא היה יכול להיות כוח אבטחה כלפי תנועה מדרום לצפון.

          אם היית מתבונן במפה היית מבחין שמי שנמצא ב”חורבה” יכול לשמש, לכל היותר, ככוח אבטחה כלפי תנועה אל ציר החת”ם (כספי-כרוניקה) בלבד.

          כפי שכבר ציינתי למעלה, חטיבה 14 הציבה חסימה/אבטחה מדרום ללקקן כבר בליל 15-16 באוקטובר. גם ביום 16 באוקטובר היה במקום כוח אבטחה כלפי דרום. בליל 16-17 באוקטובר, גד’ 79 היה בחניון לילה מדרום ללקקן. בבוקר ה-17 הגד’ השאיר במקום כוח-אבטחה (פל’ גרוס) ו-2 הפלוגות האחרות עסקו בהתארגנות ואבטחת צומת טרטור. מכאן: כוח-האבטחה לא התייצב במקום ולא נשלח למקום. הוא היה שם כל הזמן (יח’ זו או אחרת).

          אתה בעצמך כתבת שמיקום הכוח, לא אפשר תצפית. ואכן, זה לא היה כוח תצפית אלא כוח שאיבטח את ראש-הגשר מדרום. לא כדי לחסום תנועה של חטיבה מצרית אלא כדי לשמש ככוח קדמי שיבלום כל כוח (יהיה גודלו אשר יהיה) הנע צפונה לתוך הדרגים של חטיבה 14 שהיו מדרום ללקקן.

          ב”בוצר” לא היה כוח מצרי, אם היה הוא לא היה משמעותי. היח’ הצפוניות של ארמיה 3 היו באיזור ציר הגידי, פחות או יותר. כל תנועה שלהם צפונה נצפית תחילה ע”י כוחות אוגדה 252 (כפי שאכן אירע במקרה של חטיבה 25). תנועה של 25-20 ק”מ לא מתרחשת כ”הרף עין”. אין שום חשש שכוח מצרי משמעותי יגיח לפתע מדרום מבלי שיהיה שיהוי לארגן כוח מתאים מולו.

          כאמור, כפי שציינתי, מלבד פלוגת גרוס (4 טנקים) היו לחטיבה 14 עוד 32 טנקים באיזור לקקן, 2 ק”מ צפונית לכוח-האבטחה. אם תוסיף לזה את חפ”ק המח”ט הרי לך 34 טנקים.

          אמנון רשף, מח”ט 14, לא הגיע לאיזור החסימה כדי לתגבר אותה. הוא הגיע בסביבות השעה 15:00 (ואולי קצת מאוחר יותר ועזב תוך מחצית השעה) כאשר הקרב כבר הוכרע למעשה. כאמור, אם היה צורך ממשי בתגבור – היה לו לשם כך מספיק כוח זמין. הוא היה שם – בעיקר – כדי לוודא שלא יהיה ירי דו”צ ממזרח (217) ומדרום (500).

          ושוב לנושא התיאומים –
          הכוח ב”חורבה” היה שייך לחטיבה 600 שבאותו יום הייתה ת”פ אוג’ 162. למעשה, הכוח הנ”ל הוכפף ת”פ חטיבה 217 כבר בשעה 10:30 – כך שהדיווחים שלה הועברו לאוג’ 162. מה גם, שפל’ הסיור של חט’ 217, היא היא זו שכיוונה את הכוח לעמדות קדמיות יותר במהלך הקרב.

          בנוסף היו תיאומים בין אוג’ 162 ו-252. הרי זו האחרונה שיגרה את גדוד 106 (חט’ 164) צפונה אל אזור “כרוניקה 66″ כדי לנסות ולפגוע בטור המצרי והאגד הארטילרי של האוג’ (252) ירה גם הוא אל עבר השדרה המצרית.

          מה שכתבת בנוגע ל”כישוף” – לא נכון. אבל זה לא רלוונטי לנושא לכן לא אפרט.

          אגב, חטיבה 500 לא “ניצבה בדרום לשם עתודה”. ב-17 באוקטובר היא אכן הייתה עתודה (פיקודית!), אבל פרוסה באזור טסה. כלומר, כ-30 ק”מ צפון-מזרח לאזור הקרב. בסביבות השעה 10:00 הפיקוד נעתר לבקשת אדן והעביר אליו את החטיבה אשר ביצעה איגוף עמוק מאוד (תנועה דרומה על ציר הרוחב ואח”כ תנועה לצפון-מזרח לכיוון “חורבה”) והגיע לאזור הקרב (מדרום-מזרח) בסמוך לשעה 15:00 ומיד החלה בניהול אש עם הכוח המצרי.

          אתה כותב: “אל תשכח את העובדה שקיומה של חטיבה 217 במארב מאחורי הגבעות לא היה ידוע מראש, לפחות לא לכוח גרוס ולמח”ט רשף“. ובכן –
          קיומה של חטיבה 217 “מאחורי הגבעות” לצורך ביצוע מארב, היה בהחלט ידוע למח”ט רשף. הוא היה ידוע גם לך אם היית קורא את יומן-המבצעים ותמלילי רשת-הקשר ובכלל זה את “מחקר לוחות זמנים 17.10.73”. כולם נמצאים באתר חטיבה 14. הרי בנושא הזה (תיאומים!) המח”ט עסק כבר החל משעות הבוקר. מתוך התמליל: מח”ט 14 למ.אוגדה 162: “האם אתם נעים לקראת הכוח שבא מדרום לי?. תשובה: “חיובי” (שעה 08:40 בבוקר!). רשף: “יש לי כוח בגרפיט”. אדן: “יש לי כוח באדרה”. ק.קשר 162 לקמ”ן 14: “כבדים הבאים מדרום-לצפון באדרה זה כוח שלנו” (08:55). ק.אג”ם 162 לרשף: “נמצא באזור אדרה, נעים לקראת יצירת מגע עם הכוח הבא מדרום לכיוון שלכם” (09:08). מח”ט 217 לק.אג”ם 162: “בגרפיט אין לנו כלים כיוון שאמנון הוציא את כולם. אני מקדם לגרפיט יחי’ משנה, תודיע לאמנון שיש כלים שלנו. שלא ידפקו” (10:55). סמג”ד 582 לסמח”ט 14: “כוח של 162 בדרך לגרפיט” (11:30). ק.אג”ם 162 למח”ט 217: “כוח של אמנון בלכסיקון 265”. מח”ט 217 לק.אג”ם: “תגיד לאמנון שיוציא את הכבדים שלו. שיקח אותם יותר צפונה. בעיות זיהוי בינו לבין האוייב” (12:54). כל זה כאמור עוד לפני שהחל הירי. אז מח”ט 14 לא ידע…?

          יכול להיות שגרוס לא ידע כי החטיבה לא עדכנה אותו. יכול להיות שהוא גם לא זוכר…

          באותו תמליל גם היית מגלה את התיאומים מול הכוח בחורבה. דיווחים מהכוח בחורבה. העברת הכוח ת”פ חטיבה 217. סגירה האזור הדרומי כדי “על מנת שלא יתחשק לו (לאוייב) לעשות איזשהו איגוף מדרום”.
          אפילו היית מגלה שגם אדן ונתק’ה יתחבטו בשאלה מה לעשות אם המצרים ינסו לפרוץ צפונה לעבר לקקן (לא רוצה לעשות ספויילר. את התשובה תמצא בגוף התמליל).

          לסיכום: אם היית מכין שיעורי-בית, היית חוסך משנינו את מרבית ההתכתבות הזו.

          כל זה מאשש (לצערי) את חוק האנטרופיה: ככל שיש ניסיון לעשות סדר, כך גדל האי-סדר. הסדר מלאכותי, האי-סדר טבעי. מחקר (כמו זה של עודד למעלה) שנועד להגדיל את הידע, בתוצאה הכללית, דווקא מגדיל את האי-ידע (והבלבול).

  • 2
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    ניצן,
    על פי דבריך, אני נמצא בחברה טובה – זו של הבודים דברים מליבם. עוד מעט תצמיד לי את התואר “דוקטור”. דבריך על כך שרצוי שאעיין במפה, הם חסרי שחר: לא זו בלבד שאני מצויד במפה – שלא כמוך, הייתי שם באותם ימים ואני זוכר היטב את השטח.
    לא הבנתי מה החשיבות של האופן שבו כוח גרוס הגיע למקום, האם נשלח לשם או שהיה חלק מגדוד 79, שהושאר כאשר שאר הגדוד עזב את המקום. לדידי, יכול היה גם להגיע בספינת חלל או להיות מוצנח ממטוס. עובדה היא שלפי דבריך שימש ככוח אבטחה, שתפקידו לא היה תצפית, בשל פני השטח הגרועים למטרה זו, אלא לשמש “כוח קדמי” שיבלום כל כוח מצרי, יהיה גודלו של זה אשר יהא, הנע צפונה לתוך הדרגים של חטיבה 14 שהיו מדרום ללקקן. כפי שראינו במציאות, “כוח המח’ט” לא היה בן שני טנקים אלא טנק המח”ט בלבד, שבשעת מעשה לא בא שום טנק אחר של חטיבה 14 לעזרתו. האם שאר 32 הטנקים של החטיבה היו פנויים באותה שעה מכל משימה ויכלו לחוש לעזרת כוח גרוס ללא כל קושי, ולכן עסקו רק בגרבצת?. התוצאה היא כי, לאחר שלעגת לאפשרות שכוח גרוס נועד לשמש לבלימה (כדבריך בפוסט קודם “רק אימבציל גמור היה מעלה בדעתו אפשרות כזו” שהכוח יעמוד מול חטיבה 25), אתה מאשר כי בעצם זה היה תפקידו, בתקווה שכוח נוסף יבוא לעזרתו.
    התצפית ב”חורבה” יכלה לראות ולהתריע על בואו של כוח מצרי מדרום, בין אם פנה צפונה-מזרחה לעבר ציר כספי וחורבה ובין אם פנה צפון-מערבה לעבר המשך לכסיקון והגדה המזרחית של האגם המר הגדול. לעניות דעתי, הצבת כוח גרוס מדרום ללקקן העידה על אי-ידיעה בדבר קיומו של כוח תצפית ב”חורבה”.
    הציטוטים שאתה מביא מיומני הקשר אינם יכולים להסתיר את העובדה, שברן כתב עליה בגלוי בספרו, כי הוא שאף בכל ליבו שהשמדת חטיבה 25 המצרית תיעשה ע”י אוגדתו בלבד, ולכן ברור, גם אם לא כתב כך במפורש, שעשה הכל כדי שלא יוודע לציידים נוספים על בוא השלל המיועד כדי שלא יצטרפו אף הם לביזה. הדברים שאה מייחס לו, כי יש לו כוח ב”אידרה” (הוא לא ציין האם אלה שני טנקים או חטיבה), נועדו ממש למטרה זו. אם תביט במפה, שלדבריך אין לי, תראה שאמירת השם “אידרה” נועדה ככל הנראה להסוות את המקום האמיתי שבו נמצא אותו כוח, כלומר חטיבה 217, מאחורי “יחפן” ו”גרפיט” וממערב ל”אידרה” (שהפרש הגובה בינה ובין המישור שמתחתיה לא אפשר ירידת כוח טנקים ישירות אלא היה על כוח כזה לבוא מהאגף). ברן רצה בכל מאודו שאיש לא יזכור ולא ידע כי 217 מסתתרת שם במארב, דבר שאולי גם המצרים יוכלו לקלוט בהאזנה, ובכך ישובש רעיון המארב המוצלח. בוויכוחים שהיו בפורום של חזי, לפני שנים אחדות, על פרשת חטיבה 25, עלתה בבירור העובדה שכוח גרוס ואמנון רשף עצמו, בעמדם ככוח בולם מדרום ללקקן, לא ידעו על הימצאות חטיבה 217 מאחורי גבעות גרפיט ויחפן, ולמעשה הופתעו כאשר נוסף להם היה כוח נוסף שהיכה קשות באותה חטיבה 25. זהו הרקע לוויכוח על הקרדיט, בקשר להשמדת חטיבה 25.
    הוויכוח הזה עושה בעצם עוול לעודד מגידו, משום שאינו רלוונטי לפרשת חמוטל-מכשיר ומסיט ממנה את תשומת הלב. אני כופר בטענתך כי, בשל קיומו של “חוק האנטרופיה”, מחקר כמו זה של עודד מגידו אך מגדיל את האי-סדר בעצם נסיונו לעשות סדר, ולכן מגדיל את האי-ידע. רצוי מאוד שתנמק ותתאר, את האי-סדר והאי-ידע ששררו לפני פרסום המחקר ואת האי-סדר והאי-ידע, המוסיפים לשרור כיום והם כמובן גדולים יותר לגרסתך משהיו בעבר.

    • 2.1
      עודד מגידו עודד מגידו  כתב:

      לויכוח בנושא קרב חטיבה 25 אני מבקש להעיר :
      אם אכן שאף ברן לנהל את כל האופרציה בשליטת אוגדתו, כפי שמעיר משה, בין מנימוקים של “בלעדיות התהילה” ובין מנימוקים אחרים, היה עליו להכין את המארב כמו שלימדו בצה”ל וב”תורת הקרב” – וזה אומר כוח בולם וכוח הולם. ברן לא הציב כוח בולם, וספק אם הסיבה היתה שסמך על כך שישנו כוח בולם מאוגדה אחרת (אילו ראה בכוח של גרוס את הכוח הבולם של המארב שהכין, היה צריך לבקש להעבירו תחת פיקודו). זה היה משגה חמור, הצבת מארב לא מקצועית ורשלנית, וטוב שהיה שם כוח של חטיבה 14. מבחינת ההגיון הצבאי עדיף היה שהמארב כולו, כוח הולם ובולם, יהיה בשליטת אוגדה אחת. יש לציין שגם בפרשה זו נכשלה מפקדת הפיקוד, בכל הקשור לתיאומים בין האוגדות ולבקרה על הנעשה.

      • 2.1.1
        גיל גיל  כתב:

        עודד שלום

        אני רוצה להתייחס לסייפא של דבריך. הכישלון הפיקודי הוא הרבה גדול יותר מבחינה מערכתית. המארב לחטיבה 25 אירע במסגרת מערכת הצליחה ואסור לנתק אותו מהקונטקסט הזה.

        בעת הקרב, טרם היה כח משמעותי מעבר לתעלה, שכן 162 טרם צלחה. השקעת כל האוגדה במארב היוותה בזבוז של הכח, במקום לצלוח עם שתי חטיבות על גשר היוניפלוט שעמד שומם ולהשקיע חטיבה אחת במארב.

        נוטים לשכוח שגדוד 198 עצר התקפה חטיבתית של חטיבה 24 המצרית (התקפה, לא תנועה מנהלתית) ולכן הקצאת חטיבה אחת לבלימת חטיבה 25 אינה מופרכת.

        גיל

  • 3
    משה מכנס משה מכנס  כתב:

    עודד,

    לעניין תשובתך, אצטט את דברי בתשובתי הראשונה לניצן: “אני הקטן סבור כי, גם אם ברן חזה בדמיונו התנפלות חטיבה 217 מהאגף המזרחי על חטיבה 25, לאחר שכוח החלוץ של זו יעבור קדימה – חזיון פרשים מסתערים הוליבודי מרהיב שאכן התממש – היתה זו שגיאה שלא להציב כוח בולם רציני באזור לקקן, למקרה שחלק מחטיבה 25 יצליח לפרוץ קדימה … ואזי יגיע לאזור מצמד ויחבל בכוחות הצליחה”.

    • 3.1
      ניצן שפירא  כתב:

      משה,
      אתה אכן בודה דברים מליבך. כמו כולנו (רוב הזמן). יש לנו תמונה חלקית (פרטים/עובדות) על אירוע מסויים ואת השאר אנו משלימים באמצעות הדמיון. כדי להתחכם אנו קוראים לזה “השערה”. אבל השערה ראויה באה רק במקום שבו לא ניתן למצוא עובדות. לא כתחליף לעובדות קיימות. במקרה הנדון, עובדות יש בשפע, כלומר אם רק היית מתאמץ לחפש.

      כתבת למעלה דברים שהם לדעתי חמורים (כי אתה מאשים אנשים מסויימים באי אלו מחדלים או מעשי רשלנות או בסתם טימטום – כי הרי אתה מחזיק בדיוק באותה מפה שהם החזיקו ולך יש את ה”פתרון הנכון” שהם, העיוורים, לא ראו) או מגוכחים. לא ברור מה יותר.

      לפני שאסביר מדוע הטענות שלך מגוחכות, נסגור פינה טכנית קטנה:

      אתה טוען שמיקום כוח אבטחה ב”חורבה” מייתר הצבת כוח אבטחה על “לכסיקון”. ובכן – הנה מפה של הגזרה עם סימון כוחות האבטחה, גבול גזרות אוגדתי, אזור הדרגים של אוג’ 143, מיקום תצפיות בבוקר ה-17 באוקטובר ודפ”א של האוייב.

      http://www.mh-stage.com/wp-content/uploads/2017/07/1000-1000_New.jpg

      ובכן, אחרי ניתוח המפה, לא צריך להיות בוגר ווסט-פוינט כדי להבין שיש להציב כוחות אבטחה גם על “כספי” (אזור “חורבה”) ועל על “לכסיקון” (מדרום לאזור “לקקן”). האחד חוסם תנועה לעבר ציר החת”ם והשני לעבר אזור ראש-הגשר והדרגים. העובדה שמ”חורבה” ניתן (ביום) לתצפת על כביש התעלה ולדווח על תנועה חשודה היא בונוס נהדר, אבל היא לא מבטלת את – הצורך – למקם כוח אבטחה על כביש התעלה עצמו.
      כל עוד צה”ל לא הגיע לשפת-התעלה, היה קיים רק כוח האבטחה ב”חורבה”. מרגע שצה”ל הגיע לשפת התעלה נדרש כוח אבטחה נוסף מדרום ל”לקקן”. עניין שבוצע כבר בליל 16-15 באוקטובר.
      אתה כותב: ” לעניות דעתי, הצבת כוח גרוס מדרום ללקקן העידה על אי-ידיעה בדבר קיומו של כוח תצפית ב”חורבה”.

      במילים אחרות: האוגדה מחזיקה מזה כשבוע כוח אבטחה ב”חורבה” ומח”ט 14, שהוא עצמו שלח למקום כוח אבטחה, אשר הוחלף לקראת הצליחה ע”י כוח מחטיבה שכנה, לא יודע על כך דבר וכיוצא מעניות דעתך כנראה גם לא שואל…

      גודלו של הכוח הוא עניין של הקצאת משאבים. משימת האבטחה כלפי דרום הוטלה על גד’ 79. לא על פלוגה אחת. הנסיבות (חדירה של רק”ם מצרי לאזור צומת טרטור והצורך במילוי מחודש) הביאו לכך שבמקום הושארה פלוגה אחת בלבד.

      כפי שכבר ציינתי. החטיבה החזיקה עוד כ-30 טנקים שעסקו בהתארגנות ובמילוי מחדש, כ-2 ק”מ מצפון לכוח האבטחה. כוח זה היה זמין לכל מקרה של קטסטרופה. בדו”ח חטיבה 14 תוכל למצוא את עדותו של מג”ד 198 (שהייתה ת”פ חט’ 14) המספר שבשעה שהיה עסוק בהתארגנות, המח”ט הורה לו לשלוח בדחיפות כוח דרומה כי 5 טנקי אוייב “פרצו” צפונה. הוא אכן שלח, או עמד לשלוח כוח, אבל אז המח”ט הודיע לו שהבעיה נפתרה והורה לו לחזור להתארגנות.

      אגב, בניגוד למה שכתבת, המח”ט לא הגיע לאזור (אחרי שהקרב כבר הוכרע למעשה) לבדו. עמו היה הטנק של ק.האג”ם. אבל את זה לא זוכרים. גם את העובדה שהסמח”ט היה באזור משעות הבוקר, לא זוכרים..
      בכל מקרה, עיון ביומן המבצעים של אוג’ 162 ותמליל רשת-הקשר (שאתה עצמך היית שותף בתרגומו) היה מגלה לך שחטיבה 14 דיווחה לאוג’ 162 שעל “לכסיקון” כוח-אבטחה מצומצם ושכל מה שדרומה לה, מחוץ לגזרתה. בתרגום רש”י: לא באחריותה.

      ועכשיו לדברים המגוחכים או החמורים –

      אתה כותב: ” לכן ברור, כי ברן, גם אם לא כתב כך במפורש בספרו, עשה הכל כדי שלא יוודע לציידים נוספים על בוא השלל המיועד כדי שלא יצטרפו אף הם לביזה“.

      לפי דברייך, מפקד אוגדה 162 שמר את תוכניתו קרוב ללב, לא דיווח או שיתף כוחות שכנים (את הפיקוד הוא שיתף?) בכוונותיו. הכל כדי לשמר את השלל לעצמו. לא פחות. יתרה מכך – לדבריך הוא מעלים מידיעתם את בואו של השלל!

      בפועל, הידיעה על בוא השלל הועברה לכל האוגדות כבר ערב קודם. בפועל, חטיבה 14 דווחה כבר בשעה 06:45 בבוקר על התקדמות השלל לכיוונה. בפועל, הפיקוד הוא שהתווה את התוכנית הבסיסית. בפועל, יש דיווחים שוטפים בין אוג’ 162 לחטיבה 14 וזו האחרונה – יודעת – שבכוונת האוגדה השכנה לשלוח כוחות ל”גרפיט”, היא מקבלת על כך דיווח. בפועל, מפקד אוגדה 162 פורס את תוכניתו ומיקום הכוחות באופן גלוי ברשת-הקשר האוגדתית, אליה האזינו מין-הסתם במפח”ט 14 (הרי את כל התיאומים הם עושים ברשת זו). בפועל, ברן פוגש את מפקדי האוגדות ומפקד-החזית כשעתיים לפני תחילת הקרב ויש לשער שבמסגרת העידכונים, גם תוכניתו מוצגת. בפועל, כוחות שכנים כבר קוטפים חלק מהשלל (חטיבה 164 והכוח ב”חורבה” השייך לחטיבה 600). בפועל הוא מבקש לקחת תחת פיקודו גם את כוח האבטחה של חטיבה 14. כלומר, הוא לא מונע מהם שלל.

      למרות כל הדברים הללו – אשר התרחשו בפועל – ושעליהם היית יכול לדעת אם רק היית טורח לקרוא שוב את “מחקר לוחות זמנים 17.10.1973″, אתה בונה תיאוריה המתבססת בחלקה על דברים שקראת לפני שנים ב”פורום חזי” ושכולם מבוססים על – זיכרונם – של מט”ק או מ”פ כלשהו.

      אתה מוסיף וכותב –

      הדברים שאה מייחס לו, כי יש לו כוח ב”אידרה” (הוא לא ציין האם אלה שני טנקים או חטיבה), נועדו ממש למטרה זו. אם תביט במפה, שלדבריך אין לי, תראה שאמירת השם “אידרה” נועדה ככל הנראה להסוות את המקום האמיתי שבו נמצא אותו כוח, כלומר חטיבה 217, מאחורי “יחפן” ו”גרפיט” וממערב ל”אידרה” (שהפרש הגובה בינה ובין המישור שמתחתיה לא אפשר ירידת כוח טנקים ישירות אלא היה על כוח כזה לבוא מהאגף). ברן רצה בכל מאודו שאיש לא יזכור ולא ידע כי 217 מסתתרת שם במארב, דבר שאולי גם המצרים יוכלו לקלוט בהאזנה, ובכך ישובש רעיון המארב המוצלח.

      כלומר, ברן מסווה את מיקומו האמיתי ממח”ט שכן. הוא אומר “אידרה” אבל מבלף. מח”ט 14 מאזין. האוייב מאזין. אסור שידעו. בפועל, כוחותיו במקום אחר.

      ושוב, אם היית טורח לבדוק, היית מגלה שמח”ט 217 הוא הוא שמדווח לברן שכוחותיו ב”אידרה” וזה בדיוק מה שברן מדווח למח”ט 14. אז מח”ט 217 מבלף את מפקדו?

      בפועל, בשעת הדיווח, כוחות 217 אכן היו ב”אידרה” (לא בתוך העיגול המצוייר במפה!. באיזור “אידרה”). הם היו שם מפני שבשעת הדיווח עדיין לא היה ברור אם החטיבה המצרית תנועה צפונה או תאגף דרך ציר החת”ם. מאוחר יותר מח”ט 217 מדווח למפקדו שהוא מתכוון לשלוח כוח ל”גרפיט” וברן מעביר את הדיווח למח”ט 14. האוייב מאזין? וודאי. אתה מעלה בדעתך שמח”ט 25 המצרי לא ידע שמכינים לו מארב? אתה סבור שהמצרי האמין ש”השטח פנוי, אין אוייב”? הוא חשב שהארטילריה שיורדת עליו כבר שעות זה גשם?

      מי שקורא את הדברים שלך מקבל את הרושם הבא:
      (1) האלוף אדן מקבל ידיעה על “שלל קל” (חטיבה מצרית הנעה בנתיב די מטופש) ומחליט למנוע המידע הזה מאחרים, כדי שציידים נוספים לא יעוטו על השלל.
      (2) האלוף אדן מסתיר את כוונותיו ואת מיקומו האמיתי מיחד’ שכנות (ציידים פוטנציאלים). שוב מאותה סיבה שפורטה מעלה.
      (3) אל”ם רשף, לא יודע על כוח אבטחה מדרום לו. גם לא טורח לשאול, ולכן מציב כוח אבטחה נוסף ומיותר.
      (4) לחילופין: אל”ם רשף יודע איכשהו על בואו של הכוח המצרי אבל לא יודע על כוונה של צייד אחר לעוט עליו. לפיכך, הוא משתדל לחסום את האוייב עם 4 הטנקים שיש ברשותו. בצוק העיתים, הוא מצליח לתגבר את הכוח בטנק אחד נוסף, הטנק שלו עצמו.

      אגב, הוויכוח בדבר “הקרדיט” לא נבע מכך שבחטיבה 14 לא ידעו שכוחות שכנים נמצאים ממזרח ומתכוונים לתקוף (ולהיפך!) אלא מהסיבה הפשוטה שנתק’ה ניר, בספרו האוטוביוגרפי, הצניע או דילל את תרומתה של חטיבה 14 (וכוחות אחרים) לקרב המוצלח. ככה זה בספר אוטוביוגרפיה. אגב, באותו אופן בדיוק, כל אלו שהתיאור של ניר המעיט בתרומתם, עשו בדיוק כמוהו ובתגובה ייחסו את התרומה העיקרית לעצמם.

      המחקר של עודד על חמוטל-מכשיר יגיע לידיעתם של 100 איש.
      10 מתוכם אולי יעמיקו בחומר. ילמדו אותו. ישלבו אותו במחקר עתידי אחר, אם יהיה, בצירוף עובדות נוספות. 90 הנותרים יקלטו רק חלקים מהחומר. בהזדמנות עתידית הם ישלבו את החלק העובדתי (שאותו קלטו) עם השלמות פרי-הדמיון (“לעניות דעתי, למיטב זיכרוני, הייתי שם”), בדיוק כמוך. התוצאה היא מיש-מש גמור.
      עוד שבועיים מישהו יסתמך עלייך בויקיפדיה.
      להלן: אנטרופיה.

      הדברים שאתה כותב (והתייחסתי רק לחלק מהם) חמורים לא מפני שאתה טוען באופן “אקדמי” שדרך-הפעולה שנבחרה, פחות טובה מאפשרות אחרת שאתה מעלה בדעתך כיום (אפילו מבלי לבדוק בכלל אם האפשרות שאתה מציע אכן נשקלה). הם חמורים מפני שאתה שאתה מכניס לניתוח שלך את המימד הפסיכולוגי. כלומר אתה מייחס לפלוני רצונות, אמונות ושאיפות (ולרוב כוונות זדון) מבלי שיש לך שמץ בסיס עובדתי לדברים שאותו אדם רצה, האמין או שאף בפועל ומבלי שאתה בכלל טורח לבדוק מה הייתה ההתרחשות בפועל. כלומר, מה עשה או לא עשה.

      המחקר של עודד, משתדל להיות אובייקטיבי.
      התגובה שלך, סובייקטיבית.
      גם זה אגב, קשור לאנטרופיה.

      ורק כדי שתנוח דעתך, גם על הדברים שכתבו עודד וגיל, יש לי הסתייגות.

תגובך לפוסט