מדור: 
תגובות: 
הפעולה הצבאית המצרית היחידה במהלך מלחמת יום-הכיפורים, שיש בה, אולי, להצביע על כוונה כלשהי לפתח את תוכנית המתקפה, ולהרחיבה אל עבר היעדים האופרטיביים בעומק החזית, אל מעבר לקו 12-8 הק”מ – עומקם המתוכנן של ראשי-הגשר הדיביזיוניים – היא ההתקפה המשוריינת שנערכה ב-14 באוקטובר. התקפה זו, מעצם ניסיונה המהוסס לחרוג מקווי המשימה המתוכננת, הינה ההוכחה המשמעותית ביותר במהלכי המלחמה, לתפישת המלחמה הכוללת המוגבלת בממדיה.
המצרים, שהיו מוכנים להסתפק בהישגים מוגבלי הטווח בראשי-הגשר בצידה המזרחי של התעלה, נאלצו ככל הנראה, בעיקר מטעמים של סולידריות ועמידה בהתחייבויות, להביא לזעזוע במערכת הצבאית הסטטית שהתפתחה בסיני, מערכת שענתה על כל ציפיותיהם.
הנשיא סאדאת, שהבין את היתרונות הצבאים שמקנה ההיערכות בקווי ההגנה שבראשי-הגשר וידע את הלוך מחשבתם של מפקדי ישראל, “המצפים שנדהר במהירות לתוך סיני,”[1] הורה לתקוף – לטענתו ולטענת פרשנים, רק כדי להקל על הלחץ הישראלי בזירה הסורית. על ההחלטה אומר שאזלי בספרו: “אפילו כיום, לאחר שש שנים, אין לי מושג מדוע נערכה התקפה זו… זוהי איוולת.”[2]
מתקפת-הנגד הישראלית בחזית רמת הגולן השיבה את המצב בחזית זו לקדמותו כבר ב-10 באוקטובר. הכוחות הסוריים שחדרו לעומק שטחה של רמת הגולן הישראלית וצפו על הכינרת, כמעט שהשלימו את יעדיהם בחלקה הדרומי של הגזרה, עד שהוסגו לאחור, מזרחית לגבול, לעמדות הזינוק שמהן יצאו למתקפה, תוך שהם סובלים אבדות כבדות בכוח-אדם ובאמצעי לחימה. ב-11 באוקטובר יצא פיקוד הצפון הישראלי למתקפה, כאשר כוחותיו מבקיעים את מערכי הצבא הסורי המבוצרים בקו הגבול, וחודרים לעומק השטח בצפון הגזרה בואך דמשק.
הסורים שתוכנית המלחמה שלהם השתבשה עד כדי היפוך, היו עתה בלחץ רב. גייסותיהם המותשים לא היו מסוגלים לעמוד בפרץ. הדרכים מהחזית אל לב המערך, אל תוכו של השטח האסטרטגי של אגן דמשק, היו כמעט פתוחות. ראשוני כוחות המשלוח העיראקיים הגיעו רק ב-12 באוקטובר ונכנסו מידית ללחימה בכוחות צה”ל המתקדמים מזרחה. גם חטיבות הטנקים הירדניות, שהוקצו בשלב מאוחר זה כדי לסייע לסורים ולמנוע מהם תבוסה, התעכבו במהלך תנועתן צפונה ונכנסו לראשונה לקרב רק ב-16 באוקטובר. כל שנותר לסורים היה לפנות אל עמיתיהם המצרים, שותפיהם לתוכנית המלחמה וללחוץ עליהם לעמוד בהבטחותיהם מלפני המלחמה, להמשיך ולפתח את ההתקפה מזרחה אל עבר שטחי המפתח בלב סיני, אזורי המעברים של הגידי והמיתלה ומרחב המליז בין ביר גפגפה לביר תמדה.
הסורים קיוו כי לחץ מצרי מסיבי בסיני, יביא להקלת הלחץ הישראלי בחזית הצפונית. הדרישות והציפיות הסוריות להמשך המתקפה המצרית, התבססו על ההערכה שהלחץ בחזית הדרומית ייאלץ את ישראל להעתיק את המאמץ העיקרי דרומה. התקפה מצרית אמיתית הייתה צריכה להביא להפעלתו, הכמעט מוחלטת, של חיל-האוויר הישראלי בחזית הדרומית, ובכך להקל על הכוחות הערביים בחזית הצפונית ולבלום את המשך התקדמות כוחות צה”ל מזרחה.
המצרים, ששאפו להגבלת יעדי המלחמה, היססו לצאת מקוויהם המאורגנים בחזית ראשי-הגשר בגדה המזרחית של תעלת הסואץ. כאן, בקו המבוצר, שעובה בינתיים ברצועות מוקשים ובמערכים נ”ט, בקו החוסה תחת מטריית הטילים נ”מ, שבסיסה בגדה המערבית של התעלה, עמדו הלוחמים המצרים בהצלחה במשימותיהם, ניפצו את התקפות-הנגד המשוריינות של צה”ל והתגוננו בהצלחה כנגד מאמצי התקיפה של חיל-האוויר הישראלי. כאן הרגישו המצרים כי מיצו את מטרות המלחמה. מפה יכלו להביא לביטוי את כל יתרונותיהם – למצות את יכולתם מוגבלת של חייליהם כפרטים, ושל צבאם כמכונת מלחמה מוגבלת ביכולותיה. מפה היו המצרים מסוגלים להמשיך ולהחזיק בשטחים החיוניים להגנה סטטית של התעלה, מבלי לסבך את צבאם בקרבות תנועה ניידים, בלחימה מורכבת ובאופרציות נועזות. מפה שאפו המצרים להביא לסיומה של המלחמה ולהמשך המערכה בשדה המדיני.
הסורים לחצו והמצרים היססו. כבר ב-12 באוקטובר המתין צה”ל לחידוש המתקפה. המצרים עיבדו תוכנית חפוזה להמשך המתקפה, הרמטכ”ל המצרי, מי שעמד בראש המתכננים של ההתקפה הכוללת, המשיך להתנגד להרחבת היקפה. למרות התנגדותו, ירדו פקודות ראשונות לשטח. אלה, ככל הנראה, לא היו ברורות די הצורך, וגרמו למפקדת דיביזיית הרגלים 7 להורות לחטיבה 25 המשוריינת לתקוף לעבר כוחות צה”ל המגינים על צומת כביש הגידי עם ציר החת”ם. בכל שאר הגזרות נמשכו חילופי האש הסטטיים.[3]
ההתקפה הזו לא הייתה מהלך מצרי התקפי, המתוכנן כשלב נוסף במלחמה הכוללת. היה זה מהלך מהוסס, המבוסס בחלקו המזערי על מחשבות ועל תכנונים מבצעיים מוקדמים של הצבא המצרי, שהיו מנת חלקן של הפעילויות השונות, לפני שהכריעו הקברניטים והמתכננים הראשיים על המהלכים המוגבלים בממדיהם.
התקדמות הכוחות המצריים במהלך אירועי ה-14 באוקטובר אכן הקיפה את רוב חזית הלחימה בסיני, אך האם היה זה שלב מערכתי נוסף לאחר עצירה אופרטיבית, שנועד לתפוס יעדים מערכתיים בעומק – כפי שהמהלך מוצג בהיסטוריה הרשמית הישראלית ובכמה מפרסומיהם המאוחרים של כותבים מצריים? מיומן המלחמה של ארמיה 3, שהוא המסמך האותנטי היחיד המפרט את פעילות הרמה המערכתית במהלך המלחמה, שנפל שלל בידנו, לא ניתן להבין כי אכן מדובר בשלב כזה.[4] בכל חומר השלל האחר לא נמצאה ולו גם פקודה אחת המתארת את מהלכיו המתוכננים של שלב זה – את הכוחות המבצעים, את משימותיהם ואת השיטה של “מתקפה ארמיונית” זו. כל שנתבעו הדיביזיות לבצע היו, ככל הנראה, רק מהלכים מקומיים עם כוחות בסדרי גודל של חטיבות מצומצמות בכל גזרה. כוחות אלה לא תוכננו מראש ולכן גם לא הופעלו במסגרת של “מתקפה דיביזיונית”.
המצרים הפעילו לטובת ההתקפה כוחות שריון שהיו משולבים בלחימה ובהגנה על ראשי-הגשר, שאותם תגברו לקראת ההתקפה רק בשתי חטיבות טנקים נוספות שהועברו מכוחות הדרג השני בגדה המערבית של התעלה. התגבור כלל רק את חטיבה משוריינת 3 מדיביזיה 4, ואת חטיבה משוריינת 1 מדיביזיה 21.[5]
בהתקפה זו שנערכה בגמגום, לא פעלו הכוחות המצריים על-פי תוכנית נחרצת עם יעדים ברורים. כך, נראה כי הם לא התכוונו להגיע לקווי המשימה הסופית בכל גזרה שבה תקפו ובכל נתיב.[6] על הכוחות הוטל רק להתקדם מזרחה לעבר משימות טקטיות קרובות, משימות שהיו בהישג יד, שכל מטרתן לא הייתה אלא יציאת ידי חובה. הם נעו בהססנות, ונעצרו בכל אחת מהגזרות לאחר תנועה של כמה ק”מ, במקום שבו נתקלו לראשונה באש כוחות צה”ל.
קשה לתאר את הכוחות המתקדמים כמקשה אחת. כל חטיבה נעה, בדרך כלל, בציר התקדמות אחד, במבצע חטיבתי מוגבל, וככל הנראה ללא מעטה דיביזיוני, ועל אחת כמה וכמה – ארמיוני.
בגזרת דיביזיית חי”ר 18 תקפה חטיבה משוריינת עצמאית 15 (טנקי T-62), שהייתה מסופחת לדיביזיה. החטיבה תקפה בציר קנטרה-בלוזה, ונבלמה לאחר תנועה של כארבעה ק”מ, עוד לפני שחצתה את ציר החת”ם.
בגזרת דיביזיית חי”ר 2, פעלה חטיבה משוריינת 24 מדיביזיה ממוכנת 23, שסופחה לדיביזיית החי”ר. החטיבה נעה בפריסה רחבה בגזרת הפירדאן, ונבלמה בכל ניסיון לצאת מתוך השטחים המוגנים של ראש-הגשר הדיביזיוני.
בחזית ראש-הגשר של דיביזיית חי”ר 16, במרחב שבין איסמעיליה ודוורסואר, פעלו שתי חטיבות טנקים, 14 ו-1 מדיביזיה משוריינת 21. חטיבה 14 פעלה כאן כבר מימי המלחמה הראשונים כחלק מסדר הכוחות שתגבר את דיביזיית החי”ר. חטיבה 1 הייתה אחת משלוש חטיבות הטנקים היחידות שחצו את התעלה מזרחה לתגבור ההתקפה. הייתה זו הגזרה היחידה שבה פעלו שתי חטיבות משוריינות מאותה דיביזיה, אך האם ניתן לראות בהתקדמותן המוגבלת מתקפה דיביזיונית מתואמת? החטיבות פעלו בשני אגפי ראש-הגשר, בלי שניתן היה להבחין בכל ניסיון של תיאום או של ריכוז מאמץ ביניהן. גם כאן, בגזרה בה הופעלה, בשני הצדדים מסת הטנקים הגדולה ביותר, מעיד קצין המודיעין של אוגדת שרון, כי קשה היה להבחין במתקפה משוריינת דיביזיונית אמיתית אלא רק בטפטוף של כוחות המנסים להתקדם מזרחה,[7] ונבלמים באש הטנקים של צה”ל כל אימת שהם מגיעים לטווח התותחים.
גם בדרום, בראשי-הגשר של דיביזיות הרגלים בארמיה 3, התקדמו מזרחה כוחות שריון מצריים. חטיבת השריון העצמאית, שפעלה מפרוץ המלחמה במסגרת הסד”כ של דיביזיית חי”ר 7, שוב הוזנקה מזרחה כביום הקודם. גם המהלך היומי הזה נבלם בקו ההגנה של טנקי צה”ל, שלא משו מעמדותיהם הקבועות בציר החת”ם.
בארמיה 3, בגזרת דיביזית הרגלים 19, הופעל כוח משוריין טרי שצלח לראשונה את התעלה. חטיבה משוריינת 3, שהייתה הנציגה היחידה של דיביזיה משוריינת 4, נשלחה להתקדם בגדה המזרחית של התעלה. החטיבה שפעלה בציר ללא מוצא, ציר ואדי מבעוק, נעה באזור שבו לא נערכו עד לאותה עת, כל קרבות שריון ממשיים. התקדמותה העמוקה יחסית, אל מחוץ למרחבים המצומצמים של ראש-הגשר הדיביזיוני ובשולי מערך ההגנה של כוח חי”ר של צה”ל, נתקלה בכוח זה ונבלמה על-ידו ועל-ידי כוחות טנקים וסיוע אווירי שהוחשו לגזרה.[8] כוחות נוספים מחטיבה משוריינת 22 של דיביזיה ממוכנת 6, שפעלה באותה עת תחת פיקוד דיביזיית חי”ר 19, נעו במקביל דרומה, במאמץ אוגף שהתמסמס מול כוח הרגלים הצה”לי שהיה ערוך להגנה באזור.
היתרון היחסי של כוחות השריון של צה”ל בא לידי ביטוי ממשי בשלב זה של המלחמה, שבמהלכו הושמדו מספר רב של טנקי אויב,[9] ובסופו של דבר גם לניצול ההצלחה לצליחת התעלה מזרחה, לתנועה עד לקילומטר ה-101 מקהיר, ולכיתורם של כוחות ארמיה 3 שהיו ערוכים בגדה המזרחית של התעלה.
הפעלת הכוחות על-ידי המצרים לכל רוחב החזית נועדה, אולי, לתת תחושה לפיקוד צה”ל כי לפניו אכן התקפה משוריינת אמיתית, לה ציפה כבר מימיה הראשונים של המלחמה. הכוחות המשוריינים המצריים, שרובם כבר ספגו קודם לכן את אש הטנקים של צה”ל, נעו בהיסוס, ואלה שלא נפגעו שבו על עקבותיהם ונבלעו מחדש בתוך מערכי ההגנה הסדורים בדרגי העומק של ראשיהגשר הדיביזיוניים. כאן, בחסות כוחות הרגלים והנ”ט שהיו ערוכים בחזית המערך, שוב הרגישו בטוחים.
[1]בעיני הערבים, עמ’ 36.
[2] חציית התעלה, עמ’ 182.
[3] ראה מסמך שלל מצרים 224/11 יומן ארועים מפקד חטיבה 25 שריון לימים 16-7 אוק’ 73′, עמ’ 4. בפקודה מ-13 באוקטובר מדובר על משימה של “לחץ על הכוחות שמולכם”. בפקודה מ-14 באוקטובר מוטלת על טנקי חטיבה 25 משימת סיוע לכוחות החי”ר של חטיבה 11, המתקדמים על-פי משימתם רק עד להצטלבות (ככל הנראה צומת ציר הגידי- ציר החת”ם).
[4] מסמך שלל מצרים, יומן המלחמה של ארמיה 3 בתאריכים 13 ו-14 באוקטובר.
[5] על-פי שאזלי, חציית התעלה, עמ’ 180, השתתפו בהתקפה רק ארבע חטיבות טנקים וחטיבת חי”ר ממוכן אחת, שהיו אמורות לבצע ארבע פריצות עצמאיות.
[6] מעדויות של שבוים וקצינים מצרים, כמו גם מדברי מפקדים ישראלים, עולה תמונה של התקפה ספורדית שיעדיה מוגבלים, ובשום מקרה לא מתקפה כוללת לאורה של משימה החלטית של הגעה למעברים. דיון בסוגיה ראה במאמרי מ”הוראה 41″ ל”תחריר 41″, מערכות 332, ספט’-אוק’ 1993, עמ’ 53-49. וכן, אברהם אילון, יום ה-14 באוקטובר 1973 מדוע נמחק מן ההיסטוריה בספר זיכרונותיו של סאדאת? מערכות 266, נוב’ 1978, עמ’ 19-9.
[7] לפי דברי הקמ”ן אל”ם (לימים אלוף) יהושע שגיא בכנס לציון 20 שנה למלחמת יום-הכיפורים.
[8] בדיקת הנתיב בו פעלה חטיבת טנקים 3 מדיביזיה 4 בוואדי מבעוק מביאה אותה למבוי סתום, המאפשר, אולי, איגוף מקומי של הפתחה המערבית של המיתלה. בכל מקרה, זה אינו ציר התנועה שתוכנן לדיביזיה התוקפת לעבר המעברים. במפת שלל שבידי מסומן תוואי ההתקדמות של דיביזיה 4 לעבר פתחת רפידים. על הלחימה בציר, ראה מאמרו של רס”ן דורון, (לימים אלוף דורון אלמוג) “קרב ה-14 באוקטובר בגזרת ואדי מבעוק”, מערכות 266, עמ’ 27-20.
[9] על כמות הטנקים המצריים שהושמדו ב-14 באוקטובר ניתן למצוא מספרים רבים. חלק מהכותבים המצרים אימץ את המספר המוגזם של 250 טנקים, שמצא במקורות ישראליים. גם שאזלי וגם גמאסי, כל אחד מסיבותיו-הוא, קיבלו מספר זה. בעוד שבהודעה שפרסם דובר מצרי ברדיו, “צות אלערב ב141910- באוקטובר 1973 הוא הודיע על 150 טנקים פגועים לאויב ו-100 שנפגעו למצרים. אל”ם אברהם אילון, במאמרו “יום ה14- באוקטובר 1973 מדוע נמחק מן ההיסטוריה בספר זיכרונותיו של סאדאת”? מסכם בפירוט את הדיווחים על פגיעות בטנקים בגזרות הלחימה השונות ונוקב במספר 200. אל”ם (מיל’) עמנואל ולד בספרו קללת הכלים השבורים, עמ’ 109, מצביע על מספר ריאלי יותר, של 150 טנקים מצריים שהושמדו, מתוך כ-300 שניסו להתקדם, וזאת לעומת 12 טנקי צה”ל שנפגעו.
דני אשר. אכן כותרת המאמר ממוקדת שריון (המתקפה המשוריינת …). אך כבמה להיסטוריה צבאית, היה ראוי לציין כי תחילת התקפת הנגד, בהנחתת ארבע מסוקים מדרום ל”יוקון”. שבו רוכזו אמצעי הצליחה.